בשיעור משחק שאוולין הגואל זוכרת במיוחד היא הוזמנה על ידי שולי רנד לצפות בהצגה 'פולארד', שבה כיכב. "כשנגמרה ההצגה אמרתי לו, נרגשת, שכשאסיים את הלימודים אני אסכים להיות עציץ על במת התיאטרון, זבוב על הקיר, העיקר לצפות בו, והוא אמר 'אני מבטיח לך שתהיי הרבה יותר מעציץ'", היא מספרת. "היום אני עושה את 'סימה וקנין מכשפה' שתיקי דיין עשתה נפלא בסרט, ואת יונה בהצגה 'לילסדה' ששחקנית ענקית כמו גילה אלמגור שיחקה. אם היית אומר לי אז שלכאן תוביל אותי התשוקה למשחק, הייתי קונה את זה מיד".
שיחקת את ליליאן בסדרות 'שנות ה-80' ו'שנות ה-90'. גם זה חלק מהניצחון?
"בתפקיד ליליאן יש את הדבש ואת העוקץ. הדבש הוא שגילמתי שם את אמא שלי. ליליאן דומה לה מאוד, לא רק לאמא של שלום אסייג. לא רק המרוקאים שרופים על ליליאן. באים אליי מרוקאים, רוסים, רומנים ואומרים לי שהם מתים עליה. ברגע שדמות תופסת ככה, מפיקים אומרים 'עזוב את אוולין, היא ליליאן, זה מה שהיא הכי טובה בו', ולא מציעים לי תפקידים אחרים. כשעשיתי את 'פיק אפ' מיד הציעו לי לעשות ביצ'ית בטלנובלה אחרת, ואמרתי לא, לא אעשה ביץ' אחרי ביץ'. זה יפגע בי".
אז למה המשכת לשחק בעוד עונות?
"אני מאוד אוהבת סדרות שממשיכות, זו פרנסה ואין רע בלהגיד שהפרנסה חשובה לי. היה לי כיף לעבוד עם שלום אסייג, וההצלחה הביאה עוד עונה ועוד עונה ועוד סרט, אז אתה מפליג באונייה הזאת למרחקים. לצערי, מהרגע שהתחלתי לגלם את ליליאן לא מציעים לי סדרות אחרות ולא תפקידים רציניים. תגיד לי שזה צירוף מקרים, אבל זה לא נכון. לכן אני מאוד שמחה לעשות עכשיו תיאטרון ולהוכיח את עצמי. למה שלום אסייג יכול לעשות את 'מנאייכ' ו'פטריק' ואני רק ליליאן? אני לא רק ליליאן, יש בי הרבה דמויות. לא הכל רק 'המרוקאית'".
גואל בת ה-64 נולדה בפתח-תקווה ומיד אחרי הצבא התחילה לעבוד בלובי של הילטון כמלצרית. "עשיתי קילומטראז' במלצרות. ראיתי דברים, הלכתי למועדונים, הייתי במסיבות, הייתי בברים, פגשתי בהילטון את כל הוליווד. הייתי בעולם הגדול".
"אמא שלי לא ידעה שהבת שלי פאנסקסואלית. אם היא הייתה יודעת היא הייתה שואלת אותה 'מה זה גם וגם?' כשהיא סיפרה לי על ההעדפות המיניות שלה, אמרתי לה 'זה שילדתי אותך לא אומר שאני יכולה לקחת אחריות על מה שתאהבי'"
בגיל 23 נישאה, שנה אחר כך הפכה לאמא ובמקביל התגרשה. די מהר הבינה שהיא לא מסוגלת לגדל את בנה, ג'ואי (יוסף), שעבר לחיות אצל אביו. "היה גדול עליי לגדל ילד", היא אומרת. "הייתי צעירה ולא ידעתי להתמודד עם חד-הורות. אני לא מאשימה אף אחד בזה חוץ מאשר את עצמי. הסידור הזה לא החזיק הרבה זמן, מפני שאבא שלו נפטר וג'ואי נסע למשפחה של אבא שלו בניו-יורק".
לפני שנתיים ג'ואי, שמוכר גם בכינוי "דאדי טיקטוק", נעצר בארץ בחשד לביצוע עבירות מין בקטינה בת 14 לאחר שסיפק לה סמים ואלכוהול. מקורביו הכחישו שידע שמדובר בקטינה, ומאז התיק נסגר. "לא דיברנו על זה, למרות שהסיפור כאב לי", מודה הגואל. "אני לא יכולה להכריח אותו לדבר על זה איתי ואין לי מושג מה היה שם. הוא בחור מאוד אינטליגנטי, עם מוח מטורף, לא ילד קטן, בן 40 ואחראי למעשיו. כשהיה קטן את עושה נו-נו-נו, אבל הוא גדול, כפרה".
אתם בקשר היום?
"אנחנו לא מדברים. עשיתי טעויות בחיי, התחרטתי עליהן, אבל אני לא יכולה להמשיך לחיות את החרטות על מה שעשיתי. התחרטתי יותר מדי. שנים הצטערתי שוויתרתי עליו. כל אמא שוויתרה על הילד שלה מצטערת. האם אני יכולה לחזור לאחור? לא. אני יכולה לתקן את מה שעשיתי בחוסר אחריות? לא. אני יכולה רק לנסות לטפל בפצע ולשים עליו תחבושת. ניסיתי וניסיתי לתקן, כאבתי והתלבטתי והתבלבלתי והצטערתי והתרסקתי ודיממתי ובכיתי, ואין לי יותר מה לעשות. אם יש משהו שאני תמיד אומרת זה שאני לא חיה את העבר. אני לא ילדה בת 20. יאללה, אנחנו אורחים ביקום הזה, מתקדמים הלאה.
"יש אנשים שיגידו שאני מגעילה, אבל אני לא יכולה לתקן את מה שעשיתי. אני בת 65 עוד מעט ורוצה לחיות את מה שנשאר לי, ליהנות מהעבודה שלי ומהחברים. לפעמים זה קשה ליישום, אבל אם אתה מכניס את זה כמנטרה, שם כטוטפות בין עיניך, יהיה לך הרבה יותר קל. אני מאחלת לו את כל הטוב שבעולם".
מה הסברת לו?
"שהטעות שעשיתי בזה שלא גידלתי אותו נעשתה מחוסר יכולת, ולא מרוע וטיפשות. בגלל שלא הפלתי את האשמה על אף אחד, רק על אוולין, קיבלתי את ההזדמנות לתקן - ללא הצלחה. היום אני לא חיה את הטעות הזאת. כל השנים התעסקתי בניסיון להחזיר את החלב שנשפך לקופסה, והוא לא נכנס. די, זהו. עכשיו הכל בסדר".
במשך שנים הגואל הרגישה שהיא הילדה הבעייתית של הבית, אחרי שהתגרשה ובהמשך הביאה לעולם, יחד עם השחקן עמוס לביא ז"ל, את בתה אלה (שב-2021 התמודדה בתוכנית 'הכוכב הבא') ללא נישואים. "אחותי היא ילדה טובה ירושלים. אחי הגדול נשוי כבר איזה שמונים שנה לאשתו. אם הייתי כמו אמא שלי, לא הייתי מפרקת את הנישואים עד היום, גם אם היה לי רע. אולי הייתי עם שבעה ילדים, אבל אני קמתי והלכתי".
שיתפת את אמא שלך במה שעבר עלייך?
"זה דור אחר. גדלתי בבית שאת צריכה להיות בו בתולה עד שאת מתחתנת. בעלך הוא הראשון והאחרון שלך. ככה זה היה אצל אמי ואבי, ואני לא הייתי כזאת.
"אמא שלי נפטרה לפני חמש שנים, ולא ידעה שאלה פאנסקסואלית. לא מדברים עם סבתא על הדברים האלה. היא יודעת שהיא ילדה מתוקה ומקסימה וזהו, לא מה היא אוהבת ומה היא לא אוהבת. אם הייתה יודעת היא הייתה שואלת את אלה 'מה זה גם וגם?' למרות שאני באה מבית ליברלי, אנחנו לא שופטים איש לפי העדה, המראה או הדת שלו. אמא שלי תמיד הייתה אומרת, 'זה לא עניינך איזה אלוהים הוא אוהב. זה לא עניינך מה צבע העור שלו. מעניין אותך אם הוא בן אדם טוב ואם טוב לך איתו'.
"כשהילדה שלי באה וסיפרה לי על ההעדפות המיניות שלה, אמרתי לה 'זה שילדתי אותך לא אומר שאני יכולה לקחת אחריות על מה שתאהבי. אני יכולה להדריך אותך, לפקוח את עינייך עד גיל מסוים. לא מעבר לזה. תמיד כשאלה הייתה מעצבנת אותי, הייתי אומרת לה 'עד גיל 18 אני מחליטה. זה שאני אמא שלך והבאתי אותך לעולם, לא אומר שאת חייבת לי משהו. אני יכולה לנסות להסביר לך את עשרת הדיברות, שתביני, לא מעבר. אלו הבחירות שלה לאהוב את מי שהיא רוצה ולהיראות איך שהיא רוצה, שמנה או רזה, זה בידיה.
"אלה היא מאוד עמוס - בפרפקציוניזם שלה, באינטואיציות שלה. עמוס תמיד אמר הכל בפרצוף, וגם אלה. אצלה הכל בום טראח בפנים. היא גם סופר-מוכשרת וסופר-אינטליגנטית וטובת לב".
"אני אוהבת סדרות שממשיכות, זו פרנסה ואין רע בלהגיד שהפרנסה חשובה לי. לצערי, מהרגע שהתחלתי לגלם את ליליאן לא מציעים לי סדרות אחרות ולא תפקידים רציניים. למה שלום אסייג יכול לעשות את 'מנאייכ' ו'פטריק' ואני רק ליליאן?"
15 שנה עברו מאז מותו של עמוס לביא והגואל עדיין מתגעגעת אליו. "אם לא הייתה לו את המחלה הארורה הזאת, הוא היה נראה אותו הדבר עד היום. הוא גבר אלפא הורס", היא אומרת. "זכיתי לשלוש שנים איתו, ולילדה נהדרת. אני אומרת, תן לנו לחיות בכבוד, כשאנחנו על הרגליים, כשאנחנו שומעים, כשאנחנו רואים, כשאנחנו בלי צינורות, בלי אללה ובלי עבדאללה ובלי דמנציה ואלצהיימר. למות בכבוד. אם לא, תזריקו לי זריקה כדי שאמות. אני לא רוצה לסבול".
עמוס היה איש של הרבה נשים. היו לו מערכות יחסים מתוקשרות, בין השאר עם השחקנית יעל הדר ('מה שנחוץ לרווק', 'מתים לרגע'), ויש לו ארבעה ילדים מארבע נשים.
"עמוס תמיד היה אומר, 'החלום שלי הוא לגור בארמון ושכל האקסיות שלי והילדים יגורו באותו בניין'. היה חשוב לו לשמור על יחסים טובים עם האקסיות שלו. בשבעה שלו ישבנו ואמרנו שכל אחת שתבוא עם תינוק, נחשוב שזה התינוק החדש של עמוס".
הוא גם סבל מפוסט-טראומה.
"עמוס זה הדור הישן. הוא שמע רק באוזן אחת. זה דור שנאלץ להתמודד לבד עם פוסט-טראומה. עמוס היה שותה, אבל כשהיה יושב בקפה תמר ומישהו היה צופר, הוא היה קם עליו כמו פנתר. זה פתאום הזכיר לו את החבר שמת לו על הכתפיים במלחמה".
× × ×
המחזה 'לילסדה', שכתב ארז דריגס על פי סרטו של שמי זרחין ומביים מנכ"ל תיאטרון חיפה והמנהל האמנותי, משה קפטן, הוא קומדיה עצובה. במרכזה משפחה שמתכנסת לסדר פסח, ונאלצת להתמודד עם סודות שמתגלים על רקע מותו של אחד מבני המשפחה בפעילות צבאית. במשך יומיים מתערבבים סיפורי הדמויות זה בזה ויוצרים דרמה דחוסה ומסוחררת של אהבה, בגידה, געגועים, כעסים, צחוק, דמעות, והרבה מאוד אוכל, כשלצד הגואל מככבים גם זוהר שטראוס והילה סעדה.
"מאז ומתמיד רציתי לעבוד עם משה קפטן, אבל זה אף פעם לא הסתדר", היא אומרת. "הפעם הוא הציע לי, ומיד אמרתי כן. מאוד אהבתי את הסרט. הוא נראה לי כמו סרט זר, במובן החיובי של המילה. אני מאוד שמחה שאני עם הקאסט הנפלא הזה".
המחזה עוסק במשפחה שלומדת לחיות עם השכול – נושא טעון במיוחד, אחרי שנתיים של מלחמה. גם השיחה עם הגואל לא יכולה לנתק את ההקשר מאירועי 7 באוקטובר. הגואל מודה שמאז אותו היום, דעותיה השתנו. "נסדקה לי התמימות. כל הזמן דיברתי על ביחד ועל דו-קיום, אבל מה שקרה הוכיח לי שאין דו-קיום. פה היה המבחן של הטובים שבהם לא לשתף פעולה עם הרעים, אבל כל עזה שיתפה פעולה עם חמאס. אף אחד לא יצא צדיק שם. הבנו דרך החטופים שהוחזקו בבתים של עזתים מה קרה. אתה גם לא יכול לעשות שלום עם טרור. טרור זה טרללה. פה לא הייתה מלחמה. פה תינוקות נשחטו. תינוקות זה צבא? זקן שנזרק מביתו בתחתונים, זה צבא? מי שהפך פה להיות שבוי אלו אזרחים תמימים שנשלפו מבתיהם שבמדינתם".
אז הכל אבוד כאן?
"כל מי שיש לו איזו פנטזיה שעם טרור אפשר לדבר, שיידע שהטרור יגמור את כולם. הטרור משתלט על כל העולם. זה נחיל שמשתלט כמו מחלה שהולכת ומתעצמת".
המדינה מתפוררת לנו מרוב סכסוכים ושנאה.
"מתרחש כאן חורבן. אני כבר צוחקת מתסכול. יש תחושה שאבא ואמא לא בבית והילדים עושים בלגן. שורפים את הבית. כולם שונאים את כולם, כולם כועסים על כולם. זה בסדר לא להסכים, אבל בואו נסכים עם זה שאנחנו לא מסכימים האחד עם השני. יש כאן כמעט מלחמת אזרחים, וזה נורא. אבל זו הארץ שלי, לאן אני אלך? אני גם ככה מהגרת ממרוקו. אתה רוצה שאני שוב אהגר?"
