זה קרה ברחוב פרופסור שור, באמצע היום, במרכז הסואן של תל-אביב. מישהו פתח דלת של מכונית – וזה הספיק. המכונית הירוקה של שלומי חתוכה, זו שליוותה אותו יותר מעשר שנים, שבקה חיים. "טוטאל לוס", הוא אומר. "ככה הבנתי שנגמרה תקופה".
המכונית הזאת הייתה הרבה יותר מכלי רכב. היא הייתה משרד, בית זמני, סמל לתנועה. היא נסעה איתו לכל מקום — להפגנות, להופעות, לנסיעות ארוכות לעוטף. על כריכת ספרו החדש, 'נקודת זכות לרווקים', מתנוסס ציור של מכונית. לא במקרה.
"הרכב הזה ביקש סיכום, גם אישי, גם חברתי-פוליטי. הוא מזכיר לי את הרכבים השרופים ליד רעים. הבנתי שאני כבר לא במקום שהייתי בו לפני עשר שנים".
אתה מתכוון בגלל 7 באוקטובר?
"לא רק. הספר נכתב לפני המלחמה, אבל לא הייתי מסוגל להוציא אותו בזמן המלחמה. ואז נגמרה המלחמה. באותו זמן היה לי טוטאל לוס עם האוטו, זה הרכב שליווה אותי כל העשור האקטיביסטי, הלך איתי לכל מקום. הוא פשוט רצה לגמור, נמאס לו, כולה מדלת שנפתחה עליו מאוטו ליד".
איפה היית ואיפה אתה היום?
"המקום האקטיביסטי שולח אותך החוצה, ולאט-לאט התחלתי תהליך של התכנסות, שקשורה יותר למשפחה ולחברים. הייתי נוסע איתו המון לעוטף, הכרתי את חברי הטוב אורן בנימין ממושב ישע, הוא הזמין אותי להופעה שלו והפכנו להיות צמד מוזיקלי וחברים טובים. עברתי לגור במושב בדרום. היה לי צורך בשינוי, לעכל דברים שהתרחשו פה בעשור האחרון. רציתי להתנתק, להרגיש וייב אחר. אבל גם לא מאוד להתרחק מאמא שעדיין גרה ברמת-גן. להיות עם אמא ולהשקיע בבני משפחה זה חשוב, זו עבודה כמעט חקלאית. אבל רציתי גם תנועה לכיוון הטבע, למדתי הרבה מבני אדם ויש הרבה מה ללמוד מהטבע".
אתה כותב: "ענף/ אחרי ענף, אשכול/ אחרי אשכול, הפרדס/ מקלף אותך". אתה משורר, עובד עם מילים, אתה מתפעם מהתפוזים וכותב שיר כמו 'אודה לפרדס', אבל פחות קוטף אותם בעצמך.
"האמת שכן עבדתי שם קצת, ובמושב שלי אני שותל, עודר, זו חוויה מדהימה, כל מי שיש לו מטר על מטר של אדמה ולא מגדל עגבניות הוא טיפש. שיחי עגבניות זה דבר ענק".
• • •
חתוכה, בן 47, הוא דמות מעניינת ולא שגרתית במרחב הספרותי: משורר מצוין ומקורי, אקטיביסט חברתי, שקיבל תנופה עם הפריצה של משוררי ערס פואטיקה אבל ידע להמשיך משם ולהתפתח בדרך משלו. הוא ממקימי עמותת עמר"ם להעלאת המודעות לפרשת ילדי תימן, ובמסגרת זו גם ניהל לצד רועי חסן את הוצאת טנג'יר, שפירסמה ספרי שירה — גם את שלושת ספריו הקודמים — אבל בינתיים נקלעה לקשיים ועברה לידיה של קציעה עלון. בשנים האחרונות חתוכה נעשה גם אבא, אבל לזה נגיע בהמשך.
עכשיו רואה אור ספר השירים החדש שלו, הרביעי במספר. 'נקודת זכות לרווקים', שם שמהדהד מושג מעולמות המס, אבל בעצם מסכם תקופת רווקות ממושכת בחייו, ומעבר לפאזה חדשה — פאזה משפחתית והורית. אבל הספר הזה, שיש בו תנועה וחיות אין-סופיות, הוא עוד הרבה דברים: יש בו שירים על יישובי חבל לכיש והעוטף, על המעשה החקלאי והרוח הטובה המנשבת משם; שירים על המצב המדמם מאז 7 באוקטובר; פואמות על מסעות באטלנטה, ג'ורג'יה, או במרסיי; שירים על בית הגידול שלו ועל אמו שניקתה בתים למחייתה; שירים על מעשה השירה עצמו; שירים מצחיקים על מזגן ששבק חיים או זוג משקפיים שבורים; ושירים יפהפיים על הרגעים המתוקים של זוגיות ואבהות.
חתוכה חולק את זמנו בין מושב בחבל לכיש לבין תל-אביב. הוא ובת זוגו בשנים האחרונות יעל, שלה מוקדש הספר, אמנם נפרדו לאחרונה, אבל נשארו משפחה. את יעל הכיר כשהייתה בהיריון ותיכננה משפחה חד-הורית, אבל החיים חייכו אליהם והפכו אותם למשפחה. יש להם שתי בנות, גוני בת השלוש ו-8 חודשים, ועוד אחות קטנה כבת חודש. "זו אהבה שאין לי מילים לתאר אותה", הוא אומר על גוני בתו, אבל דווקא יש לו מילים, גם בספר הזה, וגם בפואמה ארוכה חדשה שכתב עליה ומחכה לאישור פרסום. "אני מקווה שיעל תאשר לי לפרסם אותה, אני לא מפרסם דברים בלי רשות. גם בספר הזה עשיתי 20 טלפונים לבקש רשות מאנשים אמיתיים שמופיעים בשמם בשירים".
נראה שעברת מאפס למאה, מחיי רווקות לחיי משפחה על מלא. כמעט בלי תחנות בדרך.
"באתי מבית דתי. אלוהים הוא חלק מהחיים שלי. כשעברתי למושב זה היה מבחינתי לעשות את הצעד הראשון כדי שאלוהים ייתן לי את הצעד השני. דיברתי איתו. זה היה צעד לא פשוט, לקחתי את עצמי למקום מבודד כדי לשנות דפוסים, ביקשתי משהו, רציתי משהו, ואני אסיר תודה שהוא נענה לי בדמותה של יעל, האישה המופלאה שהעניקה לי את הזכות להיות אבא".
עשית עבודה רוחנית.
"נקרא לזה תפילה".
הספר החדש של חתוכה מתפרסם עכשיו בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד', אחד המעוזים המובהקים של מדינת אשכנז. במקרה שלו, יש בזה אמירה. "לפני הספר הראשון שלי 'מזרח ירח' קיבלתי טלפון מעוזי שביט שהיה מנכ"ל 'הקיבוץ המאוחד', הוא רצה שאפרסם שם את הספר. אמרתי תודה, אנחנו קודם כל צריכים להקים לעצמנו בית. הקמנו את הוצאת 'טנג'יר' ב-2013, ובנינו בית. היינו צריכים להבין מי אנחנו, להקים את הכוח הזה בעצמנו. זה היה הדבר הנכון בזמנו לעשות. אנחנו גם אמנים שאוהבים לשלוט בדברים שהם עושים. היום, 13 שנה אחרי המעשה הפוליטי, זה נכון לשבור את השורות. הרי עשינו את זה כדי לצבור כוח, צברנו כוח, אנחנו מקובלים היום כמו כולם. יש עדיין גזענות בשדה הספרותי אבל אנחנו כבר לא באותו מקום".
כשחתוכה אומר "עשינו" ו"בנינו", הוא מתכוון לחבורת ערס פואטיקה, שקמה ב-2013 ועימה נמנו המשוררים רועי חסן, עדי קיסר, תהילה חכימי, ישראל דדון ואחרים. הם עשו ערבי שירה במתכונת של חאפלות, פירסמו אסופות שירה, ובסך הכל התקבלו בחיבוק חם מהקהל ומהממסד הספרותי, גם אם עוררו עליהם התנגדויות.
בוא נדבר רגע על ערס פואטיקה. הייתה שם זעקה והייתה קריאה בעד הזכות לשנוא. אני זוכרת שבאירוע ספרותי כלשהו שאלתי אותך איזו שירה אתה קורא, ואמרת "אני שונא את ביאליק ואלתרמן ו-ויזלטיר".
"באמת? ככה אמרתי? הם לא משוררים שאני קורא בקביעות אבל יש להם שירים נפלאים. יכול להיות שהרגשנו שנואים ולכן חשנו שנאה. לפעמים גם זה רגש שקיים. מה שהפריע לי זה לא הקיום של ויזלטיר ואלתרמן, אלא ההיעדר של אחרים. ההיעדר של שלום שבזי, של אהרן עמרם, של הגמרא והתנ"ך, גם של מחמוד דרוויש".
יכול להיות שבתחילת הדרך הייתם צריכים לזרוק לפח את המשוררים של מדינת אשכנז?
"אני לא חושב. באנו עם מטען תרבותי עצום שלא היה לו מקום. למשל העניין עם הדת. אצלי ואצל רועי (חסן), ישראל (דדון) או יעקב (ביטון), אלוהים הוא חלק נוכח מהחיים שלנו. גם המטען התרבותי של יוצרים כמו סמי מיכאל, ארז ביטון וחביבה פדיה. האופן שבו אתה כותב שירה, התכנים שאתה מכניס לשירה, עצם הרעיון ששיר, שיכול להיות פוליטי באותה מידה שהוא לירי, זה היה שינוי שהשפיע על המון אנשים בהמון תחומים. זה כמובן קרה גם בזכות הרשתות החברתיות. הייתה להן משמעות, אנשים יכלו לסמוך זה על זה ולראות שהחוויות שהם חווים הן אמיתיות, לקבל פידבקים מאנשים אחרים".
"הימין לא עשה שום דבר בנושא של ילדי תימן. הליכוד וש"ס הם אכזבה עמוקה מאוד. הציבור המזרחי מרגיש בעל בית היום כי היה שינוי תודעתי. אבל בתור בעל בית אתה אחראי על הבית, והבית הזה עולה באש. יש היום בישראל שתי הגמוניות. שתיהן לא מודעות להגמוניותן"
הביקורת על ערס פואטיקה עסקה בשני עניינים מרכזיים: פוליטיקת הזהויות, שמלבה שנאה ושסע, וביקורת פואטית על שהשירה שלכם, שאם תרצו או לא נשענת על מורשתו של נתן זך.
"לדעתי, בדיעבד זו אחת מקבוצות השירה הכי טובות בשירה הישראלית. מבחינת שירה נטו. וכמובן, איך שהיא השפיעה על אחרים".
אתם ביניכם התפלגתם, לא הייתה מספיק סולידריות חברית.
"אמנים הם אנשים עצמאים. כשאתה עובר לדבוקה זה מתוך מטרה. להיות קבוצה זה לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי. השאיפה של כל אמן זה למצוא את הקול העצמאי שלו. אבל הנוכחות המזרחית נמצאת במרחב וזו גם הצלחה שלנו. המון השתנה בעשור הזה".
כמו מה?
"ניהלתי שני מאבקים חברתיים משמעותיים, אחד נוגע לגזענות בפרסום והשני לילדי תימן. חלק מהמאבקים קיבלו תנופה ממקומות ממסדיים שפתאום פתחו את הדלת, במקרה שלי זה היה התאגיד שפתח לי את הדלת, ברדיו ובדיגיטל. עשינו שם קמפיין נגד הגזענות בפרסום. כל המנהלים שם היו אשכנזים, אבל מרגע שאיחדנו כוחות לאט-לאט התחוללו שינויים. יחד איתם זה הפך לתנועה בכיוון אחד. פתאום בפרסומות אתה רואה עוד סוגים של אנשים. יצאנו נגד עיריות, נגד חברות גדולות, הם איימו לתבוע אותנו, אבל היום גזענות בפרסומות היא נחלת העבר. כשהתחילו הדיבורים על סגירת התאגיד ביקשתי לפגוש את השר קרעי. סיפרתי לו שהתאגיד היה שותף לאחד השינויים המשמעותיים בחברה הישראלית, שהשפיע על איך אנשים מזרחים תופסים את עצמם במרחב. הוא מאוד התרשם".
ועדיין, לא נראה שזה עזר. וגם לא נראה ששרים מזרחים בממשלה ששים לצמצם פערים ולהיאבק באי-השוויון. הם הרי ניזונים ממנו.
"הליכוד היה בשלטון כבר מ-77', אבל התודעה לא השתנתה. שרים שמתלוננים היום על קיפוח, זה בא מתוך כאב. כל ההתנגשות הזאת היא מפני שאנשים לא מסוגלים לעמוד ולדבר על הכאב. יש שם הרבה חוויות כואבות ועצובות. סבתא שלי ילדה תאומות בפתח-תקווה, היא יצאה מבית החולים רק עם ילדה אחת. זה פשע של השמאל הממסדי, הוא תקף אותנו. איפה התינוקות החטופים של ילדי תימן? איפה ה'ברינג דם הום' שלנו? למה ההורים האלה לא אמורים לקבל את הילדים שלהם בחזרה? איך אתם יכולים לדבר על זכויות אדם ועז שנגנבת לפלסטיני, וצוחקים על משפחה שמתלוננת על ילד שנעלם לה? ב-7 באוקטובר הכל התהפך. פתאום אנשים אומרים, קודם הילדים, אחר כך המדינה. והשמאל אומר אין משהו יותר חשוב מהילדים שנחטפו. בין המשפחה למדינה, אני תמיד עם המשפחות — בין אם אלה ילדי תימן, מזרח ובלקן, ובין אם אלה החטופים של 7 באוקטובר. המדינה אחראית, היא צריכה להחזיר".
בוא נבהיר דברים רגע, מישהו מהשרים המזרחים דואג לילדי תימן או לעיירות הפיתוח?
"אני מסכים שהימין לא עשה שום דבר בנושא של ילדי תימן; אני פחות מכיר את נושא עיירות הפיתוח. הליכוד וש"ס הם אכזבה עמוקה מאוד. אבל הציבור המזרחי מרגיש בעל בית היום כי היה שינוי תודעתי. אלא שבתור בעל בית אתה אחראי על הבית, והבית הזה עולה באש. כשמישהו מדבר איתי פוליטית אני שואל, האם אתה מוכן להיות עם הצד השני? המאבק אמור לייתר אותך בסוף. כשאתה מתייתר, זה אומר שהוא הצליח. מי שרוצה להחזיק את המאבק אלה בעלי אינטרסים אישיים, כי הגענו למצב שצריך לפתור אותו. לעשות שלום בינינו. השרים הנכבדים האלה, כולל מירי רגב, היו צריכים להפנים שמרגע שהם נבחרו הם אחראים על כולם, לא רק על מי שבחר בהם. אחרת, מה ההבדל בין הגמוניה כזו להגמוניה אחרת? בפרפרזה לאבישי בן חיים, יש היום בישראל שתי הגמוניות. שתיהן לא מודעות להגמוניותן".
חתוכה מדבר בנימה מתונה, במונחים של פיוס. הוא כתב שיר על משפחת קנטור, שאמו עבדה אצלם בניקיון. "אמא שלי הייתה עובדת ניקיון. פעם הייתי מתבייש בזה, היום אני גאה במה שאמא שלי עשתה עם הקלפים שלא חולקו לה. אמא שלי והמשפחה האמידה הזאת — יש פה את כל הסיפור הפוליטי על הנייר. אבל בפועל, מדובר באנשים כל כך מיוחדים, גם הם וגם אמא שלי, שנרקם שם דבר גדול מהחיים. דפנה, הבת שלהם, עורכת דין תותחית, התקשרה אליי ואמרה לי משפט יפה: 'אני מי שאני גם קצת בזכות אמא שלך, ואתה מי שאתה גם קצת בזכות אמא שלי'. הלוואי שנבין שהצדדים השונים הם מי שהם גם קצת בגלל הצד האחר. אין טהורים, זה באמת מעורבב. אנחנו הלכה למעשה במלחמת אזרחים. לדעתי כל התחלה של דיון צריכה להיות ב'רוצה אני' להכיר בצד השני".
• • •
אנחנו נפגשים בבית קפה בסביבת כיכר המדינה. חתוכה גר בשכונה כשהוא נמצא בתל-אביב, חולק את ההרגל של קפה ב'בייקרי' ובהייה בשלוש התפלצות שגדלות שם במרכז הכיכר, ונקראות מגדלים. שותף לרעשי ההפגנות התכופות סמוך לבית השכנה, היועמ"שית גלי בהרב-מיארה. שותף להליכה בין חורבות בניינים שנהרסו ומשאיות עפר שבונות במקומם משהו חדש.
ככה הוא מתאר את זה בשיר 'בעל החלומות': "בערב מאוחר אני בא סובב בעיר, שלא ימצאוני/ הפקחים. תמרורי החניה מפורטים כמו ספר/ ילדים, תוחמים זמנים לביקורים/ באדיקות של מחלקה סגורה".
יש לך חירות בכתיבה. אתה לא חייב כלום לאף אחד, רק לאלוהי השיר.
"בספר הזה יש פואמות ארוכות לצד שירים קצרים. סלדתי מהצורה הפייסבוקית של השירים. יש משהו בפואמה שדורש אמון בין הקורא לכותב. הוא לא יודע איפה השיר יסתיים, הוא מאבד את היכולת שלו לשלוט בזמן. כשהוא רואה ציור או את כל אורך השיר, יש לו ציפייה מסוימת. הוא יודע מתי זה מסתיים. בפואמה הוא צריך לשחרר לגמרי. לסמוך עליך ולהיות נתון לחלוטין לזרימה המוזיקלית של המשורר".
"סבתא שלי ילדה תאומות בפתח-תקווה, היא יצאה מבית החולים רק עם ילדה אחת. זה פשע של השמאל הממסדי. ב-7 באוקטובר הכל התהפך. פתאום אנשים אומרים, קודם הילדים, אחר כך המדינה. בין המשפחה למדינה, אני תמיד עם המשפחות"
בתחילת הדרך כתבת קצר יותר, עכשיו עברת לפואמות.
"רציתי להמר. לפעמים אמנים צריכים לאתגר את עצמם. לאמן אין פריבילגיה לא להתפתח. קשה להיות משורר בשפה העברית בלי להיות אדם דתי. השפה העברית היא דתית, אידיאולוגית מאוד, מעצם טבעה היא לא שפה נייטרלית. שורשים שהם פלינדרומים, השפה העברית אומרת לך מה חשוב – נתן, נגן, שמש. אצל התימנים יש קשר בין הס' לצ', לסלוח-לצלוח. לסלוח למישהו זה באמת לצלוח את עצמך.
"אמא שלי בת דודה של הרב בסיס, שהיה הרב הראשי של ראש-העין. אנחנו דומים מאוד, הוא ואני. סבא של סבא היה ראש בית דין. אני, כל השמאלנות שבי נשענת עליהם, על מה שלמדתי שם, ההומניזם. לא שמעתי באיזה מקום בתורה שאפשר לפגוע בערבי חף מפשע. התורה מחייבת ברף מוסרי כל כך גבוה".
חתוכה רואה בבחירה שלו בעולם הספרות לפני 26 שנה סוג של הימור. "ערס פואטיקה הייתה חלק משמעותי מההתפתחות שלי, אבל הספרות הייתה חלום שלי מגיל מאוד צעיר. תמיד קראתי. ספרות וכדורגל היו שתי התשוקות שלי. אבל אבא שלי אמר למאמן שאני לא יכול לשחק בשבת, אז הכדורגל ירד מהפרק. יום אחד נסעתי לאוניברסיטת תל-אביב, זה היה הטיול אחרי צבא שלי. אמרו לי, לשנה הבאה בספרות זה היום האחרון להירשם, קח טופס. לא תיכננתי שום דבר, רק באתי להתעניין והם זרקו לי את הכפפה.
"נסעתי חזרה לשכונה ברמת-גן, ירדתי מהאוטובוס ליד הבנק של השכונה, הלכתי ברחובות, לא ידעתי מה לעשות. פתאום נתקלתי בתומר, חבר שלי מהשכונה, התחבקנו, מה העניינים, גם הוא השתחרר מהצבא. שאלתי אותו 'מה אתה הולך לעשות', הוא אמר, 'אני הולך ללמוד ספרות'. אמרתי, 'מה? מה אמרת? ספרות? חכה פה'. רצתי לבנק, שילמתי 300 שקל דמי רישום, חזרתי אליו ואמרתי 'תומר, איפה אתה הולך ללמוד ספרות?' הוא אמר, 'בבני-ברק'. אמרתי, 'מי הולך ללמוד ספרות בבני-ברק?' הוא הרים את הידיים לשמיים ואמר, 'ספרות של הקדוש ברוך הוא אני הולך ללמוד!' שם התחיל המסע שלי. הייתי בהלם. הלכתי ללמוד ספרות בתל-אביב ושם הכרתי את כל הנפשות הפועלות. למזלי הייתי מטומטם מכדי להבין איזה הימור זה".
ואיזה הימור זה באמת?
"היום אני מבין שמי שהוא אמן – לא יוכל לעשות משהו אחר. הוא יהיה אומלל. הוא חייב לעסוק באמנות". •
