לפעמים כשאני חוזר לארץ מחו"ל – ואני תמיד חוזר לארץ מחו"ל מסיבה ציונית מובהקת: שמגיע המועד הנקוב על כרטיס הטיסה שלי – אני נתקף בסוג של דכדוך.
זה קורה כבר ביום שלפני הטיסה חזרה לארץ, שבו אני מסתובב ברחובות חו"ל בתחושה מעיקה של פעם אחרונה (עד הפעם הבאה, אני אומר לעצמי, ולא מקשיב), ואז, ביום עצמו, המונית לשדה מגיעה, מבט אחרון, והתחושה הכללית היא של גירוש מהארץ המובטחת בחזרה לארץ המאובטחת, ובקיצור, דכדוך.
בפעם האחרונה – לפני שבועיים – חזרתי מלונדון, כל זה קרה לי בנוהל, ומתישהו לפנות בוקר המטוס חג מעל ישראל – אם "חג" היא המילה המתאימה כאן – וכבר התכוננתי לצניחה החופשית של מפלס שמחת החיים שלי אל מתחת לקו האדום השחור, אבל אז באה לי מחשבה חדשה:
מה אם, נניח, הגעתי לישראל רק לשליחות? מה אם אני פשוט אומר לעצמי עכשיו שזה רק לאיזה פרק זמן שאחריו אני חוזר לחו"ל? כן, שלחו אותי מהעבודה לתקופה פה. רילוקיישן קטן, זמני. נראה איך ילך.
ואז אני מסתכל מחלון המטוס למטה, רואה את האורות ואומר לעצמי: נו, בסך הכל זה נראה סביר, נראה ציוויליזציה, נראה שהקימו שם כמה דברים.
ואני נוחת בארץ כמו זר בשליחות ומתחיל לנסות להבין מה הולך פה. וואללה, אני אומר לעצמי, יותר מתקדם ממה שדמיינתי. תראה, דווקא שדה תעופה די מושקע יש להם. והכביש המהיר? כמו אצלנו, בכלל לא עולם שלישי. ומזג האוויר? אמרו שחם מדי, מה פתאום, ממש נעים ובכלל לא קפוא כמו אצלנו. נחמד!
ואז אני מגיע עם המזוודה הביתה, מעיף מבט מסביב ואומר לעצמי: וואללה, דווקא דירה נחמדה שכרו לי פה, וגם המשפחה הישראלית ששמו פה כדי לעזור לי להתאקלם ולהרגיש בבית – חמודים בסך הכל! איך הם מחבקים אותי כאילו אני באמת אבא שלהם, איזה שחקנים טובים!
והמחשבה הזו – שאני פה בכלל בשליחות, ברילוקיישן – מנחמת אותי כל כך, עד שאני מחליט להמשיך להעמיד פנים שזה באמת המצב. ואני מתחיל בשליחות שלי בישראל.
אני מתרשם מתל-אביב, באמת חתיכת עיר לא רעה בכלל ואפשר להשיג פה הכל חוץ מסניף של יוניקלו וחניה. המחירים בשמיים, בסדר, אבל השמיים עצמם די נמוכים. ואתם יודעים איך הם קוראים לגשם? "סופה". ולקצת דשא בין בניינים? "פארק". ולעבריין סדרתי? "שר לביטחון פנים". כן, הם קצת מצחיקים, הישראלים. נורא לחוצים.
אני מסתכל על ישראל בעיניים חדשות, מרוחקות, ורואה אותה כמו שזר עשוי לראות. ומה אתם יודעים – מדינה בסדר גמור למדי! אני מסוגל להסתובב עם תחושת הזרות הזו במשך איזה יום וחצי, אבל מתישהו ההיי המטופש הזה נעלם, הרילוקיישן המדומיין שלי נגמר ואני צריך לחזור לישראל, הפעם באמת.
ואני חוזר באמת. בזחילה. חוזר לכעוס, לכאוב, לשנוא, חוזר לתחושה שהכל – מהפחים הירוקים שעולים על גדותיהם בחניה, דרך ההוא שנדחף לפניי בצומת ועד איזו שטות מסמרת תאי מוח שעמיחי שיקלי פלט – מאותת לי משהו רע והרה גורל מאוד על המקום הזה. הכל חוזר להיות טעון רגשית, מאיים, קודר, ואני מבין שאין דבר כזה רילוקיישן למקום שבו הילדים שלך מדברים את השפה.
כי פרק הזמן המוגבל מאוד שבו אני מסוגל לעשות את התרגיל הקטן הזה בניתוק מדגים לי רק עד כמה אני שייך וקשור למקום הזה בדרכים מפותלות כל כך, עד שכמו שורשים מסובכים של עץ ישן, באמת שכבר אין לי איך לעקוב אחרי כל פיתוליהן או להתחיל לעקור, או אפילו להעמיד פנים שהם אינם. כלומר, על מי אני עובד? אפילו בחו"ל אני מסוגל להתנתק רק תוך שאני מחובר לעירוי של ynet ופייסבוק לווריד. אבל בזמן האחרון אני מבחין ביותר ויותר ישראלים שדווקא מצליחים בזה.
יש לי חברים שמדווחים שטכניקת ההישרדות העכשווית שלהם היא זרות כל הזמן; בלי חדשות, בלי הפגנות, בלי לקחת ללב, בלי לראות את מה שאמנם נמצא להם מול הפרצוף אבל הם מצליחים לבהות דרכו. יש לי חבר שממש קנה לעצמו טלפון נייד כשר, והוא מסתובב איתו. "זה כאילו כדי לצמצם שעות מסך, אבל זה גם ממש עושה לי טוב לא לדעת כל הזמן מה קורה".
חבר אחר שלי החליט שהוא שומע בבוקר משהו כמו 20 דקות רדיו בדרך לעבודה – כל פיסת אקטואליה מקרית שיוצא לו ליפול עליה – וזהו; ב-24 השעות הבאות הוא לא מתקרב לשום כלי תקשורת, לא רוצה לדעת, לא מעוניין, הוא יתחבר שוב בפעם הבאה שיהיה בדרך לעבודה, וזהו.
יותר ויותר יוצא לי לפגוש אנשים – מחוברים ונורמטיביים-לשעבר – שפשוט לא יודעים מה קורה וגם לא רוצים לדעת. אין להם מושג, נניח, מה היה כל האירוע עם מיקי זוהר וטקס פרסי הקולנוע הפוליטי שלו. ואני קצת מקנא בהם, כי בסוף, כל הסערה הקטנה ההיא – אחת מתוך מיליון סערות שמרכיבות את מציאות החיים הישראלית בעידן הסחי, הכאוס והריקבון – היא רק עוד לבנה בחומה. איתה או בלעדיה, ההרס כאן יימשך. הם יודעים את זה, והחליטו שהספיק להם מזה ושעדיף להם לחיות כאן בשיטת שלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים, לא מדברים.
האנשים האלה כבר לא מפחדים. לא, הם כבר בשלב שאחרי: הם מ-נ-ו-ת-ק-י-ם. מבחירה. ואני יכול להבין את הבחירה הזו; זה כמו תגובת הגוף האינסטינקטיבית לכאב מעל דרגה מסוימת: התעלפות.
האנשים האלה לא עמדו יותר בכאב שבהפיכת ישראל למוטציה עבריינית-דתית-דורסנית שלה, והלכו על תוכנית התנתקות פרטית. הם הפכו גולים בארצם והם יישארו כאלה, מבחינתם, לא עד חזרתם לארץ, אלא עד חזרת הארץ אליהם.
אני לא יודע איך הם עושים את זה. כי אני, לפחות, לא מסוגל שלא לדעת הכל, לא משנה כמה גרוע זה. חייב לצאת מדעתי בצורה מסודרת. ישראל – המצב הישראלי, העתיד הישראלי, המקום שלי ושל ילדיי בתוכו, וכמובן הדיבוק הישראלי – בנימין נתניהו – תמיד תבוא כמצע שעליו מונחים יתר הדברים בחיי. אני לא מסוגל להשתחרר מזה. להעביר יום אחד שבו כל זה לא נוכח. שימו אותי בכל מקום בארץ או בעולם – וכל המועקה הזאת עדיין שם.
אני לא מרגיש שיש לי באמת אפשרות לבחור אחרת. להתנתק. להפסיק להרגיש. לא, אני כבר על הסיפון, ממוסמר אליו. אני שייך לכאן, בזמן שכאן הולך והופך פחות שייך אליי. אין רילוקיישן בשבילי. אין שחרורים, אין הקלות, אתם ואני על הטיטאניק וייתכן שכבר פגענו בקרחון וייתכן שתכף, בבחירות הקרובות, נפגע בו.
מה נעשה אז? באינסטינקט, ננסה שוב רילוקיישן. מי שיוכלו – החוצה. כל השאר – פנימה, למקום פנימי שמעדיף לדעת כמה שפחות. לחיים של השלמה, הדחקה, אדישות, הסתגרות וטלפון נייד כשר. החיים שאני לעולם לא אצליח לחיות, אבל זה לא אומר שלא אנסה; הנה, אני כבר מתאמן בכל פעם שאני חוזר מחו"ל. אולי בפעם הבאה אני אצליח להחזיק אפילו יומיים-שלושה רצוף. וואללה, דווקא מקום נחמד יש לכם פה.
