לתמר ריילי (במקור ריילינגר) יש תחביב: לשבור תקרות זכוכית עם הראש. את האחרונה היא ניפצה כשמי שהיה הסוכן שלה אמר לה שהיא לא יכולה להיות זמרת מזרחית. ״הוא קרא לכל אנשי הצוות, הושיב את כולם, שם פליי על השיר שלי ובסוף אמר, ׳תסתכלו עליה, היא נראית לכם זמרת מזרחית?׳ כולם ענו ׳לא׳, חוץ מאחת שאמרה לו, ׳מה הבעיה? השיר וואו׳. ואז הוא אמר לי, 'את מבינה, תמר, את לא מזרחית. לא גדלת על מזרחית ואת לא יכולה להיות זמרת מזרחית'. נתן לי ברקס של החיים. הוא לא חשב בחיים שאני אקום ואלך, אבל קמתי והלכתי״.
השיר שהושמע אז במשרדים ההם היה הגרסה המוקדמת של הסינגל 'בחיבק', ששיחררה ריילי בינואר לפני שנה תחת צוות חדש. התוצאה: מקום ראשון במצעד הרשמי של גלגלצ, ואחד מעשרת השירים המושמעים ביותר ברדיו בשנה החולפת. לקהל, מתברר, ממש לא אכפת שריילי היא בכלל יקית מקיבוץ הזורע.
״בהתחלה השוו אותי לדודו פארוק ולשפיטה״, היא מודה, ״אני חושבת שבשניהם יש בסוף אמת, גם אם הם דמות. אם אין אמת זה לא נוגע״.
הבנת את ההשוואה?
״בטח. אני אשכנזייה קיבוצניקית שמסלסלת וזה לא מסתדר להם בסטריאוטיפ. אבל בסוף שומעים את המוזיקה ואוהבים״.
איך קיבוצניקית אשכנזייה שרה מזרחית?
״איך עידן רייכל מכניס אמהרית? הוא פשוט אוהב את זה. אני נותנת אותו כדוגמה כי ׳ממעמקים׳ הוא עד היום השיר האהוב עליי, ומה אני אוהבת בו? את האמהרית בקטע המעבר לפני הפזמון השני. לא מעניינות אותי המילים, לא מעניינת אותי המשמעות, אותי מעניינת המנגינה. אני יכולה להתחיל לבכות ממנגינה יפה״.
ינקת מהז'אנר המזרחי בתור ילדה בקיבוץ?
״ממש לא. אבא שלי שמע ג'אז ובלוז. כמעט לא שמעו בבית מוזיקה בעברית, והייתי שומעת אמנים מפורסמים שהוזמנו לבית העם בקיבוץ. כשהגיע עידן רייכל ושמעתי את האמהרית הלב שלי נמס. זה לא היה עדיין סלסולים וערבית אבל זו הייתה מוזיקת עולם, התחלתי להרגיש את הדבר הזה שהוא לא דו-רה-מי. אז חקרתי והגעתי לז׳אנר האפרו-ביט, שמגיע מניגריה. נגנבתי. ואז הגעתי למסדרונות החשוכים של יוטיוב ונחשפתי למוזיקה הודית. בתיכון טסתי לתאילנד כי דוד שלי גר שם, וכל המדינה שמעה את אותו שיר אבל בלופ כי המלך מת. התאהבתי בו והתחלתי לשמוע מוזיקה תאילנדית, וככה אני מוצאת את עצמי כל התיכון שומעת מוזיקה ממדינות שונות בעולם, בין היתר גם אום כולתום, פריד אל-אטרש. אגב, מוזיקה מזרחית אני עד היום לא שומעת. לא אייל גולן, לא איתי לוי ולא שרית חדד״.
"שאלתי את עצמי אם אני לסבית. אני חושבת שכל אמן ואמנית בז'אנר של 'פרידום אול אובר ד'ה פלייס' אוהבים את כולם - גם במוזיקה, גם בבני אדם. יש בי את היכולת להתאהב בלב של האדם, וסקרנות לנסות הכל. ופומו"
את יכולה להבין אנשים שאומרים שזה ניכוס תרבותי? הראית לי הרגע קליפ עם קאנוּן ונרגילה.
״הנרגילות זו בכלל מחווה לחוויה מהקיבוץ. גנבתי עם חברים נרגילה מהרפת, הלכנו לשיכון של הצעירים בקיבוץ, גנבנו מאחד החדרים טבק תפוח ואז הלכנו לתחנת דלק וביקשנו ממישהו מעל גיל 18 שיקנה לנו גחל, אחר כך הסתכלנו ביוטיוב איך פותחים נרגילה אצל הבדואים״.
אז מה את עונה למבקרים?
״שאני פשוט ממש אוהבת מוזיקת עולם, ואני לא רק מסלסלת, אני גם שרה בספרדית, צרפתית, תאילנדית והודית. שאני רוצה לעשות מוזיקה ומי שרוצה לאהוב מוזיקה יחד איתי - יבוא אחריי, והוא יכול להיות כל אדם. ערבי, תאילנדי, אתיופי, גרמני או אריתריאי. אני רוצה לעשות משהו שיהיה עירום מדעות קדומות ומסטריאוטיפים. גם בנועה קירל פיקפקו וזילזלו בתחילת הדרך, והיום מעריצים אותה, היא חלק מהתרבות שלנו״.
× × ×
לאחרונה הוציאה ריילי, 27, סינגל ובו פזמון בערבית - 'בקבוק בים' ובשבוע הבא (15.1) תשיק גם את אלבום הבכורה ברדינג 3, תל-אביב. הסלסולים, כאמור, אינם מבית אמא, אבל למי אכפת. את הפריצה היא עשתה בטיקטוק, ומשם ללב המיינסטרים עם שירים ויראליים שמזכירים את ימי הזוהר של המלודרמה הטורקית במוזיקה הישראלית - תת-ז׳אנר שהפך זמרים וזמרות כמו אבי ביטר ורינת בר לתופעה תרבותית. החיים עצמם לימדו את ריילי שאת ה׳כן׳ היא צריכה לענות לעצמה, כי ה׳לא׳ מחולק בחינם ובשפע. ״בכיתה ט׳ נכנסתי לשיעור באיחור והמורה אמרה לי ׳לא נורא, את גם ככה לא תצליחי בחיים, את יכולה להסתובב ולצאת החוצה׳״.
נורא.
״הרגשתי שאני לא רצויה, לא מתקבלת כפי שאני. עזבתי את בית הספר ההוא, עברתי לבית ספר אקסטרני ושם סיימתי את הבגרויות כבר בתחילת י״ב. השינוי הפך למנוע להצלחה. היום אני יכולה להודות לה״.
איזו ילדה היית?
״עשיתי די מה שבא לי. זה לא שהייתי ילדה רעה, פשוט הייתי סקרנית. לבית הספר פחות הגעתי״.
מה עשית?
״הייתי בחבורה כזאת של ילדים רעים ביקנעם, זה כבר היה שלב שהסתובבתי פחות בקיבוץ. הייתה לי שם חברה עם אמא בשלנית, ואצלה הבנתי שלחדר האוכל של הקיבוץ אני לא חוזרת. מצאתי את עצמי מסתובבת בין כל האוכלים הטעימים של החברים. שם גם נחשפתי לשירי דיכאון, למוזיקה המזרחית.
״בתיכון היה לי חבר שבגד בי ושבר לי את הלב. הדחקתי. הייתי רגילה להיות הליצן. ואז שמעתי את ׳אבא׳ של אביתר בנאי, והתפרקתי. עד אז לא התעסקתי בכאב, כל החיים הייתי בהדחקה מטורפת. עד גיל 16 לא בכיתי״.
למה?
״גדלתי באווירה של ׳לא להתמסכן׳. אין בקיבוץ יותר מדי דיבור על פגיעות וכאב. ואני נורא רגישה, חייבת לפגוש כאב, אז זה כנראה הצטבר ובסוף התחילו לי התקפי חרדה. המנהלת באקסטרני הציעה לי ללכת לחוג אולפן בבית הספר, לכתוב שיר כדי להתמודד עם החרדות. עד אז לא ידעתי שאני יודעת לשיר. רציתי, אבל הייתי צרודה. לא היה לי קול בכלל. המפיק של האולפן עזר לי לכתוב שיר, אני הלחנתי, ושם נעלמו החרדות. הבנתי שאני צריכה לעשות מוזיקה כל הזמן כדי להיות בריאה נפשית. שאלוהים דחף אותי למסלול הזה בדרך הכואבת״.
אבל המסלול רק התחיל. ריילי לא הצליחה למצוא את מקומה. ״בצבא הייתי קצינת שליטה בחייל האוויר, שזה תפקיד שנקלעתי אליו בטעות. בשום עולם לא היו אמורים לתת לי כזו אחריות. מטוס כמעט התרסק בגללי פעמיים. העבודה הייתה בלילה ואני בן אדם ישן״.
"ביום הראשון ללימודי משחק עליתי וקיבלתי זבנג לפרצוף. איך שפתחתי את הפה המורה אמרה לי 'עצרי. את לא יכולה להיות שחקנית. אם חייל יוצא לקרב בלי נשק, יורים בו. ולך אין נשק, אין לך קול. אף אחד לא שומע אותך'"
אחרי השחרור היא נחתה בבית הספר למשחק ׳אימפרו׳. ״ביום הראשון, בשיעור הראשון, המורה שאלה למי יש אומץ לעלות לבמה. כמובן שעליתי וקיבלתי זבנג לפרצוף. איך שפתחתי את הפה היא אמרה לי, ׳עצרי. את לא יכולה להיות שחקנית. אם חייל יוצא לקרב בלי נשק, יורים בו. ולך אין נשק, אין לך קול. אף אחד לא שומע אותך׳״.
וואו.
״טראומה לכל החיים. בסוף השיעור בכיתי את חיי, והיא אמרה לי, ׳כנראה שיש לך יבלות על מיתרי הקול׳. הלכתי לרופא, הוא אמר שיש בניתוח הזה סיכון ושזה גם יחזור לי כי אני לא מדברת נכון. אמרתי לו, ׳תקשיב טוב, אני לומדת משחק, אני לא יכולה לפרוש, שילמתי, ואני לא מעוניינת לעשות ניתוח׳. הוא נתן לי הוראות: אסור לצעוק, אסור לעשן - עישנתי כמו קטר סיגריות וג׳וינטים - וצריך קלינאית תקשורת. יצאתי משם ויישמתי הכל: הפסקתי לעשן, פרשתי מחיי הלילה שבזמנו עבדתי בהם והייתי צועקת באופן קבוע ׳להוסיף טיפ?׳ ויצאתי למסע. בתוך שמונה חודשים נעלמו היבלות. סיימתי את הלימודים. רק רצון, אמונה, דחיפה.
״בכל פעם, אחרי 16 שעות לימודים, נשארתי עוד שלוש שעות לנגן ולשיר. הייתי מחכה לסוף היום. מיום ליום הבנתי שדי, אני במוזיקה. אני גם שחקנית בנשמה, אני לגמרי הולכת להיות בסדרות. עשיתי מלא אודישנים ובינתיים לא התקבלתי, נבחנתי גם לכל ריאליטי אפשרי אבל זה לא עבד. אלוהים לא רוצה שאהיה פליטה או אקרוס נפשית. אבל יש תקווה להצלחה, כי אביהו פנחסוב למד בבית הספר הזה״.
× × ×
גם את האהבה בחייה ריילי לא קיבלה בפורמט של וולט דיסני. ״בן זוגי אור קודאי הפיק את ׳בחיבק׳, אחרי שהוא כבר הופק אצל אחרים״, היא משחזרת. ״המנהל החדש שלי בא אליי ואמר לי, ׳זה לא נשמע טוב, זה נישתי, אנחנו הולכים למפיקים אחרים׳. אמרתי לו, ׳אתה לא נוגע לי בשיר, השיר מושלם ככה׳, אבל הוא ביקש שאתן לו צ׳אנס. ואז אני מגיעה למי שהפך להיות בן זוגי שיחיה, והוא והשותף משנים לי את כל השיר. התחלתי לבכות באמצע הסשן. אמרתי לו, ׳אל תיגעו לי בשיר׳, והוא אמר, ׳גם אני לא רוצה להיות פה, אנחנו עושים טובה למושיקו׳״.
כמו בכל סיפור אהבה יפה, אף אחד מהצדדים לא רצה להגיע לפגישה.
״ואז עוד רבנו באולפן. לא אהבתי את התוצאה. השותף שלו היה צריך ללכת, נשארנו אור ואני והוא אומר לי, ׳תקשיבי, קשה לעבוד ככה. ואני גם חושב שיש פה כמה מילים שצריך לשנות'. התווכחתי ובסוף ישבנו, יש כמה מילים ששינינו. ככה יצא שהשיר נכתב עלינו״.
רומנטי!
״נשארנו שמונה שעות לדבר. אחר כך היה עוד סשן, אחריו ישבנו עשר שעות לדבר. אחרי כמה מפגשים הייתה נשיקה סוערת. מאז אנחנו יחד. היה גם משבר, לא עבד לי שהוא גם יהיה המפיק שלי וגם מנגן איתי בהופעות, גם כותב השירים שלי וגם בן הזוג. לא מספיק הסתדרנו באולפן, כי הוא רגיל לעבוד עם לקוחות ולהיות איש מקצוע ואני רגילה להיות זמרת שפשוט רוצה להתבטא ושהמפיק יזרום איתה. הוא מחונן, יש לו יש המון דעות וגם לי יש המון דעות. בגלל זה גם השירים יצאו מטורפים״.
איך צלחתם את המשבר?
״עוצרים״.
את העבודה או את הזוגיות?
״את העבודה, חד-משמעית. הזוגיות חשובה יותר. הוא בן 35, אני בת 27, אלה גילים שכבר צריך להתחיל לחשוב בהם, זה לא כזה גיל של ׳בוא נטוס לטייל בעולם, אין דאגות, ההורים שלנו ישלמו ועוד ארבע-חמש שנים או שנסגור את הבסטה או שכל אחד ילך לדרכו׳. זה כזה אוקיי, זו אהבת חיי״.
כן?
״ברור. וגם פה היו לי כל מיני תפניות בדרך״.
למשל?
״קודם כל, האם אני לסבית״.
שאלת את עצמך את זה?
״אני חושבת שכל אמן ואמנית בז'אנר שלי, של ׳פרידום אול אובר ד'ה פלייס׳, אוהבים את כל הז’אנרים - גם במוזיקה, גם בבני אדם. יש בי את היכולת להתאהב בלב של האדם, וסקרנות לנסות הכל, לבדוק הכל. ופומו. חד-משמעית אני פומואיסטית״.
שלא בדקת את הלסביות.
״פומו שלא בדקתי את כל סוגי ההנאות. ושלא טיילתי בעולם. ומדגדג לי כבר ילדים, אבל אני עוד לא מוכנה. לקחתי כלב תחש וחברה שלי מגדלת אותו״.
שמעי, כנותך כובשת.
״אני לא אשקר שהכל מושלם אם לא הכל מושלם, כי מאוד חשוב לי שהילדה בת ה-13 שחולמת להיות זמרת תסתכל עליי ותגיד, ׳יא, גם אני יכולה׳. שהיא לא תגיד, ׳זה בלתי אפשרי, זה אי שם בפסגה׳. אני רוצה להגיד לה, ׳אני כאן איתך, אחותי׳״.
