שושנה דמארי, ענקית הזמר העברי, בלעה ערימה של כדורי שינה במהלך שהותה בארצות-הברית. זו לא כותרת סנסציונית מ'העולם הזה' בסיקסטיז על ניסיון התאבדות של דמארי ז"ל שמעולם לא נחשף, אלא ממצא מטלטל חדש שעולה מתוך חליפת המכתבים בעיזבונה.
"אני מעריך שזה קרה בסביבות שנת 1962", אומר ד"ר דני בר-מעוז, שהשלים באחרונה ספר על חייה, 'הכלנית מתימן, שושנה דמארי שלא הכרנו'. "שושנה עצמה סיפרה לבעלה שלמה בשמי, במכתב מניו-יורק, שבלעה כדורי שינה וניסתה לשים קץ לחייה. אנחנו לומדים על כך במכתב תשובה ששולח אליה שלמה, בתגובה לניסיון. הוא כמובן מזועזע עד עמקי נשמתו".
דמארי הלכה לעולמה בגיל 83, בפברואר 2006, עכשיו רואה אור הספר, לציון 20 שנים למותה. זו העבודה המקיפה ביותר שנעשתה על חייה הסוערים של דמארי, שכתובה מנקודת מבט של מי שגדל על שיריה, חוקר ומבקר. בר-מעוז, 77, הוא דוקטור להיסטוריה, מומחה ליהדות תימן, וזוכה בפרס ראש הממשלה על ספרו 'האמת הנעדרת: שארית הפליטה מתימן'. הוא גם היה מפקד של יחידת המודיעין 504 בין השנים 1991 ל-1993. יודע דבר או שניים על פענוח רמזים. "אני כותב ביוגרפיות", הוא מנסה להנמיך פרופיל. "ידעתי שלא כתבו על שושנה ספר כזה מעולם. כתבו על נעמי שמר, חיים חפר, אבל לא על מלכת הזמר העברי. ראיתי כמובן את סדרת הדוקו על חייה, דיברתי עם התחקירנים. הם היו מאוד מופתעים מהחומרים שנמצאו".
ההיסטוריון והסופר ד"ר דני בר-מעוז: "שושנה חיה שם בלי חשבון, הייתה מסובכת בכספים, תבעו אותה, היא תבעה בחזרה. באחד ממכתביה בארה"ב היא כותבת לשלמה: 'אני חוזרת בחוסר כל. אתה צריך לדאוג לי'. הוא נבהל כמובן, גם הוא היה ללא פרנסה, והיא לא מסבירה לאן הלך הכסף מההופעות"
לצורך הספר בר-מעוז סרק בשיטתיות חליפה של מאות מכתבים בין שושנה דמארי לבעלה שלמה בושמי ובתם נאווה, שנשלחו מסוף שנות ה-30, עוד לפני שהתפרסמה, ועד סוף שנות ה-70. חומרים שנמצאים כיום במוזיאון ראשון-לציון. "נאווה נפטרה ללא ילדים", מסביר בר-מעוז, "והירושה הכספית התחלקה בין האחיינים במשפחה משני הצדדים. חלק מהעיזבון הועבר למוזיאון ראשון-לציון, עיר ילדותה. יש בסביבות אלף מכתבים באותו עיזבון, רבים מהם של נאווה, ומהם כמובן אפשר ללמוד רבות על שושנה עצמה".
מהספר עולה כי דמארי חוותה חיים סוערים בארצות-הברית, שכללו רומן מתמשך עם בחור שאינה מגלה את זהותו, בעודה נשואה לשלמה. דמארי לא הסתירה את הרומן, או הרומנים, אלא ביקשה את אישורו של בעלה להינשא לאותו אלמוני, כפי שעולה מאחד המכתבים.
"שושנה מגיעה כמו סינדרלה למנהטן עוד במהלך מלחמת העצמאות, 1948", מספר בר-מעוז. "שלחו אותה למגבית. היא מתאהבת בחיים באמריקה, נוסעת וחוזרת לארץ שלוש פעמים במשך שלוש שנים, ואז מקבלת החלטה לגור בניו-יורק ולשיר במועדונים, בלי המשפחה. בעלה, שלמה בושמי, נשאר בארץ. נאווה, בתם בת החמש בערך אז, נשארה עם אביה בארץ עד גיל 16. צריך לזכור ששושנה הייתה כל הזמן הזה בשליחות המדינה. אין שנה שבה היא לא נוסעת להופיע בקונצרטים בעולם כדי לגייס כסף לישראל. היא עשתה עבודת קודש למען המדינה, לא שמה את הקריירה לפני הכל".
אלא שבניו-יורק עוברת דמארי שינוי משמעותי. "היא עוברת את חוויית חייה", אומר בר-מעוז. "אלה לא הופעות בשירות ההסתדרות באולמות קטנים, אלא מאסות של הופעות בהרבה מאוד מדינות, 60 ערים, טיסות. אנחנו מדברים על שנות ה-50 וה-60. במהלך 16 שנה היא לרוב שם, באה מדי פעם לחופשות מולדת. יש פה נקודה מאוד מהותית. אלה שנות אהבה חופשית, הרבה מהחברים והחברות של שושנה גויים. היא לומדת על פמיניזם, מכירה את ג'ואן באאז אישית, נינה סימון ממש חברה שלה. זה יכול להסביר מדוע שלמה לא היה איתה שם - הוא לא התאים לחיים ששושנה חוותה בארה"ב, עם כל המשמעות".
בר-מעוז למד שדמארי הרגישה ממש אמריקאית בחלק מהזמן, והתייחסה לאמריקה כאל ביתה השני. "כשהנשיא ג'ון קנדי נרצח ב-1963, כמעט כל מופעי התרבות בארה"ב בוטלו. הם לא ביטלו קונצרטים קלאסיים, כמו זה שיועד לשושנה באותו שבוע. שושנה לא רצתה להופיע, היא ממש התאבלה על קנדי. בכל זאת, היא התייצבה. עלה בה רעיון: היא ביקשה ממישהו לתרגם את 'אחרי מותי' של חיים נחמן ביאליק, והקריאה את זה. גם שרה בתימנית. למחרת ב'ניו יורק טיימס' שיבחו את שושנה על כתיבת ההספד ועל הפיוט התימני שאיתו פתחה את הקונצרט. בעיתונות המקומית של אז כיסחו אמנים שנסעו לעבוד בחו"ל, בזו ל'יורדים'. ואילו היא טופלה בכפפות של משי בתקשורת הישראלית, כי מאוד אהבו אותה. היא גם הייתה מאוד חכמה; בארץ הייתה מסבירה לעיתונאים שהיא רק קופצת לארצות-הברית וחוזרת, שהבסיס שלה הוא ישראל".
× × ×
מה התחולל בנפשה? מדוע ניסתה דמארי ככל הנראה לשלוח יד בנפשה? "לפני הכל העיקה עליה מאוד הפרידה הממושכת מבתה נאווה", אומר בר-מעוז על סמך מכתבי הזמרת. "לא הייתה לה מעטפת מקצועית או אישית טובה, היא הייתה בודדה. אפילו הייתה מתאפרת לבד לפני מופע, עד כדי כך לא הייתה מנוהלת. היא הגיעה למצוקה בריאותית ונפשית, דיכאונות. היא התכתבה עם נאווה כל הזמן בנושא, הניתוק הזה הפריע לה מאוד. היא גם הייתה כל הזמן בלחץ של לוחות זמנים, טיסות מהיום למחר, הופעות, מתח נפשי בלתי פוסק. באחד המכתבים היא מספרת על מחלות רבות שתוקפות אותה באותן שנים. בעלה, שלמה, מנסה לשמור על הקול שלה, נותן לה ייעוץ. מההערות שלו אליה אפשר ללמוד על החרדה שלה מאיבוד הקול".
גם הרעמה המפורסמת של דמארי הולידה חרדות. "היא לא התרגלה למזג האוויר בניו-יורק", מנתח בר-מעוז. "השיער נושר לה, היא כותבת שהסתפרה יום אחד קצוץ והדיילות לא זיהו אותה. בסוף השלימה עם נשירת השיער, וכתבה לנאווה: 'לא אכפת לי להישאר קירחת, העיקר שאני אשאר עם גוף חטוב'. היא הייתה אישה מאוד מצחיקה".
באוסף במוזיאון ראשון-לציון לא נמצא המכתב שבו דמארי עצמה מספרת על ניסיון ההתאבדות שלה. ד"ר בר-מעוז נדהם לגלות את הניסיון ממכתב של בעלה, שלמה, שנכתב במאי 1962. "שלמה ציפה משושנה שהיא תשקיע בליישר את ההדורים ביניהם, בשיתוף הפעולה ביניהם. הוא כותב לה: 'קיבלתי מכתבך ונזדעזעתי על תגובתך'... ואז מפרט מה הוא מצפה ממנה לעשות עבור המשפחה, ופוסק: 'את מוצאת פתרון קל בבליעת כדורי שינה'. הוא מטיף לה שהייתה צריכה לשקם יחד איתו את הזוגיות במקום לנסות לסיים את חייה. שלמה, שהיה דמות טרגית בסך הכל, כותב לה: 'הרי הצעד הזה' - כלומר ניסיון התאבדות - 'שאת עשית, היה מתאים לי', ובהמשך הוא מסביר: 'כל הישגיי בחיים הם אפס אחד גדול'. הוא כותב: 'כאשר עשיתי את חשבון הנפש (עם גיל 50) מצאתי שהישגיי בחיים הם אפס אחד גדול ואני מתהלך כמו צל ללא משפחה, ללא חברה וללא תעסוקה'".
במאי 1970 דמארי כבר חיה ברוב זמנה בישראל והייתה נוסעת לפרקים לתקופות בארצות-הברית, לפעמים למספר חודשים. באחד המכתבים שלא נשלחו אלא נשמרו במגירה, היא כותבת: "יש ונדמה שאני של כולם. יש ונדמה שאני בלי עולם. לי המרחב אך צר לי בתוכו. היכן היד שתדע להיות לי לאושר. לו אך יכולתי לראות ודאי הייתי נעלמת. שושנה".
בר-מעוז מתעד כי באמצע שנות ה-70 מספרת דמארי לבתה נאווה על כך שהתעלפה בבית ישר לזרועותיו של שלמה, ומסבירה: "בגלל הדיכאון". "בכלל, דיכאון זו מילה שחוזרת במכתבים של שושנה דמארי", אומר בר-מעוז. "גם במכתבים שלה אל נאווה וגם במכתבים של נאווה, שיודעת שאמה סובלת מדיכאון ומנסה לייעץ לה ולגונן עליה. היא כותבת לה: 'אני לא מרשה לך לישון בבתי מלון, תשני רק אצל חברות'. חששה שהיא תהיה לבד. היא גם דאגה שיתקפו אותה כשהיא לבד. בעצם נאווה תיפקדה לפעמים כמו האמא, ושושנה הייתה הילדה הקטנה".
דמארי חיה בנפרד מבעלה שלמה לאורך השנים, אך הם מעולם לא התגרשו או נפרדו רשמית. "הם ניהלו בחלק מהזמן נישואים פתוחים", הוא אומר. "היא יודעת שיש לו חברות בארץ. הוא יודע שיש לה חברים שם, בשנת 1962 היא מרשה לעצמה להתייעץ איתו אם להתחתן עם בחור אלמוני. הוא כותב לה למעשה: 'ברגעים מסוימים אפילו ביקשת ממני לאפשר לך להתחתן שם. ואמנם כן, גם לקורבן זה אני נכון כיום. אם תמצאי את האדם המתאים שיעניק לך אושר, אל תהססי להיות מעשית בנדון'. היא כמובן לא התחתנה שם בסוף, אבל המכתב מגלה לנו עד כמה הנושא היה על השולחן בין בני הזוג".
מצבה הכלכלי של דמארי היה רחוק ממזהיר לאורך השנים, למרות שהופיעה ברחבי העולם והייתה כוכבת ענק בישראל. "היא למדה ארבע כיתות, קיבלה בחשבון לא מספיק - וזו הייתה מטאפורה לחייה", אומר בר-מעוז. "שלמה כתב לנאווה: 'תעשי לה חשבון, תלמדי אותה איך לשמור על הכסף'. הם נזקקו פעם אחת להלוואה ממשה וילנסקי. איך זה יכול להיות, אם היא הצליחה כל כך? שושנה כנראה חיה שם בלי חשבון, הייתה מסובכת בכספים, תבעו אותה, היא תבעה בחזרה. באחד ממכתביה מארה"ב היא כותבת לשלמה: 'אני חוזרת בחוסר כל. אתה צריך לדאוג לי'. הוא נבהל כמובן, גם הוא היה ללא פרנסה, והיא לא מסבירה לאן הלך הכסף מההופעות. שלמה כתב על כך לנאווה: 'אם אני הייתי שם יחד איתה, המצב היה הרבה יותר טוב, ולא כמו היום, כשלא היה לכן כסף לתת טיפ לנהג מונית'. כשנאווה מגיעה אליה לניו-יורק בפעם הראשונה היא שוכרת שתי דירות, ושלמה צוחק עליה, כותב לה, 'הו, מצבכן מצוין'. אחרי תקופה היא הבינה שזו טעות ונאווה עברה לגור איתה. היא הייתה בעצם מלכה ללא ארמון. גם הדירה שלה בתל-אביב הייתה ישנה ולא מתוחזקת. הייתה אגרנית כפייתית, גם נאווה. אחרת לא היה לי ספר".
"כשהנשיא ג'ון קנדי נרצח היא ממש התאבלה. עלה בה רעיון: היא ביקשה ממישהו לתרגם את 'אחרי מותי' של חיים נחמן ביאליק, והקריאה את זה. גם שרה בתימנית. למחרת ב'ניו יורק טיימס' שיבחו את שושנה על כתיבת ההספד ועל הפיוט התימני שאיתו פתחה את הקונצרט"
נו, אתה רואה, כנראה שצדקו.
"באחד המכתבים שלמה מבקש להכניס עוזרת הביתה ושתיהן לא מרשות לו. שמע, הלכתי לבית של שושנה ברחוב קלונימוס 16 בתל-אביב. עליתי לקומה השלישית, למשפחה שגרה ממול, אני רואה בין שתי הדלתות זוג נעליים קטנות תלויות על הקיר. שאלתי את המשפחה על הנעליים, אמרו לי שאלה הנעליים של הבת שלהם זואי, כשהייתה בת שלוש. שושנה תמיד אמרה: זואי החברה הכי טובה שלי. יום אחד ראתה את הנעליים של זואי בפח הזבל, לקחה אותן, נזפה במשפחה ואמרה להם: אסור לזרוק נעליים של זואי. היא תלתה את הנעליים במטבח שלה, ושם הן היו תלויות עד לאחר מותה".
× × ×
הקלישאה על "בחייהם ובמותם לא נפרדו" לא התחברה לסיפור חייה של דמארי. היחסים המורכבים במשפחה הביאו, בסופו של דבר, לקבורה נפרדת. "שושנה טמונה בטרומפלדור תל-אביב, שלמה בחולון ונאווה בנחלת יצחק. אפילו אחרי המוות שלהם הם המשיכו בנפרד".
מה למדת על היחסים עם יפה ירקוני, הנמסיס?
"זה היה פייק של התקשורת באותה תקופה. יפה לא הייתה נמסיס של שושנה. היא מגיעה לראות את שושנה עוד ב-1944 בתל-אביב, בתיאטרון לי-לה-לו, נדהמת מהופעתה ונכנסת אליה לחדר ההלבשה. שושנה שמה את הראש על היד של יפה, שמאוד מתרגשת. באסופת המכתבים יש מכתב של יפה לשושנה שבו היא מתנצלת על אי-הגעתה לאירוע לכבוד שושנה, כי היא בבלגיה. היא כותבת לה: 'עם השנים למדתי לדעת שאת לא רק זמרת גדולה - את חברה של אמת'. הן היו על במה ביחד פעם, ויפה עולה ואומרת לקהל: 'הרווחתן שתי זמרות בכרטיס אחד'. שושנה עלתה למופע ואמרה: 'איפה אתם רואים פה שתי זמרות?'"
סיפרת למשפחה על הממצאים שלך לקראת הוצאת הספר?
"ודאי. סיפרתי לאחיינים על ניסיון ההתאבדות, למשל. הם מאוד הופתעו, אבל מצד שני הם לא היו בקשר עם שושנה. תשמע, בסוף היא ילדה שנולדה בתימן בשנת 1922 ובגיל שנתיים עולה לארץ ועושה את הדרך על חמורים. היא באה משכונת עוני בראשון-לציון, נפלטת מהלימודים בכיתה ד', הולכת לעבוד כדי לעזור למשפחה, בגיל 13 מגיעה לתל-אביב, גרה בתנאי רעב, בתוך כלום זמן נחום נרדי גילה אותה והיא מגיעה לתיאטרון לי-לה-לו, מכירה את אלתרמן, וילנסקי".
בעצם משם היא ממריאה.
"תחשוב שלפני קום המדינה לקחו זמרת תימנייה צעירה לשיר במחנות העקורים בקפריסין, כשכולם שם מבינים בעיקר יידיש. בסוכנות הבינו ישר: יש לנו אוצר ביד. ואז, כשהיא מגיעה לארצות-הברית בלי לדעת אנגלית, שושנה כובשת את הקהילות היהודיות ואחר כך גם את הגויים. בלי פיתוח קול, בלי מנהל צמוד, אבל עם עוצמות שאין לאף אחת. מבקרי המוזיקה כתבו שיש לה קול פרימיטיבי, כלומר בלי הליטוש של פיתוח הקול. היא אהבה את זה והייתה אומרת: 'הטבע חנן אותי בקול טבעי ופראי'. היא בעיניי הגדולה של כל הזמנים, אחת ויחידה". שושנה הייתה מלכה ללא כתר וללא ארמון, אבל עם שרביט קסמים: קול מן השמיים שנחשב במשך שישה עשורים לפס הקול של המדינה.
