בין אנשי הכוח / זה יהיה טור נוסטלגי, כמו תעלומות הזמן העובר או אהבות שנכנסו לך ללב ולא יצאו. ולכן אתחיל אותו עם מילות הנצח של החיפושיות מהשיר "אין מיי לייף" (בחיים שלי): There are places I'll remember / All my life... I've loved them all. ובתרגום חופשי: יש מקומות שאזכור אותם כל חיי ואהבתי אותם. צריך רק לומר ישר שלא הכל היה טוב במקומות האלה. גם בשיר הם אומרים "חלק מתים, חלק חיים”. אבל החיפושיות נשארו עבור רבים מבני דורי הדבר הכי מושלם בעולם כי הם הניעו אותו בתהליך הבראה זמני שהפך בסבנטיז את העולם לטוב יותר, עד שלימים הלך והידרדר לצערנו.
וכשהשבוע, בשיא הטירוף של איש הכוח מאמריקה שתפס את איש הכוח מוונצואלה ושאיים על איש הכוח מאיראן, גיליתי לפתע שמלאו מאה שנה לסר גורג' מרטין (לו היה חי כמובן), שכונה החיפושית החמישית, חשתי צורך לעצור לרגע ולספר עליו ועל הרגע שפגשתי בו. בעיקר כי הוא היה חלק מהשינוי שקרה אז לעולם, כשהצטרף כמעבד לארבעת המופלאים ועירבב בשיריהם גיטרות חשמליות עם כלים קלאסיים (שעד אז נחשבו למוצרטים ובטהובנים) ופתח לנו, צעירי "האז", את הנשימה והנשמה.
נקודת המפגש / בעולם שבו ירקו אז על הבורגנות, הוא עצמו נראה שיא הבורגנות. אבל בעקבות העיבודים הפנטסטיים שלו נהיה די מהר לאגדה חיה בקרב מוזיקאים, כולל בארץ. אלא שהשנים חלפו, המוזיקה השתנתה. מהביטלס נותרו רק שניים ובבלונד המפורסם של סר גורג' זרקה שיבה כשב-1997 הגעתי בשעת צהריים חמה להיכל התרבות לחזרות עם התזמורת הפילהרמונית למופע עולמי משירי החיפושיות שערך בניצוחו ובעיבודיו. על הבמה ישבה הלהקה שלי שהייתה חלק מהאירוע יחד עם התזמורת הפילהרמונית, כשסר ג'ורג' עמד וניצח עליהם כמו מלך צנוע. ואז, כשראה אותי, סימן לי לחכות לו, בדיוק כשהכרוז הודיע על הפסקה בת שעה לארוחת צהריים.
סר ג'ורג מתיידד / "פליז שלמה, סיט דאון", הציע לי סר ג'ורג לשבת לצידו בחדר הפסנתר של ההיכל. "בוא נעבוד ביחד על העיבודים ל'אלינור ריגבי' ו'מישל' עד שהתזמורת תשוב מההפסקה", הציע. הצצתי בו כמו ילד. לא האמנתי שזה קורה לי. ממש כמו פעם, כשבאתי הביתה למלחין סשה ארגוב שכתב לי שיר. הייתה לסר ג'ורג', שקיבל את התואר סר מהמלכה הבריטית, הדרת פנים שהזכירה לי את קיו, ממציא הפטנטים מ"ג'יימס בונד". הוא היה גבוה, כסוף שיער ואצילי. וכשהתנצל בפניי שהוא סובל מראומטיזם באצבעות אמר: "אני כבר לא מנגן כמו פעם". אבל זה לא הפחית מכבודו. להפך, זה היה עבורי אחד מאותם רגעי השיא בחיים שהאדם מציית בהם לכללי הגורל.
אינטימיות / באינטימיות המשעשעת שנוצרה בינינו ליד הפסנתר סיפר לי סר ג'ורג' איך לימד את ג'ון לנון לאהוב מוזיקה קלאסית ושכדי להכין אותו לעיבודים הקלאסיים השמיע לו יצירה של ברהמס. "נו? איך?" שאל סר ג'ורג' את סר לנון בסוף ההשמעה. "זה היה ארוך מדי, שכחתי את ההתחלה", השיב לנון (עוד סר אחד). אחר כך סיפר ג'ורג מרטין סיפור שכבר היה לאגדה, על הלילה שבו הקליט את She's Leaving Home (“היא עוזבת את הבית”) עם התזמורת הסימפונית של לונדון, בניגוד לדעתו של פול מקרטני שרצה את השיר רק עם פסנתר. "פול ישן, ואנחנו ניגנו מהר כדי להספיק לפני שיתעורר", אמר וצחק.
לא שולט באנגלית / יכול להיות שחלק מכם אומרים: זהו? ממה אני מתלהב? יש פה כל כך הרבה דברים לא פתורים בארץ, אז איך יכול להיות שאני עוצר ומתלהב מטיפוס בריטי בן 100 שכבר הלך לעולמו? אז כן. כי הפגישה איתו הייתה כמו לפגוש את האבא של אבות אבותיי במוזיקה.
עשינו חזרות למופע. בין השאר שרו שם (פגז) דני רובס, יעל דקלבאום, חמי רודנר. ורק לי הייתה תחושה עמומה, שלוותה בחוסר ביטחון, שאני שר מרובע מדי, ישראלי מדי, באנגלית של התיכון. טוב, מה לעשות. ישראלי נשאר ישראלי לנצח, גם כשהוא שר את "מישל".
אין מיי לייף / הייתה התרגשות עצומה בקהל כשעלינו להופיע. הזמרים העיפו את הקהל בשירי החיפושיות, ולי הוא העניק את הכבוד להקריא את "אין מיי לייף" (בחיים שלי) שהקריא במקור בלונדון, לא ייאמן, עוד סר - סר שון קונרי (כמה סרים יש לכם? רציתי לשאול).
הסיבוב נגמר. כשונא פרידות, עמדתי להימלט מהחדר שבו נערכה פרידה חגיגית עם יין ובמבות, אבל סר ג'ורג' קלט אותי, הוציא ספר בכריכה שחורה עם כל מילות שירי החיפושיות, הגיש לי מתנה וכתב לי את ההקדשה המתוקה הבאה: It was lovely being with you (היה נהדר לבלות איתך ביחד), והוסיף בשוליים את שמי. הודיתי לו בהתרגשות, שבתי הביתה והנחתי את הספר במקום הכי בולט בעולם בין הספרים בספרייתי, כדי שאוכל להיתקל ולהציץ בו מדי פעם.
נעלם ואיננו / חלפו שנים. ובאחד מהרגעים הקשים במלחמה הנוראית שעברנו חיפשתי את הספר כדי להתנחם במילותיו. אבל כשניגשתי לאותו מקום שבו לפי מיטב זיכרוני הנחתי אותו גיליתי שהוא איננו. נתקפתי בהלה. שאלתי את באי הבית אם ראו אותו. לרגעים חשבתי שאולי הוא זז באזעקות ואולי נעלם במפגש הקשה והעצוב שנקרענו בו במלחמה בין ים, שמיים וארץ, אבל כלום, הוא נעלם כאילו בלעה אותו הספרייה. או האדמה.
הכל בהלוואה / "שום דבר לא ניתן במתנה, הכל בהלוואה", כתבה המשוררת ויסלבה שימבורסקה. וכשחושבים על זה לעומק מבינים שאכן הכל זמני, הכל בהלוואה, בעיקר תקופות, אנשים ואהבות ענקיות שניתנו לנו לרגע ונעלמו לצערנו. במשך השנים קיבלתי בדואר המון ספרים חדשים, רק שאף אחד לא התקרב לספר שנתן לי ג'ורג'. לפעמים חשבתי אפילו לקנות את ספר המילים של החיפושיות (שמן הסתם היה בחנויות), אבל בלי ההקדשה מה היה הטעם? ואז הבנתי שהחיפוש אחרי הדברים הנעלמים דומה קצת לעשיית הנשמה מפה לפה לעצמך.
הסטיקר / השבוע הלכתי ל"הכוכב הבא" שכיבדו אותי בלשיר את שיריי. השבוע חזר בילי ג'ואל משנת היעדרות בגלל בעיה נוירולוגית ושר שניים משיריו. השבוע, כשבאיראן שרו וזעקו נגד המשטר ובקראקס בעד החופש שלהם, אנחנו שרנו בבארבי.
בארבי הוא מקום תל-אביבי סוער מלא צעירים שמחפשים עדיין איזה עוקץ כמו שחיפשנו אז, בסבנטיז, אולי כי קשה כבר למצוא אותו בטיקטוקיאדה. מה שכן, כשהסתיימה ההופעה ביקשו אותי להצטלם עם סטיקר לזכר החייל הגיבור עמית כהן ז"ל שעל קברו חרטה המשפחה שלו את המשפט "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר" ("ירח"). הזמנתי את סינגולדה להצטלם איתי וקיוויתי שלמשפחת כהן תהיה בזה נחמה. אחר כך ניסיתי להיזכר באיזה נסיבות כתבתי משפט כזה אופטימי. ולא זכרתי.
מסיבה בדמיון / בדרך הביתה מההופעה דמיינתי את מסיבת יום ההולדת מאה של סר ג'ורג' ואיך כשכולם באים (כולל החיפושיות) הכל זוהר לרגע בעולמנו. רק שבדמיוני כשסר ג'ורג' בא לתת לי בפעם השנייה את אותו הספר שאבד לי, עם אותה הקדשה, מתברר שלא הוא ולא אני זוכרים מה כתב לי שם. ואז חשבתי שכמה שקשה לשים רגשות עמוקים במילים, עוד יותר קשה לאבד אותם לנצח.
