1. הפרק הראשון ב"סיכוי להינצל", הסדרה החדשה של דורון צברי על אביתר בנאי ביס דוקו, הוא כל מה שקיוויתי שיהיה. עבורי לצפות בחומרי ארכיון נדירים של אביתר מימי התקליט הראשון מבקש 1,200 שקל לשני מיקרופונים שיוכל לשים בדירה שבה הוא יוצר, לראות את בני משפחתה של אשתו מחכים להם בדנמרק עם דגלי ישראל ומקבלים בחיבוק את הבנאים הקטנים עם הפאות, לשמוע על האישיו מול אחיו מאיר בגילוי לב ועל הרגע שבו פגש את אשתו לראשונה בהופעה בניו-יורק (היא ישבה בשורה הראשונה ולא הצליחה להסתכל עליו. זה היה לה חזק מדי) - זה כמו חלום שמתגשם. יצא לי לכתוב מעת לעת על אביתר במהלך השנים, על מי שהוא עבורי ועבור רבים בארץ הזו, על שיריו שהם פסקול של אומה פצועה, אך כזו שמאמינה בטוב. בחתונת הכסף שלי ושל אפרת, אביתר הופיע. לא היה קל לארגן זאת, אבל היה ברור לי שזה משהו שיקרה. שחייב לקרות. לאחרונה פגשתי את אביתר במפגש שערכנו לאלמנות חרבות ברזל. אלה ההופעות הקשות ביותר. לשבת מול כ-20 נשים שאיבדו את האיש שלהן במלחמה ולפלס יחד איתן דרך. אביתר הגיע לבד ביום שישי, היה לי קצת לא נעים ועזרתי לו עם הגיטרה, כדי להרגיש חלק. אביתר הניח את ליבו בחדר. שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם המלחמה הזו. אני יודע שאתה מסתובב בין הלוויות ובתי חולים, מנסה לחזק ולרומם, אמרתי לו, אבל מה איתך. אני שליח ציבור, הוא ענה לי. אני לא שם כאביתר, אלא כשליח שמבין שיש איזה דבר שפורץ מתוכו ומנחם. אני לא חושב על כלום כי אם אחשוב אתפרק, אני משמש מעין כלי בלבד ברגעים האלה, ונותן לאור הזה לצאת מהלב שלי ולהגיע ללבבות הכואבים.
1 צפייה בגלריה
אביתר בנאי וחנוך דאום, שנושא את הגיטרה שלו
אביתר בנאי וחנוך דאום, שנושא את הגיטרה שלו
אביתר בנאי וחנוך דאום, שנושא את הגיטרה שלו
2. יש לנו סיכוי להינצל, זה מה שחשבתי כשאביתר סיפר שאת השיר הזה, שיר שהפך לקנוני והגדיר רגע בזמן, הוא כתב בשלוש דקות. מילים ומנגינה. זה מדהים ששיר כזה נכתב בשלוש דקות, אבל לא מפליא. בעיניי זה בלתי נתפס אבל גם לגמרי מובן מאליו.
ובמידה רבה כשאביתר כתב שיש לו סיכוי להינצל, הרגשנו את זה גם אנחנו, כולנו. כשהשיר הזה יצא הייתה תחושה שהוא נוגע בשורש קיומי של הארץ הזו, שהמאבק עליה ובה לפעמים מייאש, אבל תחת האדמה הזו, אם חופרים בה ברוך, מתפרצת תקווה.
אספר לכם סיפור אחד ששמעתי מאישה שבעלה פצוע חרבות ברזל וגם פוסט-טראומטי. אשנה מעט פרטים מזהים, אבל זה אחד הסיפורים המופלאים ששמעתי. ושמעתי. באחד הלילות בביתם, בשוך עוד סבב שבו הוא השתתף, הוא התעורר בלילה מתוך סיוט ששוב פורצים מחבלי נוח'בה לישראל. הוא קם והתלבש ויצא עם האקדח שלו לאוטו. אשתו ניסתה להבין מה קורה, והוא ענה לה בבלבול שיש אנשים להציל. היה ברור שהוא חווה משהו נפשי ופועל מתוך איזו דחיפות כאוטית.
3. היא ניסתה להרגיע, לשכנע אותו להישאר, אבל לא היה עם מי לדבר. הוא יצא באישון לילה לקרב שלא היה, אלא בראשו ובנפשו הסוערת. בצר לה היא התקשרה למשטרה להודיע שבעלה בסכנה, דאגה מאוד שזה ייגמר רע. כוחות ביטחון יצאו לחפש אותו, אבל היא מאוד חששה ואמרה למפקד בשטח: תזכור שהוא מבחינתו מחפש מחבלים שהוא משוכנע שנכנסו לישראל, אל תבואו אליו בהפתעה כי הוא יפתח באש חלילה, אני מפחדת שזה ייגמר לא טוב. הם יצאו לחפש אותו, וראו שהוא פרק מהרכב ליד איזו גדר. הם חיפשו שם עקבות, והבינו שהוא כמאה מטר מהם. בשלב הזה, מפקד הכוח, שהיה לו אח שסבל מפוסט-טראומה, צעק לו את שמו ואמר לו: אנחנו כוח שנשלח לעזור לך, אנחנו מצוּותים אליך, תגיד לנו מה צריך לעשות. הוא קרא להם להתקרב וביקש שיעשו אתו מארב כי אמורים להגיע מחבלים בקרוב. הם הצטרפו אליו למארב, ואחרי זמן מה המפקד הציע שיעברו למקום טוב יותר. אחר כך הציע שידלגו לאחור וכך, בדיאלוג כביכול מקצועי, הם חזרו לכביש ולאחר מכן חזרו לרכבים והחזירו אותו להמשך טיפול.
4. כששמעתי את הסיפור הזה לא יכולתי שלא לחשוב על ההינדיק של רבי נחמן מברסלב. הנה הוא עם קיצורים.
"פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא [הפך ל]תרנגול הודו הנקרא ‘הינדיק’. וצריך הוא לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והיה המלך בצער גדול מזה. עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? השיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק! אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה".
בשלב זה החכם שיכנע את ההינדיק שאפשר להתלבש ואפשר לעלות מעל השולחן, הוא אמר לו את זה בתור הינדיק כביכול. הנה, גם אני כמוך, אבל תראה אותי. "וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי”. והנמשל מובן למבינים.
5. אני מאמין גדול בגישה ההתייחסותית בפסיכולוגיה. זה נושא רחב, אבל בתמצית נאמר כי על פי גישה זו, המטפל לא יושב על החוף ונותן עצות למטופל שנמצא בסירה המקרטעת באמצע סופה. המטפל נכנס איתו לסירה. הוא שם. זה מה שעשה אותו מפקד: הוא לא בא מלמעלה אל הלוחם שהיה בהתקף. הוא בא להיות איתו. כמו החכם שנכנס תחת השולחן והיה לרגע הינדיק בעצמו.
“עימו אנוכי בצרה”. נדמה לי שזו הדרך. שאם נעשה זאת - יהיה לנו סיכוי להינצל. שבת שלום.