עקצו אותי השבוע. רימו אותי. הוציאו ממני כסף ומכרו לי חתול בשק, שלא לומר רסיבר בשקית.
עכשיו תגידו: מה רסיבר? נו, רסיבר, הדבר הזה שמחבר בין הרמקולים לממיר ולפטיפון ואף אחד לא חושב עליו – וגם אף אחד כבר לא אומר "רסיבר" למרות שפעם אנשים היו מדברים על רסיברים כאילו מדובר בנושא שיחה לגיטימי, אבל בסדר, זה היה לפני שהמציאו את נטפליקס – ובקיצור: נזקקתי לרסיבר.
קורה – פעם ב-20-15 שנה – שבן אדם נזקק לרסיבר. הישן הלך, לוחצים און והוא נדלק אבל לא דולק – בקיצור, הרסיבר הגיע, בשעה טובה, לגבורות, לחולשות, לדמנציה של מכשירי חשמל, והגיעה השעה להחליף אותו בישן.
כלומר, אנחנו קצת לחוצים כרגע בכסף וחבל להוציא אלפי שקלים על דבר כזה, ולפיכך נכנסתי ל"פייסבוק מרקטפלייס" – המקום שאפשר לקנות בו הכל בזול – ומצאתי שם רסיבר במצב חדש, "עובד מצוין, נשמע מעולה", כפי שציין המוכר, אחד איציק (שם בדוי), תמורת אלף שקלים.
הבן אדם קבע להיפגש איתי בהרצליה, נתן כתובת, הגעתי, חניתי, יצאתי, סימסתי לו שאני שם, אמר לי: "אני כבר בא אליך" ואז הגיח, משום מה, לא מהבניין עצמו אלא מקרן רחוב כלשהי, ובידו שקית גדולה של יוחננוף ובתוכה הרסיבר.
"זה עובד?" שאלתי, ואיציק – קצת בריוני למראה, יש לומר – אמר: "ברור, מעולה, הנה, יש גם שלט", והוא הוציא מהשקית את השלט הרחוק של הרסיבר, מה ששיכנע אותי סופית שהכל פה תקין, מה זאת אומרת? כולם יודעים ששלט רחוק הוא ערובה למכשיר חשמלי איכותי!
שילמתי לו במזומן, כמו שביקש, הכנסתי את השקית למכונית, חזרתי הביתה, פרקתי, חיברתי למערכת ולחשמל במלוא ההקפדה, לחצתי על הכפתור ו... כלום.
אבל, כאילו, שום כלום.
הרסיבר הזה היה מת יותר מתוכי מת. לחצתי שוב. ושוב. לחצתי חזק. לחצתי חלש. לחצתי מהשלט. לחצתי ברגש. לחצתי באיומים ("תידלק, אינעל העולם, אם אתה לא נדלק אני לא יודע מה אני עושה לך"). כלום.
האיציק הזה – אם זה בכלל שמו, יימח שמו – מכר לי חתיכת מתכת באלף שקל. עקץ אותי.
צילצלתי אליו מיד. ואז צילצלתי אליו מיד שוב. ואז שוב, מיד. ושוב. וכעבור כמה שעות שוב. וממספר אחר. ואז בערב. ובלילה. אפס, המספר מת, וגם האיש, אני מקווה, ימות בקרוב מדריסה.
אני נשארתי עם שני רסיברים מתים ואלף שקל פחות.
הכסף כאב לי רק בדקות הראשונות וכבר התחלתי לתכנן איך אני מחזיר אותו לעצמי באמצעות קיצוץ הדרגתי בכמויות המזון של הילדים, אבל אחר כך נשארתי עם הכעס הגולמי. קודם כל על עצמי: כלומר, איך לא חשדתי? הרי כל הסימנים המחשידים היו שם! לבן אדם לא היה ווטסאפ, הפרופיל שלו בפייסבוק בקושי קיים, ברשימת הדברים שהוא מוכר, מלבד רסיבר, היו עוד כמה עשרות פריטים שנעו בין שידת מגירות לקולרים ישנים של כלבתו המומצאת.
לרגע שקלתי ליצור איתו קשר לגבי פריט נוסף, לקבוע, להגיע לאסוף את הפריט לכאורה ואז להגיד לו: "זוכר אותי? שמכרת לי רסיבר מת? תחזיר לי את הכסף! לא מסכים? אה, במקרה יש עימי פה – הנה, הוא בדיוק יוצא מהאוטו – חבר בכיר בחמולת אבו-לטיף, שמעת עליהם? בוא, בוא, ג'מיל, תכיר, איציק" – אבל אז הבנתי שאני לא באמת מכיר אף אחד מחמולת אבו-לטיף, ושאני יכול לכל היותר לעשות את האדוה דדון, להגיע עם צוות צילום ולדלוק אחרי איציק במורד הרחוב בעקבים גבוהים.
ויתרתי.
אבל התחושה המגעילה רדפה אחריי, קצת כמו בפעם ההיא שבה פרצו לי לדירה השכורה; התחושה שידיים מזוהמות של זרים נשלחו לתוך חיי והצליחו לטמא ולקחת ממני בקלות את מה ששלי. התחושה הזו משאירה איזו צריבה שלא עוברת במהירות, בעיקר זעם שאין לך לאן להוליך.
כלומר, לעזאזל, איך בן אדם מן היישוב (הרצליה!) יכול בכלל לקחת אלף שקל מבן אדם אחר, לאור יום, לתת לו בידיעה ובכוונה תחילה מכשיר מקולקל לגמרי ואז לנתק מגע ולהיעלם? כמה חרא אנושי אתה צריך להיות?
חרא קטן, כמובן.
לא מדובר בשום עבריינות משוכללת או באיזה כסף קטארי תמורת קשרים בלשכת ראש הממשלה; לא, מדובר בסתם עבריין שמתפרנס מלעקוץ פראיירים כמוני שנותנים, באופן מטופש, אמון בבני אדם, וחושבים שאם מישהו כותב שהוא מוכר רסיבר במצב מצוין, אז זה מן הסתם בדיוק מה שזה.
ונדמה לי שזה מה שמחרפן אותי באמת; לא הכסף שהלך, ואפילו לא עובדת קיומם של חארות מדגם איציק, אלא העובדה שאני עד כדי כך תם. תמים. פתי.
אלה מילים קצת מיושנות, אני יודע, בעיקר כי נדמה שאף אחד כבר לא חושב שהן חלות עליו. לא; כולנו, בעיני עצמנו, ישראלים מתוחכמים, מיומנים, חתולי רחוב, לא פראיירים, יודעים להטיל ספק, לזהות עסקה גרועה, להפוך שולחנות כשצריך, ואין אצלנו את מסך ההגינות, הכוונה הטובה, החייכנות והסמול-טוק המאלחש שאופייניים לאמריקאים. אנחנו במזרח התיכון, אנחנו ממולחים יותר, מחוספסים יותר, אותנו אף אחד לא ידפוק.
ואז מוכרים לי רסיבר מת ונעלמים. בקלות.
ואני מבין את מה שבעצם תמיד ידעתי: שבאמת יש בי איזה תום, איזו אמונה כמעט עיוורת – או לפחות חירשת-אילמת – במה שאומרים לי, מה שכותבים, מבטיחים, מתחייבים. אני איש תם במובן המטומטם של המילה, לוקח את הדברים אחד לאחד, אף פעם לא רואה את הטוויסט בסרט מגיע, ולרגע לא חושד במסכי עשן, בשקרים, בספינים. אני נותן אמון מטבעי, וגרוע מזה: בבני אדם!
בישראל 2025 זה הופך אותי, אני מניח, לקורבן קל ומתבקש, מי שלעולם לא יוכל לעסוק במשהו שדורש עורמה כלשהי, למשל פוליטיקה. אבל כשאני חושב על זה עוד קצת אני מבין שהבעיה היא לאו דווקא אצלי.
כלומר, אם אני תמים, מה תגידו על מיליון ישראלים – 25 מנדטים – שאשכרה מאמינים עכשיו שהאחראים ל-7 באוקטובר הם המחאה, השמאל, שקמה ברסלר, “אחים לנשק”, הפצ"רית, אהרון ברק, ושנת לילה טובה מדי של אהרון חליוה? מה אנחנו אמורים לחשוב על מיליון ישראלים שממש מאמינים שראש הממשלה שלהם לא קשור לזה בכלל, לא מונע על ידי אף שיקול זר כשהוא ממנה את עצמו למנות ועדת חקירה, ופשוט לא היה לו מושג קלוש ששלושת עוזריו הקרובים ביותר עבדו עבור מדינת אויב?
כלומר, למה שאיציק לא ימכור את הרסיברים המקולקלים שלו לאנשים האלה? הם הרי כבר קונים הרבה יותר מאשר רסיבר מקולקל; הם קונים בכספי המסים שלהם ביטחון, תחבורה, חינוך ובריאות, ומקבלים למעשה שקית ישנה של יוחננוף עם כל הדברים האלה במצב גמור! ואם יש להם טענה כלשהי, מיד אומרים להם "איראן!" או "השמאל!" והם נרגעים וממשיכים להצביע נתניהו.
אז מי פה הפתי? אולי כולנו. אבל אני יותר; כי אני עוד תמים מספיק כדי להאמין שמתישהו האנשים האלה יתפכחו ויראו סוף-סוף דרך סבך השקרים האבסורדי לחלוטין שמפילים עליהם, וישראל תקבל סיכוי להתניע מחדש. זה כמובן רחוק מלקרות.
אז באמת שאני כנראה הפתי הגדול יותר. ואני עדיין זקוק לרסיבר במצב טוב. מוכן לקנות, מתברר, גם במצב רע. אפילו מת לגמרי.
