הבמאית דפנה זילברג מכירה את בתי החולים מקרוב. היא הייתה בהיריון מתקדם כשגילתה שלבעלה, נבו זיו ז"ל, יש סרטן. העיתונאית והמחזאית גילית קוזבה פגשה את המסדרונות הלבנים במאבק של אחייניתה באותה מחלה שהסתיים במותה. "הייתי בחודש שמיני כשהודיעו לנו שלנבו יש סרטן, בשורה לא פשוטה. ואז מצאתי את עצמי מדריכה שחקנים איך זה להיות בהיריון ולקבל בשורות מוות", אומרת זילברג.
פטירתו של זיו הייתה טרגדיה. "הכל התחיל ממלנומה", מספרת זילברג, "כשנקודת חן שהייתה על הגב של נבו החלה להשתנות. אחרי שהוציאו אותה גילו שהיא הייתה עמוק בתוך הגוף ושהיו לו תאים סרטניים בלימפה. אחרי שנה וחצי שבהן נבו היה נקי, גילו שיש לו גרורה במוח. בשנה וחצי הבאות ידענו שאנחנו נאבקים במשהו שאי-אפשר לטפל בו, נבו כבר לא הצליח לדבר, אבל כשהמחלה התגלתה האונקולוג אמר לנו שנבו עוד יחתן את הילדה שבבטן".
זיו, סופר, מחזאי ועיתונאי במוסף זה ובאחרים של 'ידיעות אחרונות', הלך לעולמו בגיל 43. קוזבה פגשה אותו כשעבדה בעיתון כמפיקה. "נורא רציתי להתלוות לאחד הכתבים כדי ללמוד איך מראיינים, ונבו היה היחיד שהסכים", היא מספרת. "הוא היה המנטור שלי, אדם נדיב מאין כמוהו. תקופה די ארוכה פשוט הייתי הצל שלו. מעבר לזה שהוא נתן לי להתלוות אליו, הוא גם לימד אותי מה עבד בראיון הזה, ואיך הוא הולך לכתוב אותו. בהמשך הדרך הוא חלה, והחל לערוך את הכתבות שלי. לנבו יש חלק מאוד משמעותי בעובדה שאני עיתונאית חוקרת, ושכתבתי את המחזה הזה. הוא מאוד חסר לי. היה לי חשוב להיות בקשר איתו גם כשחלה. באיזשהו שלב היכולת שלו לכתוב ולדבר הידרדרה. אני זוכרת שהוא רצה שנעשה איזה מדור יחד – שאני אכתוב והוא יראיין, אבל זה כבר היה מאתגר מדי ובלתי אפשרי".
השנים הקשות שעברו קירבו ביניהן כשעבדו על ההצגה 'מלאכים בלבן', שעלתה בתיאטרון הבימה. זו דרמת מתח שמתרחשת במחלקת פריון בבית החולים "השקמה". אלכס גולד, שאותה מגלמת אלונה סער, היא רופאה מתמחה בבית החולים. היא מתקשה לעכל את התאבדותו של בעלה, ד"ר יונתן גולד, מנהל יחידת ה-IVF. פצועה, הרה, אבל נחושה, היא יוצאת למסע חקירה חסר פשרות. ככל שהיא חודרת לעומק הפרשה, נחשפות תופעות של טיוח ושחיתות רפואית, בהן מכירת ביציות וסודות אפלים. הקאסט כולל גם את יגאל שדה, אבישי מרידור ואימרי ביטון. "לא הבנתי בזמן אמת שאני שולחת לדפנה סיפור על אלמנה הריונית", מספרת קוזבה. "שנייה וחצי אחרי שהבנתי את זה אמרתי לעצמי, יכול להיות שנבו עשה את החיבור הזה".
"בחודשים האחרונים לחייו של נבו היו לו הרבה הגעות למיון באמצע הלילה, והיו לי כל מיני מפגשים עם רופאים. אני זוכרת מתמחה שהסתכלה עליי ואמרה, 'אני מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך, אני עייפה מדי'. או טקטיקה אחרת של אלו שלא יוצרים איתך קשר עין, כאלה שהם קשוחים ואנטיפתים"
קוזבה, היום עורכת משנה בתוכנית התחקירים של עמרי אסנהיים וקודם תחקירנית ב'עובדה', הרגישה צורך לכתוב אחרי שגילתה כמה קשה לפעמים להיות על מיטת המטופלת מעבר לקשיים הגופניים."כששכבתי במחלקת הפריון חשבתי כמה אמון אני בעצם נותנת באנשים שמטפלים בי, ושאני רוצה שיגשימו לי את החלום שאני הכי כמהה אליו - להפוך לאמא. "לי ולדניאל בעלי היה מזל והצלחנו די מהר להיכנס להיריון. מעבר לזה, הייתה לי אחיינית שהייתה חולה במשך שנים ארוכות בסרטן, עד שנפטרה כשהייתה כמעט בת עשר".
מה אמרו לכם לגבי מצבה?
"בשלב שבו אמרו לנו שמה שנותר לנו הוא ללוות אותה אל מותה, היא הייתה צריכה להגיע כמה פעמים בשבוע לבית החולים כדי לקבל טיפול שיקל עליה. אחי התקשר אליי, בוכה כולו, ואמר לי שהם מחכים כבר שלוש שעות שאחות תיגש אליהם ותיתן לנועה את הטיפול המקל. שמעתי אותה נאנקת מכאבים. זה היה נורא. מעבר לפצע הגדול שנפער אצלנו כשנועה חלתה, היה חוסר האונים הגדול מול מערכת שאתה צריך את עזרתה כדי להביא ילד או כדי להקל את הכאב רגע לפני שאתה נפרד מהעולם. הרגע הזה הוא הסיבה שבגללה כתבתי את המחזה. הוא נכתב מזווית של רפואת פריון, אבל זה יכול היה להיות גם אונקולוג או רופא אף אוזן גרון".
איך ממשיכים הלאה אחרי אסונות כאלה?
זילברג: "הילדים והיצירה מצילים אותי. אני מביימת הרבה לשמחתי, ובחודש הבא ייצא ספר שירים שלי, 'שירי אלמנה' (הוצאת לוקוס). נבו היה אבא הכי מדהים בעולם. אדם, שהיה אז בן ארבע, ממש זוכר אותו, ואצל אסיה, שהייתה בת שנתיים, אלה בעיקר זיכרונות ששתלתי אצלה. אני מראה לה הרבה תמונות של נבו, וסרטונים של כל מיני דברים שהם היו עושים יחד. אדם דומה לנבו בטירוף. איך מסתדרים לבד? מתגעגעים. בתקופת החזרות יש את סבא וסבתא ובייביסיטר, שעוזרים לי. הבית והעבודה מפרים האחד את השני ונותנים לי כוח. בלעדיהם הייתי במקום אחר לגמרי. יש לי אחריות לא רק לילדים, גם לנבו, שאמר לי – 'אני משאיר להם אותך'. אני צריכה למלא את הצוואה".
קוזבה: "אי-אפשר לעבד אובדן של ילדה בת עשר. זאת משימה קשה, לפעמים בלתי אפשרית. הייתה תקופה, מיד אחרי המוות של נועה, שאיבדתי כל אמונה בדבר טוב שיכול לקרות. לא האמנתי בכלום, ואז החלטתי שאני ממשיכה לחיות, אחרת לא יכולתי לשאת את האבל הזה. קיבלתי החלטה שאני רוצה לחיות ושאני לא מפחדת מכלום. כשאתה רואה ילד שגוסס עד שהוא מת, אתה מפסיק לפחד. זה לא שאני לא מפחדת מדברים קטנים ושאין לי עכשיו חרדות, אני ועוד איך מפחדת, אבל בכל פעם שאני מתחילה לפחד אני אומרת לעצמי, 'תחזרי למציאות'. כשנבו נפטר התאבלתי על שניהם. לא חשבתי שהוא ימות, והמוות שלו קצת בא משום מקום. הוא היה אמור לחיות עוד הרבה שנים".
למה דווקא בית חולים כנושא מחזה?
"כי אני אוהבת לספר סיפורים, ומאחר שאני עיתונאית נחשפתי הרבה לאופן שבו מערכות ציבוריות עובדות בארץ, בהן מערכת הבריאות".
זילברג: "זה ז'אנר שלא התנסיתי בו עד עכשיו ונורא נהניתי מזה. נכון, זה סיפור בדיוני קשה, אבל צריך לחשוב בתוך איזו מערכת רופאים כאלה יכולים לצמוח ולבגוד במטופלים שלהם. חקרנו הרבה את מצב המתמחים בארץ. כשאתה נכנס לעולם הזה אתה מגלה שמדובר בתנאים מאוד קשים, כשכל אחד מוצא לעצמו בתוכם איזו אסטרטגיית הישרדות".
כמו מה, למשל?
"בחודשים האחרונים לחייו של נבו היו לו הרבה הגעות למיון באמצע הלילה, והיו לי כל מיני מפגשים עם רופאים. אני זוכרת מתמחה שהסתכלה עליי ואמרה, 'אני מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך, אני עייפה מדי'. או טקטיקה אחרת של אלו שלא יוצרים איתך קשר עין, כאלה שהם קשוחים ואנטיפתים, ואת אלו שמגיפים את הווילון ואז מרכלים עלייך, שוכחים שרק וילון מפריד בינינו. ברור לי שאלו דרכים להתמודד עם התנאים שהם נמצאים בהם, ושמאוד קשה לשרוד בתוכם, אבל זה לא היה קל".
קוזבה: "היה לנו חשוב שהעומס והמצוקה בבית החולים יהיו נוכחים בהצגה. האחיינית שלי הייתה מטופלת בכל מיני מקומות, אבל על אונקולוגית ילדים אין לי להגיד מילה רעה. הם אנשים קדושים, מלאכים בלבן. בתחקיר שעשיתי לפני הכתיבה, דיברתי עם נשים וקראתי ראיונות עם נשים שעברו דברים קשים בתהליך הזה. שמעתי על רופאים אנטיפתים שהבטיחו להן איקס - וההפך קרה. זה לא קורה רק ברפואת פריון, פשוט ברפואת פריון יש בסוף חלום שאתם מאוד-מאוד רוצים שיתגשם".
איך היה לראות את המחזה על הבמה?
"ברגע שהמחזה עלה חיבקתי חזק את נגה (אשכנזי), הדרמטורגית שלנו. אני מאוד אוהבת אותה והיא הייתה מאוד משמעותית בדרך שעשינו".
"אי-אפשר לעבד אובדן של ילדה בת עשר. זאת משימה קשה. הייתה תקופה, מיד אחרי המוות של נועה, שאיבדתי כל אמונה בדבר טוב שיכול לקרות, ואז החלטתי שאני ממשיכה לחיות. כשאתה רואה ילד שגוסס עד שהוא מת, אתה מפסיק לפחד. זה לא שאני לא מפחדת מדברים, אבל בכל פעם שאני מתחילה אני אומרת 'תחזרי למציאות'"
קוזבה אחראית על תחקירים בולטים ב'7 ימים', ביניהם תחקיר על בית החולים רמב"ם שחשף כי בעבר ניתנו תרופות פגות תוקף במחלקות האונקולוגיות; תחקיר שחשף את היקפי תופעת הפגיעות המיניות במערכת הבריאות; היא ראיינה את עומאר בן לאדן, בנו של אוסאמה בן לאדן, ואת קיילי מור גילברט, חוקרת יהודייה בריטית-אוסטרלית שנכלאה בטהרן באשמת ריגול כי הייתה נשואה לישראלי. אחרי שעזבה את מערכת 'ידיעות אחרונות' עברה לתוכנית התחקירים 'עובדה'. "בזמן המלחמה הסתובבתי עם בטן הריונית בעוטף. אני חושבת שהבטן הגנה עליי מפני מה שראיתי. עזבתי את התוכנית כי האימהות נכנסה לחיים שלי ורציתי למצוא לעצמי מקום יותר נוח מהבחינה הזאת. הפכתי אמא לאיתן, שהוא היום בן שנה ושלושה חודשים, וסדר העדיפויות שלי קצת השתנה".
זילברג ניסתה להתמודד דרך הכתיבה בזמן שזיו חלה. "הייתי אומרת לו, 'בוא נכתוב משהו. אנחנו יודעים לקחת דברים רעים ולהפוך אותם ליצירה'. ואז, ממש בחודשים האחרונים לחייו, הוא אמר לי, 'בואי נכתוב מחזה על גבר שיודע שהוא עומד למות ומחפש בעל חדש לאשתו. הוא יוצא לדייטים עם גברים סטרייטים ומחפש לה בעל'".
המשימה הייתה חסרת סיכוי כמעט בעקבות מצבו, אבל אחרי מותו החליטה לכתוב את 'עד שהמוות יפגיש בינינו' ורתמה למשימה את חברתה נועה לזר קינן. קומדיה רומנטית מתוקה-עצובה, על אלמנה שבעלה השאיר לה צוואה מיוחדת. טרם מותו הוא מצא עבורה שלושה גברים פוטנציאליים בניסיון לדאוג לה לאהבה חדשה ביום שאחרי לכתו. כדרכם של דייטים, היא מוצאת את עצמה במצבים לא צפויים, ומתמודדת לראשונה עם האבל.
מילאת מאז את צוואתו של נבו?
"זו עבודה בתהליך. דבר מורכב ורגיש, אבל אני לא שוכחת את הדבר הזה ואת מה שהבטחתי לנבו. כשהחברות והמשפחה ראו את ההצגה הם התרגשו עד עמקי נשמתם ואמרו שזו התרפיה המשפחתית. זה מחזה שמתחיל באזכרה של השנה הראשונה, ומלווה את ההתמודדות עם איזו תקווה לצמיחה מחודשת ואהבה חדשה".
קוזבה: "אני חושבת שנבו היה מבסוט מההצגה שלנו".
זילברג: "אני חושבת שאם נבו היה חי, הייתי במאית הבית רק שלו, כי זה גם מה שתיכננו. היה לנו המון רעיונות משותפים הלאה. נראה לי שהוא היה מבסוט, אני בעצם בטוחה, ומקווה שאמשיך להגשים את החלומות שלי".
