הנה מחשבה שנולדה לפני כמה שבועות בשיחה עם חבר: אם יש סופרים שכותבים "מתוך הפצע", כפי שניסח זאת עמוס עוז, כלומר יוצרים מבפנים, יש גם סופרים שכותבים מתוך סקרנות עזה כלפי העולם, כלומר כשמבטם מופנה החוצה, סופרים שמבקשים לתאר את מופעיו הרבים והתוססים של הרגע ההיסטורי שבו הם חיים. אני מספר על הרעיון לטיפולוגיה הקצת-כללית הזאת כי נדמה לי שאפשר להבין באמצעותו משהו על המקוריות והכוח של הספרים שכותב הסופר הצרפתי עמנואל קארר.
קארר הוא דוגמה נדירה לסופר שהפצע שולח אותו דווקא החוצה, אל העולם. המבנה האופייני לרוב ספריו האחרונים הוא זה: תנועה בלתי-פוסקת, טבעית להפליא ומעוררת מאוד בין וידוי אוטוביוגרפי לתיעוד כמו-עיתונאי של העולם, על הדרמות והאירועים הגדולים שמזעזעים אותו וגם אין-ספור האנשים והסיפורים "הקטנים" שמאכלסים אותו ולעיתים קרובות מתפוגגים בלי להשאיר חותם.
התנועה הזאת, שביצירות של סופרים אחרים נדמית לעיתים כוזבת או מלאכותית, ולא מצליחה להפוך להתבוננות מעניינת במציאות, נעשית בספרים של קארר לעדות צלולה, מקיפה, רבת-פנים ומעוררת-אמון על מצב העולם והאדם. ספרו האחרון, 'קולחוז', שראה אור בצרפת בספטמבר, מביא את התנועה הזאת לשיא, ברומן עב-כרס שחוקר את סיפורי החיים ואת מערכת היחסים של אמו ואביו וגם את שורשי המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אבל אפשר לומר שהמבנה הזה נולד בספר 'חיים אחרים משלי', שפורסם עכשיו בעברית בהוצאת בבל בתרגום מעולה של ניר רצ'קובסקי. הספר, שראה אור בצרפת ב-2009, נפתח בעדות של קארר מהצונאמי במזרח-אסיה, עובר לסיפור של קרובת-משפחה שגוססת מסרטן בגיל צעיר, נכנס לפרטי-הפרטים של מהפכה שהיא חוללה במערכת המשפט הצרפתית ביחד עם שופט-עמית, ולכל אורכו הוא גם תפילה להצלחת הזוגיות של המחבר ושל אשתו השנייה, העיתונאית הלן דווינק. העובדה שמאז השניים נפרדו, ואפילו היו מעורבים בסכסוך משפטי סביב פרסום ספרו של קארר 'יוגה', לא גורעת מהכוח של הספר, אולי אפילו להפך. 'חיים אחרים משלי' ספוג בתודעת ארעיות הקיום ובצער על כך שכל מה שהיה חשוב ברגע מסוים — כבר איננו חשוב, או איננו קיים. שיחת הזום שקיימתי איתו התחילה שם: בנקודת מבטו על הספר כמעט שני עשורים אחרי כתיבתו, לרגל צאתו לאור בעברית.
כתבת את 'חיים אחרים משלי' לפני כמעט 20 שנה. בטח מוזר לדבר עליו עכשיו, בעיקר לאור העובדה שהרבה דברים השתנו בחייך והם משנים גם את הקריאה בספר.
"אני יכול לומר דבר פשוט: מכל ספריי, זה הטוב ביותר. אם אצטרך יום אחד להציג את עצמי לפני אלוהים והוא ישאל אותי מה עשיתי בזמן שניתן לי על פני האדמה, זה הספר שאני אראה לו".
למה אתה אוהב אותו?
"כנראה בזכות הדמויות. אני קשור אליהן מאוד. זה הספר הכי האנושי שלי, הכי שלם. זה שהזוגיות שנמצאת בו איננה עוד — זה רק מעבה אותו, אני חושב. הזוג הזה התקיים בעבר, שהוא ההווה של הספר. הוא באמת התקיים. במבחן הזמן, הייתה אכזבה, היה גם צער, אבל בסופו של דבר זה נותן לספר שכבה נוספת, גם אם זו שכבה עצובה".
יכול להיות שאתה אוהב אותו גם מפני שזה ספר שבו התבהר לך משהו לגבי מה שמעניין אותך כיוצר ולגבי מבנה היצירות שלך? הספר שבו מצאת את הנוסח.
"אני חושב שאתה צודק. עם זאת, אני לא בטוח ש'מבנה' זו המילה הנכונה. אולי צורה, מפני שהרי אין פה מבנה שנקבע מראש. שתי החטיבות העיקריות של הספר — הסיפור של משפחתי בצונאמי והסיפור של שני השופטים, אטיין וז'ולייט — אפשר היה לומר שהם צריכים להיות שני ספרים נפרדים, אבל העובדה שהם נעשו לספר אחד לא הייתה אילוץ. לקח לי זמן למצוא את הספר, אבל מרגע שהתחלתי לכתוב הוא נוצר כמו מעצמו, בצורה חופשית למדי, שנדמה לי שיש בה טבעיות וגמישות. כך אני לפחות מקווה".
מאז, כל ספריך מתוחים בין מסירת עדות בגוף ראשון על העולם לבין מסירת עדות על הנפש.
"נכון, והאמת היא שזה מתח שנעשה מבחינתי לגמרי טבעי. זו נעשתה הדרך שלי לכתוב ואני לא חושב שאני יכול לכתוב אחרת. אני גם לא מנסה. אני כותב בטבעיות בגוף ראשון — אבל זהו גוף ראשון שמופנה כלפי העולם ומבקש להעיד עליו. כמובן, כתבתי ספרים שבהם התרכזתי יותר בעצמי, כלומר ספרים שבהם הייתי לא רק המספר אלא גם הגיבור, ואלה ספרים יותר אוטוביוגרפיים במובן הקלאסי של המילה, אבל הגוף הראשון שלי הוא תמיד דרך להעיד על העולם".
אחד הדברים שאתה מעיד עליהם, במיוחד בספר הזה, הוא הסבל של בני האדם. אבל גם הקשר בין סבל ליצירה. נדמה לי שז'ולייט ואטיין, שני השופטים שנמצאים במרכז החלק השני של הספר, מלמדים אותך את השיעור הזה כאשר הם מספרים לך על חייהם כנכים ועל הקשר בין הנכות והמחלה למהפכה המשפטית שלהם.
"אני לא בטוח שהמחשבה הזאת משמחת אותי, אבל התפיסה שהדרך שבה אנחנו סובלים היא הזהות העמוקה ביותר שלנו כנראה מדויקת. זאת ללא ספק העמדה של אטיין בספר, ונראה שגם אני הייתי קרוב אז לדרך המחשבה הזאת. שהמקום האנושי ביותר הוא המקום שיש בו הכי הרבה סבל. אבל עם הזמן ההתמקדות שלי בסבל נחלשה קצת, נדמה לי. אני כבר לא חושב שהסבל הוא האמת היחידה של האדם, או המילה האחרונה על החוויה האנושית".
• • •
הוא נולד בשנת 1957 וגדל בפריז. בתחילת דרכו היה מבקר קולנוע ואת ספרו הראשון כתב על הבמאי הגרמני ורנר הרצוג. אחר כך כתב יצירות בדיוניות (למשל את 'השפם', שאותו עיבד שנים לאחר מכן לקולנוע כבמאי), לצד ביוגרפיה של סופר המד"ב האמריקאי פיליפ ק. דיק. בשנת 2000 ראה אור 'היריב'; מעין 'בדם קר' נוסח קארר, שבו סיפר את סיפורו האמיתי של ז'אן קלוד רומן, שרצח את בני משפחתו לאחר ששיקר להם במשך שנים בקשר למקום עבודתו והכנסותיו. 'היריב' בישר מפנה ביצירתו, שהולכת ומשתכללת מאז בספרים, שלתיעוד יש בהם תפקיד מרכזי וקארר מתאר אותם בלי היסוס כיצירות עיתונאיות. בצרפתית הם לא מכונים רומנים אלא סיפורים, RECITS.
ב'חיים אחרים משלי' הוא כתב, כאמור, על הצונאמי; ב'לימונוב' (2011, פורסם בהוצאת בבל בתרגום עמית רוטברד) על האנרכיסט והסופר הרוסי, מייסד המפלגה הנציונל-בולשביקית; ב'יוגה' (2020, ובעברית ב-2024, בהוצאת בבל בתרגום ניר רצ'קובסקי) על משבר הפליטים באירופה; וב'קולחוז', שעתיד לצאת השנה בעברית, יש ביקור בחזית המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. 'V 13', שראה אור ב-2022, הוא סיפור העדויות והמשפט שנערך לטרוריסטים שביצעו את הפיגועים בפריז בנובמבר 2015. גם סגנונו משתכלל מספר לספר, נעשה פשוט וצלול יותר. במובן זה, קארר הוא סיבה לאופטימיות, לסופרים אבל לא רק. הוא יוצר שמצא את סגנונו בגיל מאוחר יחסית ושיצירתו לא רק משתבחת עם השנים, אלא גם זוכה להכרה הולכת ומתרחבת. ספריו רבי-המכר מתורגמים לשפות רבות וזוכים בפרסים ונדמה שקשה לחשוב על סופרים רבים שיצירתם מעוררת עניין ברחבי העולם כמו היצירה שלו. אולי לכן, גם מנעד החוויות האנושיות שעליהן הוא כותב מתרחב, כפי שהוא מספר בשיחה. לא עוד סבל בלבד, גם אהבה ואושר. בשיחת הזום מדירתו בפריז, שבה הוא כותב, הוא מדבר על עבודתו ועל יצירות של אחרים בפשטות שמאפיינת גם את ספריו.
משייכים אותך לפעמים לזרם האוטופיקשן. אתה מרגיש שייך?
"אני לא אוהב את ההגדרה אוטופיקשן. היא מאוד מעורפלת. אני מרגיש שייך למסורת של כתיבה אוטוביוגרפית, למסורת של 'כתיבת העצמי' שכוללת בתוכה גם כתיבה של העולם, כפי שהיא מתגלמת בסוג מסוים של עיתונות. ב'קולחוז' יש חלקים עיתונאיים לגמרי. חלק מהפרקים שמתרחשים באוקראינה, למשל, נכתבו למגזין 'קומטה' (KOMETA). כמובן שהם עובדו ונערכו, אבל הם נכתבו כדיווח עיתונאי".
"עבור מישהו מבחוץ, הקונפליקט בין רוסיה לאוקראינה די נוח. אין לנו ספקות רבים מי הטובים ומי הרעים וההתמקמות מולו פשוטה. במזרח התיכון זה הרבה יותר מסובך, יש הרבה נקודות מבט והשתייכויות שונות, גם עבור מישהו מבחוץ, כמוני, שאיננו יהודי ואיננו ערבי"
מה לגבי המסורת הווידויית של הספרות הצרפתית, למשל רוסו או שאטובריאן?
"במסורת של הווידוי יש שתי סכנות עבור המתוודה: יש את מי שנוטים להאדרה עצמית, שאטובריאן הוא דוגמה מצוינת, ויש את מי שנוטים להלקאה עצמית, לא רוסו דווקא, אולי מישל לאריס, למשל. האתגר הוא למצוא את הדרך בין שני הקצוות האלה. אני אולי קצת יותר קרוב לקצה של ההלקאה העצמית, אבל יש בי רצון לומר איזו אמת על עצמי, שלא תהיה מתאמצת מדי בכיוון הזה או בכיוון השני".
עולות מהספרים שלך כמה דמויות של סופר. אחת מהן היא של "הסופר ההרפתקן". יש צונאמי — אתה שם (קארר מתקומם: "אבל הרי באמת הייתי שם בחופשה!"); יש מלחמה באוקראינה — אתה נוסע לחזית; יש משפט למחבלים מפריז — אתה מתייצב באולם. זאת הרפתקנות אחרת, לא בדיוק בנוסח המינגוויי, יותר זהירה, לא מצ'ואיסטית, ובכל זאת הרפתקנות. אתה מזדהה עם הדמות הזאת?
"אני לא בטוח. אבל עם דמות הסופר-העיתונאי-המדווח — בהחלט כן. במשך כל חיי כתבתי לעיתונות ואני אוהב את זה מאוד. העיתונות במיטבה היא ז'אנר ספרותי לכל דבר, לא צורה נחותה של ספרות. יש שני סוגים של עיתונאים: יש את מי שמנתחים וכותבים פרשנויות ויש את מי שמדווחים. לי אין שום כישרון לפרשנות ולניתוח. אני חשדן כלפי הדעות של עצמי. לכן אני מנסה ללכת ולראות ולספר מה ראיתי. נכון שבאוקראינה הגעתי לחזית — לא לשוחות ממש, אלא לערים שקרובות לחזית — אבל אני לא כתב מלחמה. אני כן רוצה להעיד על המורכבות של סיטואציות מסוימות באמצעות סיפורים אנושיים. לא לומר 'זה טוב וזה רע', אלא לנסות לתאר, דרך סיפורים, מה שמתרחש באמת. זה מה שאני אוהב לעשות ואת הכתיבה הזאת אני מחשיב לעבודתי הספרותית, לא למשהו צדדי".
בוא נדבר על סגנון. נדמה לי שהספרים שלך שואפים לצלילות לשונית. האם הפשטות של הלשון, שיש סופרים שדווקא חוששים ממנה כאילו הייתה חיסרון, היא אידיאל מודע עבורך?
"בוודאי. הבהירות, אפילו הנגישות, זאת החובה שלי לקורא. להפוך את הדברים להכי נוחים שאפשר עבורו, בדיוק מפני שאני גם דורש ממנו הרבה. אני דורש ממנו להיות קשוב ולשים לב לפרטים. אם אתה מבקש מהקוראים לצאת איתך למסע הרפתקני, אתה צריך לקחת אותם במחלקה הראשונה, במושב שבו יהיה להם נוח. לכן הבהירות היא האידיאל. לומר את הדברים הכי מסובכים בצורה הכי בהירה. מה שאני אוהב לעשות, גם ברמת היצירה אבל גם ברמת המשפט הבודד — ולעיתים יש משפטים שנמשכים פסקה שלמה — זה להפגיש בין מה שלכאורה רחוק זה מזה. כל משפט צריך להיות כמו מוליך חשמלי, שיש בו מתח קבוע, ובאותו זמן גמישות וצלילות. זאת העבודה שלנו, לא? אבל זאת עבודה נעימה מאוד".
יש סופרות או סופרים בני דורך שאתה מרגיש קרבה אל הפרויקט שלהם?
"יש סופרים שאני אוהב ומעריך, אבל הייתי אומר שקרבה זו לא. הפרויקט של אנני ארנו, בעיקר בספרה 'השנים', שהוא הספר שלה שאני הכי אוהב ושיש בו חיבור של חייה עם ההיסטוריה הגדולה של זמנה, מרשים אותי. יש משהו מלכותי בספר הזה. אבל חוץ מזה, לא ממש, מפני שהסופרים שאני אוהב כותבים במודוס אחר, למשל מישל וולבק, שאני מעריך מאוד, אבל הוא מחבר רומנים מובהק. הוא מספר סיפורים בדיוניים, והצורה המובהקת שלו היא הרומן. אני מעריך את פייר מישון, אבל גם אם יש משהו אוטוביוגרפי במה שהוא כותב, הוא כותב אחרת ממני. זה לא שאני חושב שמה שאני עושה מקורי כל כך, אבל אין סופרים שאני מרגיש שהפרויקט שלהם קרוב לשלי".
הייתה תקופה שדיברו, גם בצרפת, על "ירידה" של הספרות הצרפתית. ואז פטריק מודיאנו ואנני ארנו זכו בנובל, ואם מוסיפים אותך, את וולבק ואת מישון ואחרים — פתאום הרגע הזה בהיסטוריה של הספרות הצרפתית נראה די מעניין.
"אנחנו לא כאלה גרועים, נכון? הביקורת שהוטחה בספרות הצרפתית הייתה על כך שהיא 'מעבדתית' מדי, קרה, בלי עומק אנושי, בהשפעת 'הרומן החדש'. או על כך שיש בה יותר מדי רומנים פסיכולוגיים זעירים וקצת דלים. אני חושב שוולבק היה בבחינת משב רוח אמיתי — זאת הייתה רוח פרצים, לא רוח מלטפת, זאת הייתה רוח טעונה מאוד, והרבה אנשים התעוררו בעקבותיו והתחילו לכתוב על הזמן, על התקופה, במבט רחב יותר. אנחנו הרי נמצאים ברגע היסטורי ותרבותי שהוא אתגר עבור הספרות. איך לדבר על מה שעובר עלינו? יש בצרפת סופרים שמנסים".
גדלת בשנות השיא של התיאוריה הצרפתית, השנים שבהן כתבו ולימדו רולאן בארת, ז'אק דרידה, ז'יל דלז. האם המחשבה שלהם השפיעה עליך?
"בשום אופן. כמובן, קראתי את בארת — באופן מאוד לא תיאורטי, בשביל התענוג — אבל הצד התיאורטי שלו לא נוגע בי. החניכה הספרותית שלי מגוונת מאוד, וגם קלאסית, אבל מי שהשפיעה עליי יותר מכל, עיצבה אותי ממש, זאת ספרות המדע בדיוני, הרבה יותר מתיאוריה. פיליפ ק. דיק השפיע עליי הרבה יותר מדרידה, שאותו אף פעם לא קראתי. אני לא אומר את זה בבוז, זה פשוט לא הטעם שלי. דיק, ג'יימס גראהם באלארד, סופרים כאלה. הם עיצבו אותי".
"העיתונות במיטבה היא ז'אנר ספרותי לכל דבר, לא צורה נחותה של ספרות. יש שני סוגים של עיתונאים: יש את מי שמנתחים וכותבים פרשנויות ויש את מי שמדווחים. לי אין שום כישרון לפרשנות ולניתוח. לכן אני מנסה ללכת ולראות ולספר מה ראיתי"
באיזה מובן? אתה לא כותב מדע בדיוני אלא כמעט את ההפך.
"נכון, אבל הספרים שלהם אמרו משהו על ההווה באופן שתיאוריה לא יכולה לעשות".
ואתה לא יכול לדמיין את עצמך כותב כמוהם, רומן עם עלילה בדויה ודמויות בדויות ולא וידוי עיתונאי? נניח, רומן איאן מקיואני כזה, "מקצועני".
"זה מצחיק שאתה מזכיר את מקיואן, כי ספריו מדהימים אותי בכל פעם שאני קורא אותם. הוא מחבר הרומנים המובהק. אני קורא את כל ספריו ובכל פעם אני אומר לעצמי, 'הוא סופר ממש טוב'. יש מעט סופרים ששולטים כך באמנות הרומן כיום".
אבל אתה לא מתפתה, בעקבות הקריאה בו, להמציא.
"אני לא אצליח. אני לא רואה את עצמי מנסה לעשות את זה, כלומר מושיב את עצמי לפני השולחן כדי לכתוב 'רומן' עם דמויות ועלילה. את זה לא הייתי מצליח לעשות. אבל מי יודע, אולי יום אחד זאת תיראה לי הצורה הנכונה כדי לדבר על משהו, שאני עוד לא יודע מהו".
אז זאת שאלה של טעם. זה לא מפני שאתה חושב שהתפקיד של הספרות הוא להעיד ולא להמציא.
"לא. אני חושב שלספרות יש משימות רבות. אני ממש לא חושב שהרומן הוא צורה מתה. אני חושב שהרומן חי מאוד, בעיקר מפני שהוא כל הזמן משנה צורה. הרומן הוא כל מה שרוצים שרומן יהיה".
• • •
ספרו האחרון, 'קולחוז', שבביקור שערכתי לאחרונה בצרפת נדמה היה שאין אדם שלא קורא בו ומבקש לשוחח איתך עליו, מספר על הוריו. אמו, הלן קארר-ד'אנקוס, נולדה בצרפת למשפחת מהגרים מרוסיה ומגיאורגיה ונהפכה להיסטוריונית משפיעה, מומחית ויועצת פוליטית לענייני ברית-המועצות ואז לרוסיה של פוטין. בתפקידה האחרון הייתה לא פחות מנשיאת האקדמיה הצרפתית, ובהלווייתה, שנערכה ב-2023, ספד לה נשיא צרפת, עמנואל מקרון. אביו של קארר, לואי, היה סוכן ביטוח, חי כל חייו בצילה — ומת זמן לא רב אחריה. כמו ב'חיים אחרים משלי', גם הזוגיות של קארר נוכחת ב'קולחוז' — הפעם עם במאית הקולנוע והשחקנית שרלין בורז'ואה-טאקה. מה שעוד נוכח בו, אולי יותר מבכל ספריו הקודמים, זו הפוליטיקה. כמה מהפרקים החזקים ביותר בספר מתרחשים באוקראינה ומתארים נסיעה עם ידידים אוקראינים בין ערים הנמצאות בחזית המלחמה ופגישות עם לוחמות ולוחמים. וזה ככל הנראה לא יהיה הביקור האחרון של קארר באזור מלחמה, כי בחודש הבא הוא מתכנן לבקר בישראל ובפלסטין.
'קולחוז' זו היצירה שחיכית לה? אחרי שכתבת על דיק, לימונוב, ז’ולייט ואטיין ועוד — לספר את הסיפור של הוריך?
"הרעיון לכתוב ספר על הוריי לא עלה בדעתי לפני מותם. התחלתי לכתוב אותו ליד מיטת אמי הגוססת, לפני כן אפילו לא חשבתי עליו. וזה ספר שהתרחב תוך כדי תנועה. הוא התחיל כספר על שנותיהם המוקדמות ועל הזוגיות הכאובה שלהם — מה שהיה, אגב, הדבר שהיה לי הכי קשה לכתוב — והתפתח לספר שמתאר ארבעה דורות. העומק הזה לא היה מתוכנן. וזה ספר שהפתיע אותי בהרבה דברים, למשל במהירות שבה הוא נכתב; קצת יותר משנה לספר די עבה, בלי הרבה היסוסים והתלבטויות. בקלות".
איך אתה מסביר את זה?
"אני חושב שזה קשור ברושם שהמוות של אמי השאיר עליי ובכך שהתחלתי לכתוב בהשפעתו. המוות שלה עורר בי ובאחיותיי הערכה גדולה, שהקלה את הצער. זה היה מוות סטואי, מוות שהייתה בו גדלות נפש. מוות כזה שמכתיר את החיים, שמעניק להם מובן. ומתוך החוויה הזאת התחלתי לכתוב את הספר. ידעתי שאכתוב גם דברים קשים — הרי לא תיארתי את אמי בספר כקדושה — אבל זה בכל זאת ספר שנולד לאור אהבה והערכה. ומרגע שהרגשתי שיש לי אישור לכתוב אותו, לא היה דבר שיעצור אותי".
דמות האב שוברת לב. עד כמה אתה מזדהה איתו?
"אני לא מזדהה איתו בכלל. אני דומה יותר לאמי: יש לנו אותה אנרגיה, והיא עיצבה אותי יותר ממנו. אבל כתיבת הדמות של אבי הפתיעה אותי וההפתעה הזאת גרמה לי אושר רב. לא ידעתי איך אכתוב עליו. אמי תמיד הייתה זאת שבאור הזרקורים, ואבי היה בצל, ולאט-לאט, בזמן הכתיבה, הרגשתי שגם הוא נכנס למעגל האור ומופיע, וזה גרם לי אושר רב. גם לאחיותיי. הן הרגישו שהספר מעניק לו כבוד וקיום".
שהספר הוא כמו אנדרטה.
"כן. שני הספרים שאנחנו מדברים עליהם — 'חיים אחרים משלי' ו'קולחוז' — הם סוג של אנדרטאות. לא מורבידיות, לא בהכרח עצובות, אבל אנדרטאות".
יש ב'קולחוז' רגע פוליטי חזק: אחד משותפיך למסע באוקראינה מספר על העינויים שעבר במרתפים של שירותי הביטחון הרוסיים, וחבריו יוצרים זיקה בין האלימות הרוסית לבין התביעה להחרים יוצרים ויצירות מרוסיה, כולל את פושקין ואת דוסטויבסקי. זה רגע מטלטל מפני שהטיעונים שלהם משכנעים מאוד. מה חשבת על כך? אולי גם בקשר לחרמות על יוצרים מישראל, שבה אתה מתכוון לבקר?
"מה שריתק אותי בדברים שלהם זו המחשבה על אוקראינה, או על גיאורגיה, שקרובה אליי יותר, מסיבות משפחתיות (בת הדודה של אמו של קארר, סלומה זוראבישווילי, הייתה נשיאת גיאורגיה - ד"מ) — דרך הפריזמה של היחסים הקולוניאליים. לפני כן לא חשבתי על כך שרוסיה, ולאחר מכן ברית-המועצות, ואז שוב רוסיה, היו מעצמות קולוניאליות. שליחסים בין רוסיה לאוקראינה יש ממד כזה. האינטלקטואלים האוקראינים שאיתם נסעתי, ושפקחו את עיניי, הרי לא אומרים שפושקין או דוסטויבסקי לא ראויים לקריאה, אלא שהם חלק מהאימפריאליזם הרוסי ושלאורך שנים הפציצו אותם עם הסופרים האלה. הם שואלים, 'למה יש אצלנו פסלים של פושקין? האם צרפתים היו מוכנים שפסלים של גתה יוצבו בכל כיכר בצרפת?'
"לגבי ישראל, זה הרבה יותר מסובך. עבור מישהו מבחוץ, הקונפליקט בין רוסיה לאוקראינה די נוח. אין לנו ספקות רבים מי הטובים ומי הרעים וההתמקמות מולו פשוטה. במזרח התיכון זה הרבה יותר מסובך, יש הרבה נקודות מבט והשתייכויות שונות, גם עבור מישהו מבחוץ, כמוני, שאיננו יהודי ואיננו ערבי".
אתה יודע על מה תכתוב כאן?
"אני בא כדי לכתוב למגזין 'קומטה' על השאלה 'מהי פלסטין שבה צרפת הכירה'. אין לי עדיין מושג איך אעשה את זה. ואני לא אסתיר ממך שהכתיבה על הנושא מעניינת אותי, אבל גם מדאיגה אותי. זה נושא שנדמה שכל מה שאומרים עליו — מסתבך. מה שאני מקווה זה למצוא סיפורים לספר, לא לטעון טענות".
זאת כתבה שאתה יזמת?
"לא, אני לא הייתי חושב על זה בעצמי. הייתי אומר לעצמי 'המזרח התיכון, הרי אני לא מבין בזה כלום, זה מסובך מדי'. אבל הציעו לי לכתוב את הכתבה, ומרגע שהציעו, אתה מתחיל להתלבט. בסוף הסכמתי, גם אם היה יותר זהיר מצידי לסרב..." •
