זיכרון / "אל תלכו מכות", צעקה לעברנו המורה. וענינו לה שלא תיכננו את זה מראש, דברים יצאו משליטה. טוב, לא היינו מעוצבים עדיין. זו הייתה הפסקה בבית הספר. יש לי תמונת כיתה מאז. הצרה שאפילו את עצמי איני מזהה.
לתלות משפטים על קיר / זו דפנטלי (בפירוש) אגדה והיא הופיעה לי בחלום השבוע ואני חושב שלא במקרה. זה בעצם חלום קטן על קיר שלאט-לאט התפתח לסיפור קלישאתי שלם שאני רוצה למצוא בו את ההקשר לחיינו המסובכים ולמציאות שבה אנו חיים.
אתחיל בזה שלפחות בחלומי הופיעה המורה שלנו בכיתה ו' שאמרה אומר לתלות על קיר הכיתה כתובות ופסוקים כדי שנלמד מהם על החיים. הרעיון הזה של קיר פסוקים נהוג גם היום כבר מכיתה א' בבתי הספר ברחבי הארץ אבל אז, בנקודת ההתחלה, זה היה יוצא דופן. ואם אני זוכר היטב, רוב הטקסטים שנתלו על הקיר עסקו בלקחת אחריות, לא להתעכב בדרך לבית הספר, לא לכלות את חיינו בוויכוחי סרק וחרטוטי מוח, לא להעתיק במבחנים, לא להקשיב לטיפשות, לא לבלוע גירים, ובעיקר לנסות לעצום עיניים כדי לראות (משפט נהדר). הימים היו תמימים ואיטיים לעומת ימי הטיקטוק של היום. והיו גם חלק מהתלמידים שלא השתגעו על ההגדרות הצורניות האלה וכשחלפו מול הקיר הפטירו את המילה "שטויות" והמשיכו הלאה. הם היו, כמונו, ילדים של הורים מהגרים שחזרו פצועים ומדוכאים מהשואה ומארצות המזרח, אבל חלקם היו קטני אמונה וחשדנים.
חמורו של... / אומרים שחלומות שמופיעים לך במהלך החיים משפיעים עליך לנצח. אז אני חולם המון על בית הספר כי שם נתקלנו לראשונה בידידות מתפתחת, בדמיונות, ברגשי נחיתות. אפילו היה אצלנו אחד שהאמין במשיח בן דוד. וכל חמור שעבר מפוצץ בסברס, חשב שזה חמורו של משיח. כללית הושפענו גם מהמשפט "תאהבו את הארץ החדשה, טפחו אותה, תילחמו עליה, והיא תשיב לכם אהבה". היינו מהופנטים מהפסוקים מהתנ"ך והמדרש שנתלו על הקיר כמו "כבד את אביך ואת אמך", "לא תלך רכיל", "ואהבת לרעך כמוך", "זכור את אשר עשה לך", ו"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובמושב לצים לא ישב". "אבל מה זה לצים?" שאל יהושוע וכולם צחקו כמו לצים. אגב, אני מקווה שאני לא מעמיס עליכם יותר מדי אינפורמציה. מזל שכשנהיינו כבר חסרי סבלנות הגיע הצלצול הגואל והציל אותנו. אז דמיינו צלצול גואל ומשחרר.
הדוגית / יום אחד בשיעור חברה (החמוד מכל השיעורים) נעמדה המורה מול הכיתה ובאורח פלא פצחה בזיוף קל בשיר חדש שכנראה רץ כבר אז ברדיו, "דוגית נוסעת, מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם... אם לא יעורו כל מלחיה - איכה תגיע הדוגית לחוף?" (מילים: נתן יונתן). היא הסבירה שזה שיר על העיוורון כי המלחים נרדמו בזמן ההפלגה וכשנרדמים לא מגיעים לחוף מבטחים ובהמשך אמרה: "אם תיתקלו בבגרותכם בכאלה שרואים למשל ערב ולא מאמינים שזה ערב אז תיזכרו שגם הם נרדמו בשמירה", כי האוויר תמיד מלא סימנים, השאלה איך מפרשים אותם. ואחר כך הדגישה בפנינו את הפסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? ומה גדול חסרונו אם הוא לא זוכר את כל מה שאירע לו במלחמות" וכאילו רמזה למשהו שיקרה לנו שנים אחר כך.
השופט / כבר אז, בכיתה ו', התגלו אצלי בעיות במיס או דיס-קלקולציה (הבנת חשבון או קריאה). רק שאז לא טיפלו בילדים עם בעיות כאלה ואכלתי מזה המון בושה ולעג. ולכן לא פעם מצאתי עידוד ומרגוע במשפטי הקיר. נתלו עליו בריסטולים עם שורות כמו "אל תגיד יהיה בסדר, תבדוק את הבסדר שלך" ולצד אלה בלדות ושירים ישראליים הכי גדולים של משוררים כמו אלתרמן ("עוד חוזר הניגון"), ביאליק עם הציפור ואחרים שעסקו באהבה, רומנטיקה, שלכת, צער ויגון. ואפילו היה משהו מאת פילוסוף יווני על האמונה בעצמך כשאתה יוצר ושאיש לא יעז לסרס אותך. מבינים?
אגב, בעודי מתרפק עכשיו על ימי הנעורים אני נזכר שרק על דבר אחד כמעט לא היה ויכוח וזה על אהבת משחק הכדורגל. אלא שגם בכדורגל כשמינינו את קובי להיות שופט האמת היחסית, כיוון שהיה רק בשר ודם חטף ממי שהפסיקות שלו על פאולים לא מצאו חן בעיניהם. בכל מקרה, הקיר של כיתה ו' ניסה להוכיח שיש מקום לכל הדעות, גם אלה שהן לא שלך. והמחנכת הדגולה שלנו התכוונה שנגדל בפלורליזם, אהבת אדם ורגישות ושנדע שהחיים לפעמים נעים בין אפור לשחור ולא רק שחור לבן. האם הצליחה? זו השאלה לפתחנו.
זלעפות זה... / בחוץ יורד עכשיו גשם זלעפות. זלעפות פירושו גשם כועס, מלא סערה פנימית. ואני חושב שאולי זה מרמז משהו על השנתיים ורבע שטרם נרגענו מהן. ואחרי שיחה השבוע עם אב שכול מאוד יקר לי מהצפון, חשתי ממנו שהאבות והאמהות השכולים מרגישים לבד מצאת החמה ועד רדת הלילה ושתחושת החמצה וכעס ממלאת אותם, במיוחד שעדיין לא חוקרים עד תום מה קרה לגיבוריהם אהוביהם באותו יום נורא ועדיין מתווכחים איזה סוג של ועדת חקירה כדאי. "כי אם אין מה להפסיד אז כנראה יש מה להרוויח", מהדהד משפט כזה מתוך הקיר שהלך ונהיה אז קיר חיינו.
בריז'יט והאשליות / השבוע הסעתי את הנכד שלי לני לטניס (אלה רגעי החסד שלנו) ובדרך סיפרתי לו על קרב הטניס בין הטניסאית מספר אחת בעולם ארינה סבלנקה לבין ניק קיריוס שמדורג 671 בעולם, קרב בין שני המינים שגרר עניין ציבורי גדול ושקיריוס ניצח בו בשתי מערכות. הילד התלהב. ואני המשכתי ושאלתי אם שמע על בריז'יט בארדו וכמובן שלא שמע. היא הייתה שחקנית קולנוע יפהפייה שהלכה לעולמה השבוע ושלא ירדה מהמסך מעולם, למרות שהפסיקה לעשות סרטים בגיל 39 ועברה לטפל בחיות, הסברתי לו. לא יודע כמה בריז'יט בת ה-91 עניינה אותו, אבל ברור שהשפעתה על דור הקיר שלנו הייתה גדולה בהיותה חופשייה, מרדנית. אגב, הדעות בצרפת על בריז'יט חובבת החיות היו חלוקות. אבל לאחרונה, כשהגנה על עדן גולן שהתמודדה נגד הרעים באירוויזיון וקראה לה "אמיצה", שיחקה אותה מבחינתנו. וכשבמהלך השנים היו מדברים על יופי נצחי, התכוונו לקצת עצב וקצת בארדו והרבה נצח.
לגבי אשליית הנצח, הרשו לי לצערי לאכזב אתכם ולומר שבסוף גם הקיר המדובר לא החזיק מעמד לנצח. תלמידים חדשים באו לכיתה והחליפו את הפסוקים, ואולי בכלל החליפו את כל הקיר עצמו. כי ככה זה, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת). עוד משפט לחיינו.
הו מציאות / מותה של המשוררת חדוה הרכבי השבוע עשה לי כאב חד בלב. הערצתי אותה והשורות היפות הבאות על המציאות הן שלה ולזכרה (קצת קיצרתי):
"הו מציאות, רוח רפאים קטנה שלי, פצפונית שלי, יבוא יום שאנשים יבחינו בך. ישימו לב אלייך... ירצו להתקרב אלייך... לחוש אותך. לשמור עלייך. לשוחח איתך. להבין. אחר כך תחליטי".
"זהו, הגענו למגרש", אמרתי לנכד שלי, ואיך שירד למגרש החל שוב גשם זלעפות. וכשבשמשה הזולגת מטיפות השתקף הקיר, כאילו ראיתי דרכו את הכל.
