הקהל בהופעה של שאיי היה קצת בהלם כשפתאום הראפר עצר את המוזיקה בדרמטיות, דממה, בשביל להגיד תודה לאמא. אבל לשאיי יש מספיק כריזמה כדי לסחוף גם את הציניים ביותר לשאוג אחריו "תודה". כל זה עוד היה יכול לרדת טוב יותר באוזן אם רק כמה דקות לפני כן אותו קהל ממש לא היה שר יחד איתו את 'סליחה שלא גמרתי, נהייתי עצוב', מאלבומו הראשון.
שאיי לא מבין מה הסתירה. "אמא שלי מגיעה כמעט לכל הופעה והיא הראשונה שאני רוצה לדבר איתה אחרי", הוא מסביר. "אני שואל אותה איך היה והיא היחידה שתגיד לי אם היה טוב או פחות ומה אפשר לעשות אחרת. אני סומך עליה שתגיד לי את האמת. גם התגובה הכי מרגשת שאי פעם קיבלתי הייתה ממנה – היא קיעקעה שורה משיר שלי".
אז בסוף, עם כל הגסויות והקללות שבשירים שלך, אתה ילד טוב של אמא.
"גם של אבא. ההורים שלי התגרשו ובגיל 14 עברתי לגור אצלו. הוא חולה בטרשת נפוצה, אז רציתי להיות קרוב אליו. הקשר בינינו תמיד היה כמו עם חבר טוב. יש לנו מערכת יחסים כיפית. הוא האיש הכי חזק שאני מכיר והוא תמיד יוזם ותמיד דוחף לקצה. הוא לא נתן למחלה לעצור אותו לרגע".
אתה ממש חלום של כל הורה. מאוד שונה מהפרסונה שאתה מציג בהופעות.
"בהופעות אני לובש על עצמי סוג של חומת מגן מהחיים הפרטיים שלי. זו הגרסה המוגזמת שלי, ככה גם זוגתי קוראת לזה. כשהיא רואה אותי על במה, היא אומרת 'זה אתה כפול עשר".
ההופעות של שאיי כבר ידועות כדלתות לתוך המערה של עליסה, כאלה שמהן והלאה הכל יכול לקרות. גם שאיי צריך לעבור חתיכת דרך כדי להגיע אליהן. במקרה הטוב הוא סובל מדפיקות לב בשעות שלפני, במקרה הרע זה נגמר עם הראש באסלה. "ברגעים לפני שאני עולה לבמה יש לי חרדה מטורפת", הוא משתף. "זה סוג של פחד קהל. שמעתי שאריק איינשטיין לא הופיע בעשורים האחרונים בחייו. לא נראה לי שאני סובל ברמה שלו, אבל זה מרגיש משהו דומה. רק ברגע שאני שותה קצת ועולה לבמה, אני משתחרר ונותן לעצמי להיות חופשי. אני כאילו מוריד שכבה מעליי. שם אני מרגיש הכי טוב בעולם, שזה המקום שלי".
הקהל כנראה חושב כמוך, כי הכרטיסים עפים.
"בהתחלה הופתעתי, עכשיו זה כבר סוג של אבן דרך", הוא אומר. "אני אומר, טוב, איך אפשר להתעלות על זה? מה יותר גדול? לאיפה הולכים מפה? בא לי לעשות האנגר, שוני, מנורה. להיות כמו איזה אביתר בנאי, שלא מדבר בכלל על הופעה ומוכר כרטיסים תוך שנייה".
× × ×
בזכות הוריו שהביאו אותו עד הלום, החלומות על מנורה עוד עשויים להתגשם מהר יותר ממה שלוקח לטרנד טיקטוק להפוך למאוס. הוא כבר נחשב לאחד השמות המבטיחים לא רק בסצנת ההיפ-הופ, אלא גם במוזיקה הישראלית בכלל – אפילו חברת אפל הבינלאומית הסכימה כשבחרה את שאיי לפרויקט העולמי Up Next שמוקדש לאמנים פורצים שמסומנים כדבר הבא ושבמסגרתו נבחרו בעבר ביילי אייליש, באד באני וברנה בוי – חברה לא רעה בכלל. "כשהתקשרו לספר לי על זה, הייתי בטוח שזה מהתמיכה הטכנית של אפל, כי בדיוק הייתה לי בעיה להעלות מוזיקה לפלטפורמה שלהם", הוא נזכר. "במשך כמה דקות חפרתי לה על הבעיה, עד שבסוף היא אמרה לי שהיא מתקשרת להגיד לי שנבחרתי. הייתי בהלם".
הוא בכלל נולד כיואב בן אבי. גדל בקריית-אונו ואז בנווה מונוסון. את הכינוי שאיי נתן לעצמו בגיל 17 על שם חתול שאימץ, ואל המוזיקה הגיע בצחוק, עם הרכב של שירים הומוריסטיים. "פיפי קקה", כמו שהוא מכנה אותם. "באיזשהו שלב התחלתי לכתוב כתרפיה, התבגרתי ונהייתי יותר רציני. כל זה הלך עם האהבה שיש לי למכשירי נגינה אלקטרוניים. אני אוהב להבין איפה הגבולות של המכשירים האלה, איך לעשות איתם פעולה טיפה אחרת ממה שהם אמורים לעשות".
בשנת 2022 הוציא את הקטע 'הרציני' הראשון שלו, יחד עם המפיק אופק עבוד (טחיני פרינס) ומהר מאוד ראה אותו צובר האזנות. במקביל הקים יחד עם מאור שוביק את הלייבל 'רעש' "שהוא בית לדברים שאנחנו אוהבים. אנחנו גם מייצרים בגדים, הכל ייצור ישראלי".
ויש מחשבות לנסות לפרוץ בחו"ל? במיוחד אחרי הגושפנקה מאפל.
"בגלל שאני חושב בעברית, הכתיבה יכולה לצאת אותנטית רק בעברית. אלו הקלפים שקיבלתי".
מתסכל?
"בעיניי תמיד עדיף להיות פה. הכי בטוח עבורנו פה, לא משנה גם אם יש את המלחמה הכי נוראית. ככה אני מאמין לפחות".
"שלחתי לשלומי שבן הודעה באינסטגרם באיזה לילה, שאלתי אם אני יכול להתקשר. סיפרתי לו על שורה שכתבתי: 'אולי אדקור את שלומי שבן בסרעפת'. שאלתי אותו אם זה קוּל שזה יצא ככה. מהשיחה הראשונה התאהבנו"
כמו הרבה אמנים, בטח בגיל שבו הרבה מהחברים ומהקהל נלחמו ואיבדו קרובים, גם שאיי הטעין בשנתיים האחרונות את המוזיקה שלו ברובד נוסף, צרוד יותר. ארבעה חודשים מאותו יום באוקטובר הוא הוציא שבעה שירים שהמלחמה מרחפת בין המילים שלהם, בעדינות כמעט לא מורגשת אבל פוצעת. "בשיר 'חורף', למשל, דיברתי על מערכת יחסים שלי ושל זוגתי בתקופה של תחילת המלחמה, איך המצב השפיע עלינו. אני מכניס את מה שקורה דרך החוויה האישית שלי, פחות הטראומה הלאומית".
ואיך הקהל קיבל את זה?
"קודם כל, איך אני קיבלתי את זה: בהופעת השקה של הפרויקט, התפרקתי על הבמה. זה היה כמו אבן על הלב שפשוט ירדה באותו רגע. ראיתי את זוגתי מרחוק ולא יכולתי להפסיק לבכות, לא הצלחתי לבצע את השיר וכל הקהל ביצע אותו במקומי".
על בת הזוג הוא לא רוצה לדבר יותר מדי. "היא חרדה לפרטיות שלה", הוא מסביר. הם ביחד כבר שנתיים, אחרי שהכירו כשגרו בחיפה, ועכשיו הם גרים ביחד בתל-אביב.
החרדה לפרטיות מסתדרת כשיש בן זוג אמן מוקצן?
"בסוף אני רוב הזמן עושה מוזיקה באולפן, ויש לנו את השבתות ביחד".
אז אחרי שגילינו שאתה ילד טוב וציוני, אתה גם שומר שבת?
"סוג של. אני משתדל לא להופיע בשבת. אני חושב שזה זמן למנוחה ולהיות בבית. אני מאמין שאם לא אעבוד בשבת, ביום ראשון אני ארוויח כפליים. בינתיים זה הולך לא רע".
× × ×
כרגע שאיי לא נותן לכלום, חוץ מלשבת כמובן, לעצור אותו, או להוריד אותו מהסוס. משחק מילים מתבקש על שם האלבום השלישי שלו 'אי אפשר לרכב על סוס פרא'. האלבום החדש מורכב מ-26 רצועות, שלדבריו שרדו סינון מסיבי, שיחד מתחברות ליצירה אחת שלמה שתצליח להזיז אתכם גם אם אתם מרגישים טו אולד פור דיס שיט - במובן הטוב של השיט, כמובן.
שאיי מודע לעובדה שאלבום כזה יכול להיראות יומרני, אבל הוא לא מתנצל לרגע. "חשוב לי שיהיה קונספט מסביב לפרויקט. שלא יגידו 'איזה שיר גדול' אלא 'איזה אלבום גדול'".
הביקורות טובות.
"זה לא משפיע עליי. ביום אחרי שהאלבום יצא כבר חזרתי לאולפן. זה מה שאני הכי אוהב לעשות. גם האלבום הוא סיפור על מערכת היחסים שלי ושל המוזיקה. נורא ניסיתי לכתוב שירים שיישמעו כאילו אני שר אותם לאישה, אבל אני בעצם מדבר על המוזיקה, כמו למשל השיר 'ניגון עתיק', שהשם שלו בא מהשיר של נתן אלתרמן".
האזכור לאלתרמן מתחבר גם לאלבומים הקודמים שלך, שבהם סימפלת קטעים של יונה וולך, שמוליק קראוס וגבריאל בלחסן זכרם לברכה. רמה גבוהה.
"גם יונה וולך מקריית-אונו, כמוני, אז היה לי איזשהו חיבור איתה בגלל זה. גם היה לי ספר שירים שלה. התחלתי לחקור קטעי שירה שלה וקטעים מראיונות איתה ושלפתי מהם דברים שאני מתחבר אליהם ושאני יכול כאילו לדבר אותם מגרונה. אותו דבר קרה לי גם עם שמוליק קראוס וגבריאל בלחסן".
שמעת אלג'יר?
"אני מדור האינטרנט", הוא עונה, אולי בעקיצה, "הכרתי אותו ביוטיוב, מהסדרה 'הפיצוחיה'. אחר כך שמעתי גם את השירים".
יש מחשבה מה הם היו חושבים אם הם היו שומעים את מה שעשית?
"הרבה אנשים מבוגרים רואים בסימפול סוג של גניבה", עקיצה שנייה נרשמה, "אני לא רואה את זה ככה. זו מחווה אסתטית, דווקא להפיק חיים חדשים, לתת לו כיוון טיפה אחר".
והשפם שמזוהה איתך הוא חלק מהמחווה התרבותית לפעם?
"אני מגדל אותו מגיל צעיר. פעם אחת הורדתי אותו וזוגתי אמרה שזה לא יקרה יותר. נראיתי כמו פטריק סטאר מ'בובספוג'".
"לפני שאני עולה לבמה יש לי חרדה מטורפת. זה סוג של פחד קהל. שמעתי שאריק איינשטיין לא הופיע בעשורים האחרונים בחייו. רק כשאני שותה קצת ועולה לבמה אני משתחרר, כאילו מוריד שכבה"
האלבום גם מלא בשיתופי פעולה, בין השאר עם מיכאל סוויסה ועלמה גוב. גם עם שלמי שבן היה לו חיבור מעניין, עם שורה שנכתבה עליו באחד השירים ("אולי אדקור את שלומי שבן בסרעפת"). "שלחתי לו הודעה באינסטגרם באיזה לילה, שאלתי אם אני יכול להתקשר. הוא אמר שכן ואז סיפרתי לו על השורה הזו ושאלתי אותו אם זה קוּל שזה יצא ככה".
ממש כמו קניה וטיילור.
"כן. מהשיחה הראשונה התאהבנו ואז היה לנו גם איזה ערב שישבנו, שתינו ונהנינו, ממש התחברנו. ואז הוא הביא אותי לפסטיבל תל-אביב".
אז הכיוון הוא להיות קונצנזוס, הממשיך של טונה ורביד פלוטניק?
"אני רוצה להיות אני ולעשות את המוזיקה שלי. אני חושב שאני טיפה רחוק מהם, למרות שגדלתי על רביד והדיסק הראשון שקניתי היה 'ברוכים הבאים לפתח תקוה'. אין ספק שרביד וטונה פתחו אלף ואחת דלתות. אם היית אומרת לי לפני 15 שנה שזה יהיה המצב, הייתי צוחק. פעם אם היו שתי הופעות של הסצנה במקביל, היה ברור שלא יהיו מספיק אנשים בקהל. היום יש מספיק קהל לכולם".
אין סכנה שהיא תהפוך למסחרית מדי?
"אם חופרים עדיין מוצאים דברים מטורפים, כמו סטיב ג. הוא ילד בן 18, פסיכופת שעושה מוזיקה הארדקור. יש דברים מדהימים של החבר'ה היותר-צעירים".
אתה רק בן 25.
"היפ-הופ ומוזיקה בכללי זה כאילו משהו צעיר. כל הזמן יהיה משהו יותר חדשני ויותר מגניב. אני חושב שכשזה יהיה פחות רלוונטי לי, זה יהיה פחות רלוונטי לקהל ואני מקווה שאדע מתי לעצור ולעשות משהו אחר".
המשיכה של שאיי למיינסטרים לא מסתיימת רק בחלומות על מנורה. הוא סימפל גם קטעים של דודו טסה ואמיר דדון ומגלה שהשאיפה הגדולה היא לכתוב לעומר אדם. "ממש בא לי על זה. הוא נראה לי מבסוט. בן אדם שקם בבוקר ומרגיש את 'זה'".
אז יש סיכוי לפסטיבל נקסט 2026?
"הלוואי".
