בנובמבר האחרון פורסם נתון קטן ומחריד, שכמובן נבלע מיד בתוך רצף הידיעות המטורלל שאפיין את כל השנה האחרונה ושלא הפסיק לערבב לנו את הקשב לרגע. גם אני לא הייתה שמה לב לידיעה הזאת, אלמלא ישבתי במקרה בבית קפה פשוט כזה במזרח תל-אביב וחיכיתי למרואיין שהודיע לי שהוא מאחר בגלל הפקקים. "שעה וחצי מרעננה לתל-אביב. את תחכי לי 40 דקות? סליחה", הוא כתב לי בזעם של בן אדם שלא מאמין שזה קורה לו. ואני חשבתי "קח מספר, מותק. בקצב הזה של ידיעות פסיכיות ובלתי סבירות במדינה, אף אחד לא יגיע לעולם להתעסק במצב הפקקים".
בדרך כלל, כשאני מחכה בבית קפה אני עושה מה שכולם עושים – גוללת בטלפון שלי. אבל באותו היום נגמרה לי הבטרייה, וכמובן ששכחתי להביא איתי מטען, אז ישבתי וחיפשתי משהו שיעביר לי את הזמן. בהתחלה ניסיתי להקשיב לשיחה של הזוג שישב לידי, בחור בקפוצ'ון שחור ובחורה שכל האצבעות שלה היו מקועקעות באותיות בצבע כחול. חשבתי שאולי הם ידברו על משהו מעניין, אבל הסתבר שהם טרודים בלדבר על הסטטוס של הדרכון הפורטוגלי של הבחורה. זו הייתה שיחה שהכי לא מעניינת אותי בעולם, אחרי מה קנית בבלאק פריידיי.
“כמעט בכל תשעה ימים נרצחת במדינת ישראל אישה”, היה כתוב בעיתון ששכב על אחד השולחנות. וכמו תמיד, כמו שאני ורבים אחרים עושים מאז שעברנו לחיות במציאות שבה אין יותר אמת, מיד לא האמנתי. "זו בטח הגזמה", חשבתי. "אין מצב שכל תשעה ימים נרצחת בישראל אישה, אולי הם קיבלו את הנתון הזה מ-ChatGPT". זה עוד אחד מהדברים שהתעצמו אצלי מאוד השנה: ככל שהכותרת יותר מפוצצת ומקוממת, ככה אני יותר נוזפת בעצמי בכלל לא לטרוח להיכנס ולקרוא אותה. עד כדי כך ברור לי שעוד פעם מישהו מנסה לייצר ויכוח נוטף שנאה בין המחנות בישראל באמצעות ספין. או שזה יהיה עוד קליקבייט נוסח "יונית לוי ובעלה נפרדים", שבסיומו מתברר שהם נפרדו משידת הנעליים שמכרו במרקטפלייס.
לכן גם פה לא מיהרתי להזדעזע. עד כדי כך היה לי ברור שזו איזו עמותת נשים משוללת תקציבים שברור לה שאיש לא מעוניין לשמוע את המצוקות האמיתיות מאוד שלה, והחליטה להפגיז באיזה נתון מטלטל אבל לא מדויק. האמת שכמעט דיפדפתי הלאה, עד שמשהו בתמונה משך את תשומת ליבי.
הראו שם ריבוע ארוך, ארוך מדי, שבו כל התמונות של הנשים הישראליות שנרצחו ב-2025. מספר הנרצחות נשמע לי בלתי נתפס, והנה הדבר שהכי משך את תשומת ליבי – לא הכרתי כמעט אף אחת מהן. לא זכרתי את השמות שלהן, ובטח לא את הסיפור הנורא של נסיבות רציחתן. ישבתי שם והסתכלתי על תמונות של נשים יפות ומוארות, שחייכו בהתמסרות תמימה למצלמה בימים טובים יותר, ולא יכולתי להאמין שאין לי שמץ של מושג מה קרה כמעט לאף אחת מהן.
לא הכרתי את סיפורה של אתי כהן ז"ל, לא ידעתי מי הייתה דניאלה יעקבוביץ' ז"ל, או מה בדיוק קרה למיה כהן ז"ל, שהשם שלה נשמע לי מוכר אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי להיזכר מה קרה לה. אני מנצלת את ההזדמנות עכשיו כדי להתנצל בפני כל המשפחות הכואבות של הנשים, בינתיים כבר קראתי עליהן ולמדתי. אבל בעודי יושבת בבית הקפה הרגשתי כל כך אשמה וכושלת מבחינה אנושית על שאפילו לא ידעתי על הגורל המזוויע שנפל בחלקן.
היו שנים שבהן הכרתי את סיפוריהן של רבות מהנרצחות. ידעתי למשל שמיכל סלה ז"ל נדקרה על ידי בן זוגה בסכין שעה שבתם התינוקת הייתה בבית. הזדעזעתי ממה שקרה לדיאנה רז ז"ל, שבעלה השוטר קשר את הילדים שלהם לכיסא, דקר את אמא שלהם לנגד עיניהם ובסוף ירה בה. והנה, שנת 2025 הביאה איתה כזה מספר של נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, ואני הייתי עסוקה מדי או טרודה מדי בהרעשות חדשותיות אחרות מכדי לשים אליהן לב.
בשנה האחרונה זה נעשה ברור כבדולח שבממשלה, וגם בתקשורת, מתייחסים אלינו כלהקת חתלתולים מטומטמים שצריך רק לזרוק להם כדור צמר צבעוני ומפתה, ואז לתת להם לרוץ אחריו שעות עד שהם יאבדו לחלוטין את כל הקשב.
יום טיפוסי נראה ככה – בבוקר שלמה קרעי או עידית סילמן מטרילים ואומרים משהו כל כך בוטה ומופרך, שמיד כולם נוהרים להתעסק בהם ושוכחים מחוק הגיוס. בצהריים כבר מתפרסמת ידיעה על אחוזי השתמטות גבוהים בתל-אביב, שמישהו מלמעלה בישל, ומיד כולם נוהרים לבדוק את הנתונים. והופ, שוב לא שאלנו את עצמנו איך אחרי שנתיים אין שום גוף אחד גדול שתפקידו לטפל בכל הפוסט-טראומטים החדשים שמסתובבים בינינו וסובלים סבל נורא וגדול. בערב שוב חוזרים לנוהל, בממשלה דנים על הנושאים החביבים עליהם בזמן האחרון – היועמ"שית או הפצ"רית או סגירת גל"צ, כי אין ספק שלפרק תחנת רדיו זה בטופ סדר העדיפויות של מדינה שצריכה לקום מהטבח הכי גדול בתולדותיה. והנה, עברנו עוד יום שבו שכחנו להתעסק ביוקר המחיה המאמיר או בשאלה למה אין עדיין ועדת חקירה.
כן, החדשות בישראל של 2025, או לפחות הדיון הציבורי שהתפתח עליהן, נחלקו לשניים. מצד אחד, תשומת הלב שלנו התמקדה בצורה טבעית בחדשות גורליות וחשובות על המלחמה והאתגרים שאחריה. מצד שני, לא הפסיקו לערבב אותנו עם חדשות מהונדסות מלמעלה או אינטרסנטיות, שכל מטרתן להסיח את התודעה ממה שחשוב. ככה יצא שכמעט בכל שבוע שחלף השנה מישהי איבדה את חייה, לגבר שהיא ידעה שאין אפילו טעם להתלונן עליו מרוב שברור שהמשטרה לא תעשה עם זה כלום.
זו לא הייתה ההידרדרות היחידה בביטחונה ובאיכות חייה של אישה בישראל ב-2025. ניקח למשל את חוק הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים שעבר בכנסת. בשנה נורמלית דבר כזה היה מרעיד את המדינה; השנה זה הרעיד אותה ליומיים מקסימום, עד שהקשב עבר. אני לא יכולה לדמיין משהו גרוע מזה לאישה צעירה, כזו שעומדת להתחתן בחודשים הקרובים ועסוקה בלבחור נעליים שלא יגרמו לה להיראות כמו הדודה של מיני מאוס. עכשיו היא עוד באורות, אבל בעוד כמה שנים בהחלט יש מצב שהיא תתגרש, ואז מה מחכה לה? בתי הדין הרבניים קיבלו כזו רוח במפרשים שהם יוכלו לדון במזונות שהילדים שלה יקבלו, ולעשות את זה אפילו לבד, בלי שבעלה או היא יסכימו לדיון הזה או ינכחו בו. אני יודעת, יש המון אנשים שטוענים שזה דווקא ישרת את הנשים ויפגע בגברים. יש לי ידיד עורך דין שהסביר לי הכל ארוכות. לא אלאה פה, אבל המסקנה הסופית שלו הייתה שבגלל שבשנים האחרונות המזונות הפסיקו להיות רק אחריותו של הגבר מבחינה חוקית, וכעת גם אישה יכולה להיתבע לשלם אותם, אז עדיף לאישה ללכת לבית הדין הרבני, שם תקבל יחס שמרני יותר לעובדת היותה אמא.
ועדיין, זה אמור להיות ברור שעדיף לאישה לא להתדיין על גורלה וגורל ילדיה במקום שיש בו אפס ייצוג נשי. אני לא מאלו ששונאים את בית הדין הרבני על אוטומט רק כי מדובר בדתיים. הנה, אני בעצמי התגרשתי בבית דין רבני וקיבלתי שם יחס הוגן, ואפילו חביב, ששינה את דעתי עליהם. הייתי משוכנעת שיהיה לי נורא, הרי ביצעתי את האמ-אמא של הניאוף כשהתאהבתי בתור אישה נשואה בגבר נשוי. אבל הרבנים היו נעימים וענייניים ושתקו לגבי זה. הדבר היחיד שהעיד על כך שהם מגנים את החטא שחטאנו לחוקי ההלכה קרה דווקא בדיון הגירושים של רן. חיכיתי לו בחוץ, וכשיצא הוא הגיש לי נייר שעליו פסיקה שבה כתוב שאסור לו להתחתן איתי, ולא משנה כמה נרצה – אני פשוט אסורה לו מעכשיו ועד עולם. "ולא רק זה", רן אמר. "אם נחליט להוליד תינוק הוא ייחשב ממזר, מה שאומר שגם לו יהיה אסור להתחתן".
וזה מה שהפיל לי את האסימון. אני אישה חילונית, יש לי מספיק אשמה על הדרך המכוערת והפוגעת שבה התגרשתי גם בלי שיבוא מישהו ויעשה לי נו-נו-נו עם התנ"ך. לא רק שאני נאלצת להישפט על פי חוקי דת שלא לקחתי על עצמי לקיים, קיבלתי פסיקה כל כך גורלית שתשפיע על חיי וחיי הילדים העתידיים שלי במשך דורות ארוכים קדימה. קשה לי להסביר איך זה מרגיש כשגוזלים לך את החופש שמגיע לכל אדם, כששלושה גברים זרים במעילים שחורים דוחפים יד חטטנית ואלימה ממש לתוך החיים הפרטיים שלך וקובעים שמהיום את לא תוכלי להתחתן עם הגבר שאת הכי אוהבת בעולם. שלא תוכלי לעשות איתו ילד בלי להרגיש אשמה שהוא יהפוך למוקצה בשנייה שידרוך ברבנות.
לי עוד היה מזל, נפלתי על דיינים חביבים במיוחד, ובכל זאת יצאתי בסופו של דבר עם פסיקה ששוללת את הזכות הטבעית שלי לבחור בשביל עצמי. מה לגבי נשים שיש להן פחות מזל? זה בלתי סביר לחשוב שהדיינים יעדיפו בעל שחובש כיפה לדיון ומשחק אותה ילד-טוב-משה-וישראל על פני אשתו, שעלתה מרוסיה ונראה להם שהיא לא בטוח יהודייה? או שיבוא רבן פרימיטיבי שיחליט להוריד במזונותיה של בחורה שהעזה לבוא במחשוף ובמכנסונים? אולי הוא יעשה את זה במחשבה שעדיף שהיא לא תקבל מזונות גבוהים ותגיע למצב שלא תוכל לפרנס את הילדים, והם יעברו לבעל, שמצהיר שהוא מסורתי ומעוניין לשים את הילד בגן דתי. זה לא מופרך, שמעתי כל כך הרבה נשים שעברו דברים דומים וגרועים יותר מזה.
עכשיו, כשהפגישה שלי כבר מחפש חניה, אני חושבת שבשנת 2025 מקומן בתור של נשים שיושבות בבית שלהן ומתות מפחד מהבעל האלים, שעוד מעט ייכנס עם האקדח שקיבל ברישיון, הפך להיות בערך 1,989,798. גם של נשים שמישהו חלילה תקף אותן מינית, כי מי תעז להתלונן אחרי שראינו מה קרה עם התלונה הכל כך עוצמתית של טאיסיה ואיך אייל גולן ממשיך לפרוח ולהרים הופעות ענק? פעם זה היה מספיק כדי שחברות כנסת לא יזמינו אותו ויחגגו איתו. היום? גם אם יש הוכחות שאתה בוגד לכאורה וקיבלת כסף מקטאר כדי לשווק אותם כאנשים נפלאים שחולמים בלילה על החטופים ומאכילים יונים בפארק, אין סיכוי שתישפט על זה או תפוטר .
ככה אני מסיימת את 2025, בתחושה שהמוסר לא גר פה יותר, כבר אין טעם לבקש הגנה מאף אחד. איש-איש לעצמו, אישה לעצמה עם הגיהינום שהיא עוברת בבית ומיואשת מכדי לדבר, כי היא יודעת שלאיש לא אכפת. ×
