תביא סיכומון / "תביא לפחות סיכומון של השנה", אמרה העורכת. את צוחקת עליי? אני לא טוב בזה. אבל אז נחה דעתי, שתיתי ים, שתיתי מים, קצת מלוח, קצת שמיים. חיפשתי נהר לשבת על גדותיו ולהרהר במצבנו השנה ולאן פנינו. האמת שאני חלש בסיכומים בעיקר כי אחרי שנה ארוכה אני לא זוכר פרטי פרטים של מה שהיה, מלבד הנכד שחזר השבוע מכפר גלעדי ואמר שהצפון נהדר אבל קריית-שמונה מתקשה.
אני חש עצבות, אבל אנסה קודם כל לשמוח, נניח ב-50 לחנוך דאום. מזל טוב, חנוכי. הדבר הכי יפה אצלך זה שאתה אתה, יא מצחיק אחד. עכשיו הלאה. הכי חשוב שהשנה השבנו, בעזרת טראמפ והשליח וויטקוף, את כל החטופים, החיים והמתים, לצערנו מלבד רן גואילי, החטוף האחרון. שישוב במהרה, אמן. ואחרי זה, חשבתי ש-2025 לא מבקשת סיכום - אולי יותר הבנה שאנחנו חיים בתוך מציאות שלא פתרנו עדיין, עסוקים בדחיית הסוף, דחיית האחריות, דחיית השאלה "מה הלאה?" והזמן חולף, לפעמים מהר, לפעמים לאט. ובשתי מילים: אין רגע דל כמעט.
אין שוויון / אני נוסע השבוע בכבישים. מזג האוויר נאה, כמו שאומרים. הים משמאל. לצידו בריכות הדגים של מעגן מיכאל. אני מנסה לשלוט בפקקים ובמחשבות החולפות שלי כמו מכוניות מהירות (השנה עברו רבים ל-160 קמ"ש), חושב איך פיתחנו את היכולת להישאר גם מורכבים וגם אנושיים. טוב, כבר היו לנו חלומות על שקט בקופסה (יונה וולך), על ארץ שכורת שמש (טשרניחובסקי), אבל אז לפתע הכל נחת עלינו. והתוצאה בין השאר היא שחלק מאנשי הארץ נאחזים בה באהבה וגאווה וחלק אחר לצערנו עזבו לתאילנדה, פורטוגליה ומיאמי, בעיקר כי הפרנסה לא קלה, והכי? האין שוויון המהדהד בשירות בצה"ל. וכשאין שוויון מתרחש תהליך הרפיון.
"הבאתי מכנסיים לכביסה כי הגלידה נזלה לי עליהם", אומרת אביב הקטנה שנכנסת לחדר. והנה, תכף אספר עליה.
החייל עם הרגל התותבת / אני קורא לאביב אביביק. מדובר בילדה בת שבע, כיתה א', חיננית, מצחיקה, לא שוכחת הבטחות שנותנים לה כמו מחר נלך לגן סיפור. לפני שבוע, כשהלכה אביב עם סבתא שלה לקנות מתנה, כדמי חנוכה ביקשה לקבל בוב, כלומר בובה אבל זכר. היא התעקשה שייקנו את הבוב הצעיר עם שתי רגליים, אבל אחת תותבת. בוב של חייל פצוע. טוב, תראו לי ילדה רגילה ממנצ'סטר באנגליה שהייתה קונה בוב עם רגל תותבת, אלא אם כן היא עברה מלחמה וראתה דברים. ואביב החכמה והפסקנית רואה.
"מה הם אומרים?" היא שואלת כשאני מציץ בחדשות.
פלדשטיין זה לא בשבילך, אני עונה. אבל לאביב יש את שביל האמת וההתבוננות. למה בחרת בוב כזה עם רגל פצועה? שאלתי.
"לא יודעת", עונה ומאמצת את הבוב אל ליבה.
מריבות קולניות / כשאני מתבונן בקהל שבא להופעות הם חזקים מהכל בעיניי. אבל עדיין, הקרע הפנימי בינינו לא נולד ב-2025, רק שהשנה הוא התבגר כנראה, מין “אברי ושרקי” שמחממים אותך בנחת בלילה בלי צעקות. בלי צעקות אמרתי? הלו, זו הייתה שנה של מריבות קולניות. כשאי-אפשר לתקן את מה שנשבר באמת, אנחנו כנראה צורחים. ואצטט את מה שהייתה אומרת המטפלת הזוגית כשבאנו אליה: "זוג שלא רב הוא לא זוג טוב". ועוד טענה שמריבה מחזיקה אותנו ערים. רק שהצרה הגדולה שבמריבות זוגיות קל יותר להפנות אצבע מאשימה ולצרוח "את" ולא "אני" ובתור עם לצעוק "אתם" ולא "אנחנו". שם דרוש לנו תיקון.
בסיס הרקמה האנושית / במעמדים מיוחדים נולדים גיבורים מיוחדים. משרעבי, דמארי, אבדיה, אלון אהל, ועד טראמפ השולט בעולם המתרסק, וויטקוף הבולט באנושיותו. וכשלא מעט אנשים אחזו במדינה ובקורותיה כאילו היא שלהם בלבד, עדיין מי שבאמת אחזו ושמרו עליה היו המילואימניקים והסדירניקים המסורים ומשפחותיהם. וצרפו אליהם את הרופאים, מורים, מדענים, ובעיקר משפחות שכולות מרגשות שהן בסיס הרקמה האנושית שלנו.
יש בינה אבל היא מלאכותית / כל שנת 2025 שר איתי בהופעות דניאל וייס מבארי המנסה להשתקם את "שדות של אירוסים" לזכר הוריו שנרצחו ב-7 ההוא. ושלשום אני פוגש במקרה ילד שהוריו קראו לו אירוס, על שם השיר. התרגשתי. מה שלום איראן וטיליה הבליסטיים? הגורל להילחם לנצח התעייף, הייתה אומרת סבתא שלי רוחל'ה שעברה מלחמות איומות. ובתחומי המאבק, הנה אביב הקטנה, אוהדת שרופה של הפועל ת"א, נכנסת לחדר עם חולצת הפועל שהיא לא מורידה אותה. תגיד, זה עדיין גלי צה"ל? ואיפה "קולה של אמא"? ששש... אמא בוכה על בנה, החייל הגיבור שנפל במלחמה. "ואז הגיעה פולי" (סרט נהדר עם ג'ניפר אניסטון), ואני מתכוון לבינה המלאכותית שהאנושות עוד לא החליטה אם היא מתלהבת ממנה או מפחדת. וכמובן משבר האקלים שהפסיק לבקש רשות להיות משבר. והגשם ירד.
התיקון / כבר ערב.
תעשי לי טוסט בבקשה, מבקש.
"אבל הפסקת ב-2025 עם פחמימות", עונה.
אה, סורי, שכחתי.
ובכל זאת, בואו נקרא לשנה הזו שנת הטוסט כי נלחצנו חזק בין הפרוסות, כלומר בין שלטון וחוק ופוליטיקה. בסופ"ש אני מקבל מתנה מנחמת מנועם, חברי, ספר של הרב יובל הכהן אשרוב ("אורות וכלים"). נדמה לי שהרב מדבר על תיקון. ואז אני נזכר שלקולדפליי יש שיר נהדר בשם Fix You, כלומר "לתקן אותך". וכך כתוב (קיצרתי):
"כשאתה עושה את הכי טוב שלך, אבל לא מצליח,
כשאתה מקבל את מה שרצית, ולא את מה שאתה צריך...
כשאתה מאבד מישהו שאין לו תחליף,
כשאתה אוהב מישהו והאהבה שלך מתבזבזת...
אורות יובילו אותך הביתה...
ואנסה לתקן אותך".
שנה של יוגה ואופניים / "השנה עשיתי לעצמי תיקון ביוגה ערסלים", היא אומרת בגאווה (ביוגה ערסלים אתה מתהפך מלמעלה למטה), "ואתה?"
כל השנה רכבתי על אופניים כמו משוגע.
אז הבחירה איך לחיות פה נהיית קשה מיום ליום - בין לנוח או להפעיל את השיח ובין לרוץ הלאה כמו משוגעים. ועדיין בחוץ אנטישמיות ושנאת ישראל. בחוף בונדיי שבאוסטרליה מתכנסים באבל ופה יורים, נרצחים, לא מעכלים. משפחות שכולות תובעות ועדת חקירה ממלכתית למה שקרה להן.
וזה מה שנשאר כשהעננים באים, גשם פתאומי יורד והופס נהר בנתניה: או להתחמק או להתרפק על צלקות העבר או להשתרע בעייפות מופגנת מול כדורגל אנגלי (אסטון וילה) או סרטי כריסמס מתוקים בנטפליקס, כאילו שום דבר לא נוגע לנו.
שירים / היי עורכת, אני מנסה לסכם את הסיכומון בדברי המשורר נתן יונתן שכתב ש"הבן אדם כשלא ידע לדבר נכון כבר עשה שירים". אז באמת חזרתי לאחרונה (אחרי דממה ממושכת) לכתוב שירים כי לכל כאב יש צלילים מיוחדים משלו. וחוויתי לאחרונה כאב, מודה. ובדיוק כשאביב צועדת בחדר כשהיא מחבקת חזק את הפצוע עם הרגל התותבת נכנסת 2026 ולרגע נדמה שהיא מלאת חמלה. הלוואי, כי בסוף רק אביב יודעת.
