כל יום שישי הדגייה השכונתית שלנו עורכת מסיבה קטנה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהעובדים שמחים שהגיע הסופ"ש, או שזו רק טקטיקת מכירות מוצלחת - פנק את הקונים בעומר אדם ברמקולים, חלק להם שוטים של טקילה, והם ישכחו מהר מאוד שארבעה דגי לוקוס לחריימה יעלו להם כמו פיאט פונטו יד שלישית. לפעמים אני קצת נבוכה מזה, נוזפת בעצמי, "מה את, מיכל הקטנה? מה את עומדת פה ומקפיצה צ'ייסרים עם בחורים שהיו יכולים להיות הבן שלך?" אבל באותו יום אני מחליטה להתמסר לחגיגה ולשתות.
ולכן, כשאני פוגשת את השכנה הנערצת שלנו בתור לקופה אני כבר חצי שיכורה. בדיעבד זה גם מה שהציל אותי, כי באמת שאין לי מושג איך הייתי מקבלת את החדשות שבעוד שנייה אשמע ממנה אם לא הייתי תחת השפעתו המאלחשת של אלכוהול. "יואו, איזה כיף, לא ידעתי שגם את קונה כאן דגים", אני קופצת עליה. בני הזוג קלמר הם זוג נחמד וטוב לב. הדירה שלהם תמיד נקייה ומסודרת והם מגדלים ארבעה ילדים יפים וערכיים ומחונכים למופת. כן, בהשוואה למשפחת קלמר אנחנו משפחת המטונפים משיימלס. שני גרושים עם אוסף מאפרות נרחב, ולפעמים אנחנו גם רבים כמו שני איטלקים מחופפים במסבאה בפלרמו.
אלא שהיום, פניה היפים של נעמה קלמר נראים מעוננים משהו. "יש לי משהו לא טוב להגיד לך", היא אומרת, "מצאו בבניין שלנו חולדות. אצלנו בגג ראינו שלוש, וגם אצל השכנים למטה מצאו, אז תיערכו". אני אפילו לא יודעת מה אני אומרת לה בחזרה, אם זה "אמאל'ה" או "הצילו", רק שזה כנראה בקול מאוד רם וצווחני, כי חצי מהתור מסתובב אליי.
אני לא סתם מפחדת מחולדות ועכברים. יש לי פוביה אמיתית מכל המכרסמים האלו. וכשאני אומרת פוביה אני לא אומרת את זה סתם, בדרך שבה אנשים כותבים "יש לי שתי פוביות, עכבישים ומרציפן" ברשתות החברתיות ומרגישים שזה מוציא אותם ייחודיים וסקסיים. אני מתכוונת לפחד עצום ומשתק שמתבטא בשלל תחושות פיזיות. כמו הדרך שבה הלב שלי מתחיל לדפוק כמו תופי טם טם בכל פעם שקופצת לי פרסומת של מדביר בפייסבוק, או הפעם ההיא שבה בטעות יצא לי לראות בגוגל צילום של משהו שמכונה מלך עכברוש, שזה אשכול של חולדות שמסובכות זו בזו, ואני קפצתי מהמקום, הפלתי את המחשב לרצפה ולא הצלחתי לגעת בו שוב מרוב שהוא הרגיש לי נגוע.
ולכן, כשיצאתי מחנות הדגים היה לי ברור מה האופציה היחידה שעומדת בפניי. "מה קורה לך", רן אומר לי בטלפון, "אנחנו לא עוזבים שום דירה ולא לוקחים חדר במלון, מה פתאום להתחיל לחפש בית חדש רק בגלל כמה עכברים?" "אבל אמרתי לך", הקול שלי לא יציב, "נעמה אמרה שהם ראו חולדות מתרוצצות על הגג שלהם, והם אנשים נקיים, רני, מה אתה חושב שקורה בבית הבלגניסטי שלנו?" "יהיה בסדר", רן אומר, "אני אקח את זה עליי, אזמין מדביר שיהיה בסטנד-ביי, מבטיח".
במשך יומיים אין שום חולדות. לפחות לא כאלו שנראות לעין. "זה בזכות החתולה", רן אומר בסיפוק, "היא הג'וקר שיש לנו ואין לקלמרים". אני מאמינה לו ולכן מתנהלת בצורה נורמלית - אם נורמלי זה לסגור את כל החלונות ולא להסכים לפתוח אותם יותר לעולם.
כמובן שאני גם לא נרדמת בלילה, רק שוכבת וכורה אוזן לרחשים שאני משוכנעת שבוקעים מאחורי הדלת של הגג. מדמיינת איך מאחוריה רצות עכשיו 20 דמויות אפלות ומזונבות עם פרצוף משולש ומרושע. ואני מפסיקה לגמרי לאכול כל דבר שחולדות אוהבות, קורנפלקס, אורז, קבנוס, הכל חשוד כמשטח שרגליים זעירות וגועליות שוטטו עליו.
ביום הרביעי אני שולחת יד לארון הסירים ומוציאה את הסיר של המרק. הוא שחור, אז לוקח לי זמן להבין שיש בו עוד דברים שחורים, קטנים ומלבניים. "אמאל'ה", אני קופצת, "אלה גללים?!" בשלב הזה רן כבר בקשר עם מדביר, אפי שמו, אז הוא שולח לו תמונה והמומחה מאשר: יש עכבר. ועכשיו אני כבר בוכה בלי הפסקה, אבל בוכה בדרך שבה נדמה לי שמעולם לא בכיתי. בכי של פחד טהור, של מה אעשה עכשיו, איך אני אצליח לחיות בבית שבתוכו רוחשת עכשיו הפוביה הכי גדולה שלי.
ואז אני נזכרת בספר מעולה שקראתי הקיץ. קוראים לו "נא לא לרסס" וכתבה אותו הקולנוענית אורית זמיר. הספר מתאר את הטיפול ההתנהגותי שאורית עברה אצל מטפלת ידועה בשם תיאה במטרה לפטור אותה מהפוביה ארוכת השנים שלה - ג'וקים. מהר מאוד מתברר שזמיר היא כותבת נפלאה שמצליחה גם להצחיק אותך וגם לגרום לך להרגיש שאת קוראת וידוי אותנטי של חברה שמנסה להבין איך זה שבגיל מבוגר, כשהילדים כבר גדולים והיא אישה מצליחה וחזקה, היא עדיין מפחדת כל כך מחרק עם מחושים.
"תיאה אומרת שהפחד מג'וקים הוא פחד אבולוציוני", אורית כותבת, "הוא הגיע אליי בירושה מאמהות-אמהותיי, אשר נשארו במערה לשמור על התינוקות שלהן בזמן שהגברים יצאו לצוד". וזה קצת מצליח להסביר לי את עצמי, כי מסתבר שהפחד שלי אבולוציוני, שריד בלתי נשלט שיש ל-90 אחוז מנשות העולם שלנו. זה משהו נשי ואימהי שמשותף לרוב הנשים, אני חושבת, את כולה נושאת בתוכך זיכרון גנטי של אחת מאמהות השבט שלך שפחדה שעכברוש יכרסם לתינוק שלה את אצבעות הרגליים.
עד שאפי המחסל יבוא אני לא נכנסת לשום חדר בבית לבד, לא בלי שאני קוראת לרן שיבוא ויבדוק קודם אם אין שום דבר שמתרוצץ שם בין הארונות. האמת שזה די רומנטי, הדרך שבה אני מתחננת שיישאר איתי כשאני מתקלחת, או פתאום מתרפקת בתוכו על הספה במשך שעות רק כי אני חושבת שאם החולדה פתאום תנתר, היא תפגוש קודם כל את העור שלו.
הבעיה עם חולדות היא שתמיד יש סיכוי שהן כבר פה, איתי בבית, ואני פשוט לא רואה אותן. הן שוחות, איכס, למעלה ולמטה בתוך הצינורות. כן, נדמה לי שאני פתאום מבינה למה דווקא היצורים האלו כל כך מטרידים אותי. זה ממש כמו הפחד הכי גדול שלי באהבה. שהיא תלך לי לאט-לאט, בלי ריבים ובלי דיבורים. והסיבה שאני כל כך מפחדת מדברים נסתרים שנרקבים לי בצינורות היא שאני מדחיקנית. ברגע שצצה לי מחשבה לא נעימה אני מהר מאוד דוחסת אותה מתחת לאיזו תוכנית טלוויזיה או ספר מתח במיטה, ולא רוצה לשמוע ממנה יותר. מה שאומר שיש לי סיבה טובה מאוד לחשוש מחולדות, לא רק אמיתיות, אלא גם רגשיות. כל הרצונות המודחקים והכעס שלא העזתי להביע - כל אלו יצוצו יום אחד, פשוט יגיחו מאיזה מזווה, ואז לא יהיה שום דבר שאפשר לעשות. זה מעניין, להסתכל מקרוב על הפוביה שלך, לבדוק אם אולי הדבר הזה שאתה הכי חושש ממנו דומה לתכונות האופי הכי הרסניות שלך.
כשאפי המדביר מופיע הוא מתברר כאחלה גבר עם מופע סטנד-אפ שלם על מכרסמים. "תסתכלו עליהן", הוא אומר בבוז ומצביע על הכלבה והחתולה שלנו ששוכבות על הספה בסלון ומנמנמות, "נראה לכם שהחיות המפונקות האלו שלכם יטפלו בשבילכם בעכברוש? למה שיהיה להן אינסטינקט ציד בכלל? אלו רק עושות עיני במבי ומקבלות חטיף".
והוא צודק, כי בבדיקה הבלשית שהוא עושה מתגלה שהעכבר או החולדה, אין לדעת, שתו מקערת המים של הכלבה ממש בזה הבוקר, והנה היא, שוכבת ונוחרת עם הבטן הוורודה שלה למעלה. "אל תבכי", הוא אומר כשהוא רואה כמה אני היסטרית, "מדובר בחיה מסכנה שחפרו אותה מהבית השקט שלה באדמה עם דחפור, ועכשיו מסתובבת בגשם ומחפשת חום ומקום מוגן". וזה נשמע מופרך, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה את החיה הזו באור אחר. לא שאני מעוניינת לרפד לה קן מפנק בתוך מגפי החורף האיטלקיים שלי, אבל אני כן יכולה לראות שהיא כמוני, מנסה להתחבא מאיזה גורל לא טוב שהיא יודעת שבסוף יגיע, מעדיפה להתחבא בשקט, לא להתעמת עם אף אחד אם לא חייבים.
וכל זה מביא אותי ליום השחור ההוא, שבו אני סוף-סוף מחליטה להחליף את ארון הקיץ בארון חורף. כשאני מרימה את מושב הספה ופותחת את המגירה שמתחתיו אני רואה אותם: מלבנים שחורים וקטנטנים שמפוזרים לי בתוך סוודר האנגורה התכול והרך. גללים שממלאים לי גם את הגולף השחור. וככה אני מבינה איך החולדה נכנסה הביתה. היא הגיעה מדלת המרפסת שלנו, שסמוכה לספה, כירסמה בקלות את העץ הזול והדק-להכעיס של הספה, ופשוט הלכה לישון ולהתחמם בתוך שקית הוואקום שבתוכה דחסתי את כל הסוודרים שלי. זה בערך הדבר הכי מגעיל שראיתי, ועדיין אני מפתיעה את עצמי כשאני לא מתעלפת וגם לא מקיאה, כמו שבטח היה קורה פעם. אני עומדת ליד רן, מסתכלת על המיטה שהעכברושית ריפדה לעצמה מסוודר האנגורה היקר שלי, וכל מה שאני יכולה לחשוב זה שמדהים איך חיפשתי בכל הבית את מקום המחבוא שלה, "ובסוף מה מסתבר?" אני אומרת לרן, "שכל הזמן אנחנו ישבנו, אכלנו, התחבקנו, אפילו בלי לחשוד, כשמתחתינו ישן הפחד הכי גדול שלי".
בחלק יפה במיוחד בספר של זמיר היא כותבת ככה: "תיאה אומרת שלא רק שאנחנו מקרבים אלינו את מה שאנחנו אוהבים, אנחנו גם אוהבים את מה שאנחנו מקרבים". והיא צודקת, כי לפעמים אנחנו אוהבים משהו מהשנייה הראשונה, אבל לפעמים משהו מתקרב אלינו בלי שרצינו. כמו חתול רחוב רזה ומכונם ששוכב מוטל בחניה של הבניין ואין ברירה אלא להעלות הביתה, ובוקר אחד אנחנו קמים ומגלים שהוא נורמל לנו לתוך הלב.
ואני חושבת שזה מה שקורה לי עם החולדה, שבסופו של דבר מתבררת כחולדה גורה. לא שאני עצובה ביום שהיא נתפסת, אבל משהו בלב שלי שמח כשאני שומעת שהיא לא מתה בתוך המלכודת. כל כך הרבה שנים ברחתי מהפחדים שלי, מכל החולדות החיצוניות והפנימיות, ופתאום מתברר שהשד הוא לא כל כך נורא. כי מה שחי ונמצא איתנו, וחולק איתנו חמצן ואת האור הראשון של הבוקר, הוא קרוב. ומה שקרוב אף פעם לא יהיה מבחיל ונורא כמו הרחוק.
