בתחילת השבוע עמד אביתר בנאי על בימת מוזיאון תל-אביב. בעוד רגע ישדרו מול אולם שלם את הסדרה על נימי הנימים של חייו. התפשטות של הנפש, הזוגיות, המשפחה מול המצלמה. בנאי מגיע יחד עם משפחתו מבית העלמין. זה יום השנה העברי לפטירתו של אחיו, הזמר מאיר בנאי ז"ל. הוא עומד ליד הפודיום, עדיין לבוש שחורים, מסביר את התשובה לשאלה הכי בוערת - למה, בעצם. "אני מרגיש שהולכים לירות אותי מתותח", הוא אומר. "זה בטוח גם כיף, אבל למה? למה להסכים לעשות דבר כזה? בגילי, תותח. למה לעשות סדרה שמערבבת את האדמה ככה? למה זה טוב? התשובה שלי היא שאני אוהב להכניס למציאות אצבע בעין ולראות מה היא תבחר לעשות. אני אוהב להרוס ולבנות מחדש. אני רוצה להראות את הכרס, לקלף את הדימוי של הנסיך ולגעת במציאות האנושית הפגיעה כל כך".
במציאות האנושית שמהצד השני של המצלמה, 11 שנות העבודה של דורון צברי על הסדרה הסתיימו בהתקף לב. אבל אחד רציני כזה, של הזמנת אמבולנס והכנת חדר ניתוח באיכילוב לפני כשלושה שבועות. עם 95 אחוזים חסימה של העורק ומרחק חצי שעה ממוות אם היה ממשיך להאמין שזה התקף חרדה בגלל ג'וינט חזק במיוחד. במקום זה צברי מצא את עצמו נדרש לשנות את חייו ברגע, וגם את החשיבה על זמן. לשמור על הבריאות, להיפרד מהרגלים רעים של הנשמה.
לעומת זאת, את הסדרה על בנאי לא הייתה לו דרך אחרת לעשות מבלי לקחת את הזמן. גם כשבנאי התייאש בדרך בעצמו ולא האמין שהפרויקט יראה אור אי פעם.
"החיבור האמיתי ביני לבין אביתר קרה שנים אחרי שהתחלנו לצלם", מספר צברי. "אמרתי לטלי הלטר שנקר, העורכת שלי, 'בואי ניקח את אביתר ונכניס אותו לחושך. אביתר הוא שמש שכבתה וצריך להיוולד מחדש'. הייתי צריך שהוא יסכים ללכת לחושך, שהוא ירצה את זה. במשך שבע שנים צילמתי אותו, אבל התחלתי להבין שאני רוצה שהוא יצלם את עצמו. דברים מאוד ספציפיים. היה תהליך של לשכנע אותו לעשות את זה. יש דברים שאני לא יכול לצלם, אני לא יכול לצלם את החושך שלו".
השינוי הכי משמעותי במערכת היחסים שלהם קרה ארבע שנים אחרי שהתחילו לצלם. "סיפרתי לאביתר משהו מאוד עמוק על עצמי", משתף צברי, "ושם ראיתי את הצד המואר שלו. הוא הבין מה אני רוצה, ואני מכיר את זה כבר מ'מחוברים' (הפורמט שיצר - י"י). יש המון פחד כשהבן אדם פתאום מבין מה אני רוצה, ואני באמת רוצה את הנשמה שלו. תתמסר, תן לי הכל ואני אצייר אותך כמו שאף אחד לא צייר אותך בעבר".
בנאי כותב את רשימת הפחדים שלו ושולח לצברי. הוא חושש מחיבור גס או פשטנות. שיגידו שהיו לו רגשות אשמה אז הוא חזר בתשובה. הוא לא רוצה להרגיש שהוא עושה את המסע מתוך תחושות ריצוי או אונס. מפחד מגבולות החשיפה שלו ושל משפחתו. חושב לעצמו מה מאיר אחיו היה אומר. לא רוצה שעניין האמונה יעבור השטחה בסרט או שיהיה מיסיונרי. חושש מלחצים חיצוניים שיהפכו את הסרט לצהוב, ושואל את עצמו עם איזה טעם יישאר הצופה בסוף.
צברי מבין הכל ומשיב לו. התוצאה היא 'סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי'. ארבעה פרקים מבית 'קסטינה תקשורת' שהחל מאתמול משודרים מדי חמישי ב-yes דוקו. כל פרק מפרק ובונה את אחד האמנים הכי מרתקים שנולדו פה. זה מסע אמיתי. בלי ויתורים ועם הסכמה ללכת לאיפה שקשה. הקנאה בו מצד האח מאיר, ההתרסקות אחרי האלבום המצליח הראשון, החשש לרדוף אחרי הצלחה ולהתמכר. חיפוש משמעות והפחד לגלות את אלוהים. לבנאי היה מספיק אומץ לצעוד בכל הבורות של הדרך. לשהות בהם אפילו שידע כמה קשה לנבור בתוך הפצע. להסכים להתמסר עד הסוף. להיות הוא בלי הצורך להצדיק את שם המשפחה. "אחרי הצבא נסעתי לצפון לעבוד במטע אבוקדו", הוא מספר בסדרה. "אחר כך עברתי לתל-אביב ובאופן לא מודע הייתי במשימה להיות בנאי. אפילו לא אביתר בנאי. אביתר הייתה מילה שקופה עדיין".
× × ×
בגיל 24 הפך בנאי לכוכב ענק. התקליט הראשון הנושא את שמו התפוצץ. מאח, אחיין, דוד ובן דוד הוא הפך להיות אביתר, ועם ההצלחה עלה גם סף החרדה והאיבוד העצמי. באחת הסצנות הוא מספר כיצד הטיל ספק שהדיסק שקיבל בתוך מארז אלבום פלטינה הממוסגר בכלל אמיתי. הוא ניפץ את הזכוכית והניח את הדיסק הזהוב בקומפקט דיסק. כששמע את עצמו שר, הבין שלא מדובר בזיוף.
"אחרי שהאלבום הראשון יצא קיבלתי ביקורות מדהימות. עצרו אותי ברחוב, היו מעריצות והופעות. מהרגע שהגעתי לתל-אביב עד שעזבתי הייתה צעקה אחת גדולה של 'עוד'", הוא מספר למצלמה של צברי, "ההצלחה פתחה את הרעב, לא השביעה אותו. לא היה לי טוב בין אנשים, לא היה לי טוב במסיבות. הייתי חוזר הביתה שיכור, ובנות וכל הדבר הזה. הייתי ממשיך ללכת אבל נורא סובל. עם הרבה פחד, אבל גם נפוליאון. נפוליאון בחרדות. הייתה לי סלידה ולא אהבתי את השירים ואת עצמי. מה שהניע אותי אז היה הרצון הנואש להיראות, להיכנס במאיר, לפלס לעצמי דרך. הרגשתי שמאיר הציב מחסום דמיוני ואני צריך לפרוץ אותו. הייתה תנועה של נקמה בזה".
ויש את מאיר. 13 שנים הפרידו בין אביתר לאחיו הגדול. הזמר שפרץ בסוף שנות ה-80 והביא לעולם את 'גשם' ואת 'אצלך בעולם'. מאיר היה נערץ והפך לאחד הזמרים הכי מושמעים ומוערכים בארץ. הוא גם היה שק האבנים שאביתר סחב איתו. התחרות שהתחילה בסלון בבית המשיכה כשיצא האלבום הראשון של אביתר, והתפוצץ. הם לא דיברו. "אין לי מושג מה מאיר חשב על האלבום שלי אחרי שיצא", הוא מספר בסדרה. "הוא לא הרים טלפון ואני לא אליו. וזה לא היה מוזר. זה עוד יותר מוזר שזה היה ככה, לא מוזר".
היה להם מטען משותף גדול. האח הקטן החביא את השירים שכתב כבר בגיל שש מכל המשפחה. "מאיר כוכב אדיר. מהפנט, הוא אש דולקת", מספר בנאי. "הייתי בטוח שהייתי קורבן בקשר איתו. ההורים היו קשים איתו והוא הרגיש שנעשה לו עוול גדול בילדות מההורים. ראיתי אותם צועקים עליו, מענישים אותו, ובחרתי להיות הילד הטוב. לשרוד על ידי ריצוי מול ההורים שלי. וזה הטריף אותו".
אביתר נולד ב-1973 בבאר-שבע וגדל בעומר. אביו היה השופט יצחק בנאי ז"ל ואמו היא שמחה בנאי, שניהלה בית ספר. הוא בן הזקונים. תמיד נשא עיניים למאיר. ומאיר כתב עליו את 'אביתר', אחד משני השירים הראשונים ששיחרר לרדיו. "מאיר לא אהב אותי. הוא כן אהב אותי, אבל אני הייתי המוצלח. מקבל מה שאני רוצה. לי נותנים את האוטו לבית הספר ואיתו נלחמים. השיא היה בגיל 24 עם האלבום הראשון שריסק את העולם. מאיר הוציא בדיוק את 'מנגינת הנדודים' ולא משמיעים אף שיר שלו ברדיו ואותי השמיעו בטירוף. זה כואב. הרגשתי שאני לוקח והוא משדר לי שאני לוקח ממנו. שאני גונב. נהיה לי קול שאומר לי כמה אני חרא. גנב".
"פחד היה חלק משמעותי מהחיים שלי תמיד, אבל לא בכזה לבל. נסעתי לאורנה אחותי אפילו שאני שומר שבת. היא פתחה את הדלת ואני אומר לה: אני לא יודע איפה אני בעולם. תצילי אותי", מספר בנאי בסדרה
בפגישה משפחתית מול המצלמה מתייצבות גם האחיות, הקומיקאית והשחקנית אורנה בנאי, ואפרת בנאי, רקדנית ומורה לחינוך גופני. ברגע מכמיר לב מספרת אורנה על הימים לפני מותו. על התקווה לקלוז'ר, על המבורגר וצ'יפס במעמקי הגסיסה, על ניסיון להבין האם יבריא, ועל הכאב כשהוא אמר: 'אני מרגיש שהובסתי'".
איך נוגעים בנקודה כל כך רגישה כמו מאיר דרך סדרה?
"מאוד בזהירות", אומר צברי. "אביתר פחד, אבל זה המסע לתוך המקומות המפחידים. מאיר היה כוכב ענק שאיבד את הקהל שלו. אמן בלי במה הוא איש מת. אם אתה כוכב ואתה רוקסטאר ומאבד את זה אתה הופך להיות למי שהיה. לא כולם יודעים להכיל את זה, את אובדן המלוכה".
× × ×
אביתר הכיר את אפרת בן צור בדירת שותפים שאותה חלקו. הם היו בקשר של און ואוף במשך שמונה שנים, בסופן יצא 'תיאטרון רוסי', שהפך להמנון של שברון לב ואנושיות. בסדרה הוא מדבר מעט מאוד על הימים ההם. "היה משהו שלא איפשר לי לבטוח בכך שזה קשר בריא וצריך להמשיך אותו. הייתה לי חוויה שורפת והיא עזבה וזוהרת כולה לבד, והיא חמצן", הוא מספר בסדרה.
בשיא ההצלחה של האלבום הראשון בנאי מגיע למיצוי ומבין שהוא רוצה לחתוך. הוא טס להודו. "היה המון שקט ולבד ואין את הבנאי הזה בכלל. חזרתי עשרה קילו פחות. באתי לתל-אביב אבל קלטתי שהייתי בסרט אחר. שהתדר הזה לא מנגן פה. אמרתי לצח דרורי (מוזיקאי ומעבד מוזיקלי), 'בוא ניסע לעשות תקליט אלקטרוני במדבר'".
התוצאה היא מעבר למצפה רמון ו"שיר טיול", האלבום השני שהתקבל בקרירות לאור הציפיות המשוגעות אחרי האלבום הראשון. "זו הייתה צניחה מהאוורסט. בגיל 24 היה פצצה, בגיל 26 זה קול ענות חלושה. אני עוזב את מצפה ועובר לגור בלופט אפל ביפו ומנסה לקדם, וזה לא עוזר. הייתי במקום הכי נמוך בתל-אביב. במקום של התמכרות מתוך חוויית הבדידות הכי נואשת. להיות גדול ומצליח לצד הביזיון הבושה. היו לי מחשבות מבהילות בלופ. לא יכולתי לראות אנשים, חברים. הייתי בתוך בדידות והפחד הקיף אותי מכל צד".
בדירה ברחוב דובנוב 17 בתל-אביב הוא חזר בתשובה. ממעמקי הבדידות והפחד הוא התקשר לחבר ואמר לו שהוא לא מצליח לחיות. הוא בְּדֶד אנד. החבר הציע שיילך לרב גיסין. סיפר שהוא עושה שיעורי תורה מעל פיצה עגבנייה בשינקין. לא לקח הרבה זמן עד שבנאי התאהב. "נפתח חלון של יופי רוחני. לא רציתי יותר בנות ופאבים. רציתי לנקות את המערכת. שנה שלמה למדתי בבוקר תורה, ובערב יצאתי להופיע כרגיל. אבל התחלתי לצבור מתח פנימי גדול. כי אני לא יכול לעזוב את העולם שאני בא ממנו ואני לא יכול להיכנס לעולם שאני רוצה להיכנס אליו. אני תקוע. באחד מימי שישי קראתי קידוש 'שיר השירים' והלכתי לישון. קמתי באחת בלילה, במתח. הלכתי למקרר, הוצאתי פאנטה, לקחתי שלוק ובום, קיבלתי איזה פחד. פעם ראשונה שחוויתי חרדה", הוא מספר למצלמה של צברי.
"פחד היה חלק משמעותי מהחיים שלי תמיד, אבל לא בכזה לבל. הרגשתי שאני לא רוצה לחזור למוזיקה כמו שזה היה, למערכות יחסים כמו שהיו. נסעתי לאורנה אחותי אפילו שאני שומר שבת. היא פתחה לי את הדלת ואני אומר לה, 'אני לא יודע איפה אני בעולם. תצילי אותי'".
צברי: "היה לי לחץ בחזה וחשבתי שזה התקף חרדה בגלל עליית הסדרה. עישנתי ג'וינט, אמרתי: וואו, חומר חזק. החזה שלי בער. נזכרתי בסיפור של אלון אבוטבול ז"ל. בת הזוג שלי קראה לאמבולנס. התקף לב"
מי שמצילה אותו היא רות, אשתו. אז עדיין שרלוט, בת 19 שנחתה מדנמרק בניו-יורק, והגיעה במקרה להופעה שלו. "הייתה לי חברה מהעבודה ששמה יום אחד דיסק שלו", היא מספרת למצלמה. "היה בו משהו מוכר שקורא את הלב. ואז החברה אמרה לי שהיא שמעה שהוא הולך להופיע פה. הלכנו ולא יכולתי להסתכל עליו. זה היה חזק מדי בשבילי להביט בו". שבוע מאוחר יותר, בהופעה אחרת של להקה ישראלית, הם נפגשים שוב. "הסתכלתי, ומימיני אני רואה את אביתר פתאום. מה הוא עושה פה? כמעט התעלפתי. זה היה לא-מקרה. הוא אמר לי, 'בואי נלך לדבר'. שתינו יין וישבנו כמה שעות, התנשקנו. הוא לא ביקש טלפון. אמרתי לו: 'ניפגש שוב ושוב ושוב, אל תדאג'. הרגשתי שאנחנו נשמות שמכירות".
אחרי שמצאו זה את זה הם נקלעים להתכתבויות והוא מזמין אותה לארץ, רוצה שתגיע, אבל חושש שאולי זה לא יהיה כמו במיילים ואז הוא ייתקע. "איך שהיא יצאה עם חולצה ירוקה וכובע קסקט התחילו שלושת השבועות הכי יפים של עם ישראל. נסענו להורים שלי ולאילת. כמה ימים לפני שהיא חזרה לניו-יורק עשינו שיחה", הוא מספר בסדרה.
"שמתי את כל הקלפים על השולחן", אומרת רות. "הוא שאל מה אני רוצה ואמרתי לו: להיות אשתך, וילדים. הוא אמר: בסדר, אבל את צריכה להיות יהודייה. אמרתי לו: אוקיי, אבל מה זה? אחרי זה העולם נחת על אביתר. מה פתאום חתונה?"
יום לפני היא חוזרת לניו-יורק אביתר הופך לפקעת אימה. "כשאביתר נכנס למקום סגור הלב שלו ננעל", היא מספרת. "כל התדר נהיה קפוא. אבן יכולה להרגיש שהוא נסגר. עשיתי הכל כדי לנסות לקבל טיפת חיים, אבל לא יצא כלום. הוא היה קרח".
רות נסעה לשדה התעופה ובנאי מצא את עצמו במצב לא מוכר. "אני רגיל שכשאני עושה את זה הן נשארות. והיא לא נשארה". אחרי ארבעה ימים הוא קנה כרטיס לניו-יורק. רות נפגשת עם רב ומספרת לו שהיא לא רוצה להיות יהודייה רק בגלל אביתר. היא רוצה להבין מה זה אומר ולבחור בעצמה. היא מתחילה ללמוד ומוצאת תשובות ומשמעות ביהדות, בית.
"רות יותר דתייה מאביתר", אומר צברי. "יותר אדוקה, היא אדם מואר. אם היא לא הייתה כזו זה לא היה עובד. צריך לשמור על זוגיות, לחנך את הילדים, לא דברים פשוטים לעשות גם ככה".
הם עושים חתונה קטנה בנחלאות. משפחתה מגיעה מדנמרק ובטוחה שרות נחטפה על ידי כת. "בברכה שהם אמרו בחתונה הם ציטטו את השיר של קרול קינג You've Got a Friend, כמו איזה מסר חשאי: אם הולכים להרוג אותך תתקשרי", אומר בנאי בבדיחות למצלמה.
× × ×
ב-2013 נסע צברי עם חברתו דאז להופעה של בנאי באמפי שוני. ברגע אחד הרגיש פתאום צורך לקום מכיסאו וללכת לכיוון הבמה, להסתכל על בנאי מקרוב. "ניסיתי להבין מה קורה לי, ואז אביתר התחיל לשיר את 'אבא'. הוא הסתכל עליי וחייך. המבט שלו, המילים של השיר חדרו אותי. רצתי לשירותים שליד הבמה והתפרקתי בבכי של 25 דקות. בכיתי את הנשמה שלי. עדיין לא הבנתי מה קרה לי. בדיעבד הבנתי שזה קשור לסיפור המשפחתי שלי. היו לי שני אבות: האבא הביולוגי והאבא שגידל אותי. מכל מיני סיבות חתכתי עם האבא הביולוגי בגיל עשר ולא דיברתי איתו 45 שנים".
מה עשית אחרי ההתפרקות?
"חזרתי לחברה שלי ואמרתי: יאללה, בואי הביתה. היא אמרה: 'אבל זה רק אמצע ההופעה'. התעקשתי. הייתי צריך לברוח. למחרת התקשרתי לאוסי שילוח, שהייתה אז המנהלת של אביתר, ואמרתי לה רק משפט אחד: כל מה שאביתר רוצה, אני מסכים.
"אחרי איזה חודש או חודשיים, היא חזרה אליי ואמרה שאביתר רוצה סרט. אמרתי סבבה, אבל לא הבנתי למה אני נכנס. אני זוכר שנפגשנו. יום הצילומים הראשון היה באוקטובר 2014 בסוכות בשוני. כמו התאהבות במבט ראשון שאתה מוכן להתמסר אליה".
הסדרה בכלל הייתה אמורה להיות סרט של שעה, אבל צברי הרגיש שיש עוד מה לומר. "אם הייתי בא ל-yes ואומר שאני רוצה לעשות סדרה על אביתר בנאי שתיקח לי 11 שנה' מי היה מסתכל עליי? הם התייאשו ממני. לפי חוקי הרגולציה צריך להעביר את הסדרה בתוך ארבע או חמש שנים, זה המקסימום. בכל שנה מחדש הייתי צריך לכתוב מכתב למועצת הכבלים, הרגולטור: 'שלום זה דורון צברי. אני עוד עובד על זה וצריך יותר זמן. בסוף אני חוקר משהו ואני לא יכול להוציא לפני שאני מרגיש שזה מוכן'".
'סיכוי להינצל' היא סדרת הדוקו השלישית בהפקת 'קסטינה תקשורת' שמשודרת בשלושת החודשים האחרונים, הישג דרמטי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית הקטנטנה. קדמו לה 'קורין אלאל: סיבוב פרידה', גם של yes דוקו, ו'ואנונו', על מרגל האטום, בכאן 11. "אנחנו גאים מאוד בסדרות האלה ומרגישים שזו זכות גדולה להביא אותן לעולם", אומר מני אבירם, המנכ"ל. ״היצירה הדוקומנטרית היא בלב העשייה של 'קסטינה'. נמשיך להתאמץ לספר את הסיפור הישראלי על כל גווניו, ולהיות בית לאנשים מוכשרים״.
× × ×
בחזרה לזוגיות הטרייה בדירה ברחוב דובנוב. רות ובנאי מתחילים מחדש כזוג נשוי, ושם נולדים שמואל ומאיה. הוא הרגיש שהחיים שם עלולים להיות בעייתיים. "בתוך העולם של התורה אתה רוצה להגן על הילדים מכל השאר. להקיף בחומות, בתורה ובמצוות, ולא רציתי שהילדים יידעו בכלל על תל-אביב. אז עברנו לבני-ברק". בנאי רוצה להציע לילדים עולם של אמונה, הגנה.
הוא מחליט להיפרד מהמוזיקה. שורף יומנים ואלבומים שאהב. "היה לי כעס על המוזיקה שגדלתי עליה, הרגשתי שהוליכה אותי שולל. דיוויד בואי, ניל יאנג, בוב דילן. אני מצטער שככה עשיתי את זה. חשבתי שככה נפרדים, לא חשבתי על פרידה בחיבוק. באלימות אי-אפשר להיפרד מכלום".
דורון צברי: "נסענו להופעות מול חיילי צה"ל, וגם הגענו לבית ספר באשקלון להופיע מול אנשים שפינו גופות בנובה. זה היה כל כך חזק שצילמתי את זה מרחוק, למרות שהיה אסור. אביתר קלט שאני מצלם, זה היה מקום שרבנו. כן, אני בדוקו, אתה תהיה במוזיקה"
בישיבת חיי עולם של הרב עוזיהו אלכורת הרגיש שמצא את מקומו. "זו ישיבה מאוד אדוקה, קיום המצוות, הכל הכי מחמיר שיש", הוא מספר בסדרה. "ואני רוצה את האמת בהכי אקסטרים. יש לי להבה ואני נדלק ורוצה להצטרף לזה. הרב שואל אותי מה אני עושה. אני אומר לו, מוזיקאי. הוא אומר: בסדר, לא אידיאלי, צריך לעבוד שתיפרד מהמוזיקה כי זה עולמות מעורבבים. אנחנו רוצים לקדש ערכי משפחה וצניעות. מוזיקה היא מגע עם יצרים".
הרב מציב לו דדליין, שלוש שנים. עד שבנו שמואל יהיה בן חמש. בנקודה הזו יצטרך להפסיק להופיע בכלל, לפרוש מהמוזיקה. סדר היום שלו הורכב מתפילה, שיעור ולימוד ואז הביתה לרות ולילדים. למעלה היו לו פסנתר וגיטרה. הוא כתב שירים, אבל הרב אמר לו הרי שיצטרך להפסיק. "השגרה שלו מאוד חשובה", אומר צברי. "הוא אדם מחפש. הוא מלמד תורה. הייתה תקופה שאביתר גילה את קנדריק לאמאר. עף לו הראש ממנו. יום אחד הוא בא אליי ואומר לי: 'יודע מה ההבדל בין איש דת לאיש רוח? איש הדת מפחד מגיהינום. איש הרוח בא משם'".
באחד הימים נתלית מודעה על הופעה של בנאי ושל יהודית רביץ. מהמודעה יכול היה להשתמע כאילו בנאי מופיע לצידה ולקהל מעורב. "הרב הזמין אותי ואמר לי, 'שמואל בן חמש. זהו, קח החלטה. או שאתה מפסיק להופיע - או שאתה עוזב פה'. אני מתלבט. מארגנים לי פגישה עם הרב משה שפירא. הוא אומר לי: 'אתה צריך לעשות מוזיקה. יש לך מוזיקה בתוך הנשמה. אם לא תוציא אותה, הנשמה לא תצא. אדם צריך להאיר בעולם דרך הכישרון שאלוהים נותן לו'. אמרתי לו: 'אני רוצה ללמוד תורה'. אמר לי: 'גם תורה תלמד, אבל מוזיקה יותר חשוב'. אמרתי לו: 'הרב, קהל מעורב זה אסור'. הוא שתק לשתי דקות ואמר לי: 'אף על פי כן'. באותו רגע יצאו לי שתי כנפיים ויצאתי במעוף מהחדר".
הסדרה הייתה אמורה לעלות בדצמבר 2023 אבל אז הגיעה המלחמה ופתחה לצברי חתיכת טראומה. "אחרי שבועיים מתחילת המלחמה ראיתי סרטון מסוים והוא היה טריגר. חטפתי התקף פוסט-טראומה. בשירות הצבאי בסדיר הייתי חובש קרבי בנח"ל המוצנח וקצין בחטיבת הנח"ל במלחמת לבנון הראשונה, צור, צידון, ג'בל ברוך, איפה לא הייתי. מחקתי הכל. חור שחור. פתאום הכל חזר לי, סצנות מלחמה עם פצועים, הרוגים, חיילים שטיפלתי בהם וחלקם מתו לי בידיים תוך כדי החיאה. לא זכרתי שום דבר מזה ופתאום הכל חזר לי חי ומוחשי. הייתי במקום רע. התפרקתי עד למלטדאון. הייתי שבר כלי ולא הייתי מסוגל לצאת לרחוב. הייתי במקום אפל ופחדתי. אחרי איזה חמישה חודשים הצלחתי להתייצב ואז חזרתי לעבוד על הסדרה".
"מאיר היה כוכב אדיר. מהפנט ואש דולקת. ראיתי את ההורים מענישים אותו ובחרתי להיות הילד הטוב, לשרוד על ידי ריצוי מול ההורים, וזה הטריף אותו. אין לי מושג מה מאיר חשב על האלבום שלי. הוא לא הרים טלפון ואני לא אליו", בנאי אומר למצלמה
ואז מה?
"שוב היה טריגר מסוים, והייתה התפרצות הרבה יותר חמורה. התקפי זעם, צרחתי על כולם. הסדרה חרא, הכל חרא. באמצע הקרנה חגיגית של פרק 2 ביקשתי שיזמינו לי מונית. לא הייתי בכלל, לא ידעתי מי אני, מה אני, כלום, שום דבר".
צברי הלך למומחה טראומה שהסביר לו שעבר אירוע שפצע את הנפש, שהיא תמיד תהיה כזו ושהוא צריך להכיר בכך. רק ביוני האחרון הרגיש שהוא יכול לחזור להיות ליד אנשים. "הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום. לא הייתי עצמי שנתיים. זה שינה גם את איך שערכתי את הסדרה. את הפרקים האחרונים סגרתי מאוד מהר".
איך היה הקשר שלך עם אביתר בזמן שעברת את זה?
"לא נפגשנו שנה כי לא הייתי במקום לפגוש אנשים. רק לפני חודש וקצת התקשרתי, דיברנו על להיפגש פעם ראשונה אחרי שהיינו בנתק של שנה. אני בטוח שמה שקרה לי זיעזע אותו, הוא גם התייאש והאמין שהסדרה בחיים לא תצא. שהוא סתם שם את הנשמה שלו. הנה צריך לצאת, בום, ואני התחפפתי. אחרי שנפגשנו פתאום דיברנו בחיבוק".
הוא ביקש ממך הסברים?
"אני באתי קודם כל להתנצל, לקחת אחריות, אחרי זה התחלנו לדבר".
אביתר ואתה גם רבתם במהלך הצילומים?
"כן. נסענו לכמה הופעות מול חיילי צה"ל ואסור לצלם שם. הגענו לבית ספר באשקלון להופיע מול אנשים שפינו גופות וכלי רכב בנובה. צילמתי למרות שאסור. אחר כך נסענו לבסיס של יחידה סודית וגם שם היה אסור לצלם. הם היו גמורים. אף אחד לא הסתכל עליו בעיניים. זה היה כל כך חזק שצילמתי את זה מרחוק, והוא קלט שאני מצלם. לא יכולתי לוותר על זה. ואז הוא רב איתי שאני מצלם ושאמרו לי לא. הוא רב איתי ואמר לי: די. אתה לא יכול לעשות כאילו אתה לא שם זין על מה שמבקשים. עכשיו, הוא מחויב לדבר שלו, אני מחויב לדבר שלי. כן, אני בדוקו, אתה תהיה במוזיקה. זה מקום שרבנו".
אם כבר מחויבות, המצאת את פורמט 'מחוברים' שממשיך שנים, אבל בלעדיך. יצא לך לראות את העונות האחרונות?
"התנתקתי מ'מחוברים' אחרי שהפסקתי לעשות את זה. לא רציתי להיות מעורב רגשית, אני תמיד בדבר הבא. אני לא רואה כל כך טלוויזיה, אני קורא הרבה, אוהב קולנוע באולמות. בטלוויזיה אני מאבד ריכוז אחרי עשר דקות".
חטפת התקף לב לפני כמה שבועות. איך הבנת שזה זה?
"יום לפני כבר היה לי לחץ בחזה וחשבתי שזה התקף חרדה, בגלל עליית סדרה והלחץ הכלכלי שהיה כרוך בגיוס התקציב כדי לסגור את הסדרה. ביום אחרי קמתי, רציתי לעבוד ועישנתי ג'וינט. אמרתי, וואו, זה חומר חזק. אבל היה גם לחץ בחזה, והתקשיתי לנשום, חשבתי שזה שוב התקף חרדה אז הלכתי לעשות מקלחת של מים קרים, אבל זה לא עבר, והחזה שלי בער. נזכרתי פתאום באלון אבוטבול ז"ל. הוא היה חבר ממש קרוב שלי הרבה שנים. חבר שהיה איתו באולגה אמר שערב לפני מותו אלון כבר הרגיש לחץ בחזה. היה לו קשה לנשום אבל לא רצה לעשות מזה עניין. נזכרתי בזה והתקשרתי לרוני, החברה שלי. אמרתי לה, אני חושב שמשהו לא בסדר קורה לי".
רוני הזמינה אמבולנס. כשהוא מגיע אומרים לצברי שהוא בעיצומו של התקף לב. הוא מקבל כדורים, זריקות כדי שיתייצב בדרך לניתוח באיכילוב.
כמה אתה חושב שהחרדות שלך קשורות להתקף הלב?
"יש למקצוע מחיר כלכלי מאוד גדול שאתה משלם. מצד אחד, אני מבורך. מצד שני, על כל הדבר שעשיתי שילמתי חובות שנים, מהסרט הראשון ועד היום - זאת אומרת, המחיר של החופש, שאני לא מרוסן, אני מה שאני ואי-אפשר לכבול אותי. אבל מ'בית שאן סרט מלחמה' ועד 'מגש הכסף' תמיד נשארתי עם חובות, כי לא הייתי מוכן להתפשר על הדבר הזה שנקרא אמנות".
עצוב שההצלחה לא בהלימה לפרנסה במקצוע.
"אורי ענבר שעשה איתי יחד את 'המדריך למהפכה', ואני, סיימנו עם חוב של כמה מאות אלפי שקלים. גמרנו לשלם את זה אחרי שלוש שנים. דוקו זה לא כלכלי. אין קשר בין הכבוד שאתה מקבל למשמעות הכלכלית. אני כאילו במאי ישראלי מצליח, אבל אני גר בדירה שכורה ויש לי מזל שזהבה בעלת הבית אוהבת אותי. זה המחיר".
אחרי כל כך הרבה שנים של בילוי עם אדם מאמין, ולאור כל מה שקרה לך, אתה מרגיש שאולי יש אלוהים בשבילך?
"מבחינתי בסוף, תשתדל להיות האיש הכי טוב שאתה יכול. באחד הגלגולים שלי בילדות הייתי ילד דתי. הגיבור שלי היה רבי עקיבא. אחרי זה עברתי המרת דת לקולנוע. אני לא אהיה דתי אף פעם, אבל אני אדם מאמין. אביתר הוא מקרה נדיר כי הוא נאמן לעצמו ולאמת שלו, כי הוא אדם מחפש. אני חושב שמשהו בו עכשיו, בגלל המלחמה, הסדרה, התגבש. האם זה אומר שהוא מצא את משמעות החיים והוא קם בבוקר כל יום מאושר? לא, הוא מחפש. אבל משהו בו הרבה יותר שלם. אני עוד לא שם".
