היה היה נער שגדל בלוד, בשכונה קשה, משפחה מעורבת - חצי פולין, חצי עיראק - שבסביבות כיתה י’ החליט לעזוב את בית הספר ולנהל שגרה משלו. כל בוקר הוא קם, העמיס על עצמו ספרים ועיתונים והלך לים או לפארק כדי לשבת בחוץ ולקרוא שעות. הוא קרא הכל. ספרות פוליטית, ספרות כללית, פילוסופיה, היסטוריה, ביוגרפיות - היטלר, שני כרכים, למה לא, בכיף.
למרות שעזב את התיכון ובערב עבד לפרנסתו, הוא הבין שתעודת בגרות היא נקודת הזנק. אבל כאן הוא נתקל במכשול מוסדי: משרד החינוך דורש מהנבחנים "מוסד מגיש" ולנער לא היה כזה. גם לא כסף או עניין לשלם עבור תיכון אקסטרני. משהו בהיגיון הבירוקרטי הזה נראה לו עקום, והוא החליט להיכנס ראש בראש עם משרד החינוך. הנער התחיל לכתוב להם מכתבים מנומקים, ניג'ס ככה עד שבסוף קיבל אישור להיבחן כ"בוגר אוטודידקטי".
כדי לסגור את הסיפור היפה הזה כמו שסיפורי השראה מבקשים להיסגר, הוא כמובן סיים בגרות מלאה בהצטיינות - כולל חמש יחידות מתמטיקה וחמש יחידות אנגלית, שירת כחייל וכקצין מצטיין, הפך לסטודנט מצטיין ואז להייטקיסט מצטיין. חיים טובים, הגשמה עצמית, משפחה, ילדים.
בינואר 23', עם הכרזת הרפורמה המשפטית, כשהבין שמדובר בשינוי משטרי עמוק, הוא לקח את עצמו לשיחה והחליט לסגור את עסקיו, להוציא את עובדיו לחל"ת ולהתמסר להצלת המדינה. ואת הסיפור הזה שמעתי כאשר אותו נער, ששמו משה רדמן - כן, זה מהמחאה, מההפגנות, מהמעצרים - הגיע באותה עת להתארח בפודקאסט של דורון ניר, "גיקונומי".
פתחתי בהקדמה הזו - המעידה בעיניי על האדם המרשים שמאחורי ה"קפלניסט" - לא כתנועת נגד לביקורת שהושמעה בשבוע שעבר כשהחליט להצטרף למפלגת הדמוקרטים, אלא כדי להזכיר את מה שפעם עוד היה אפשרי: היכולת להסכים על חומר אנושי טוב בלי קשר למסגרת המפלגתית. חומר אנושי טוב: אנשים שאם הציוויליזציה קורסת וכמה מאות ניצולים, ביניהם אתם, צריכים לבנות על איזה אי חברה אנושית, תעדיפו אותם לצידכם ולא נניח את בני השבט שחיים שם, שהוכיחו כישרון נדיר בגירוד ביצים, שקרים, הגנה על אנסים, או סתם צבירת תיקים פליליים.
נדמה לי שעד לפני כמה שנים, טרום מכונת הרעל, אנשים שהוכיחו כישרון, סולידריות חברתית, עמוד שדרה והיעדר כתמים פליליים על חולצתם, היו זוכים, גם אם לביקורת קשה ולבוז אידיאולוגי, לפחות להכרה באיכותם או בכוונתם הטהורה. אני עוד זוכרת איך יוסי שריד, הסדין השמאלני האדום של שנות ה-90, התקבל בכבוד בעיירות הפיתוח שמעולם לא הצביעו לו, כיוון שהוכיח את כישרונו והגינותו בזמן הקצר שכיהן כשר חינוך.
עד לפני כמה שנים, נדמה לי שעוד הצלחנו להתרשם מבני אדם כבני אדם. נכון, תמיד הייתה הכת הביביסטית, אבל הביבי עצמו לא התעוות עד כדי כך, והביצורים סביבו לא נראו כמו פעולות גרילה של מאפיה סיציליאנית. אני מקווה, אני רוצה להאמין, שרובנו עדיין מסוגלים להבחין בין טוב לרע. רבין פרש מהמועמדות לראשות הממשלה ב-77' לא כי העביר מזוודות של כסף לחמאס, אלא משום שאשתו החזיקה בחשבון דולרים אישי בחו"ל בניגוד להוראות הפיקוח על מטבע זר. פעם זה הספיק - ובצדק - כדי להפסיד בחירות. היום יש משהו שיספיק כדי לפסול אדם?
זה משונה, כי את היכולת להפריד בן האדם לבין דעתו המעצבנת, הבלתי נסבלת, יש לכולנו בתוך המיקרוקוסמוס שנקרא משפחה. להעריך למרות. אני בודקת את עצמי. האם גם אני התעוורתי? האם אני מסוגלת למשל להפריד את דעתי על יולי אדלשטיין הפוליטיקאי מיולי אדלשטיין האדם, אסיר ציון לשעבר, שעלה לארץ, בנה את עצמו דרך השירות הציבורי עד שנחת בליכוד, אבל בכל זאת שמר על עמוד שדרה ערכי וכיו"ר ועדת החוץ והביטחון סירב לקדם את חוקי ההשתמטות? האם אני מסוגלת להעריך את העובדה שהיה מוכן לשלם מחיר אישי כבד, להיות מודח מראשות הוועדה ולאבד את אחד מתפקידי הכוח המרכזיים בליכוד? כן. אני מסוגלת.
תקשיבו, אפילו את גדעון סער בגלגולו הטרום-סמרטוטי הערכתי למרות דעותיו הניציות. היה על מה. אני מעריכה את שר הפנים לשעבר, משה ארבל, שהתעלה מעל המגזריות של מפלגתו הדוגלת בבערות ובהשתמטות והוכיח יושרה והגינות כשפעל להגדלת תקציבים לרשויות מוחלשות ללא הבדל דת, גזע או נאמנות שבטית. כן, גם כשמדובר ברשויות ערביות שעל פי מדד הרמזור של מירי רגב, אינן זכאיות לכלום. ויש עוד. אני מאמינה בכל ליבי בטוהר כוונותיו של בנט ומעריכה את יכולותיו, למרות שלעולם לא אצביע לו. זה חשוב לי לומר את זה כי אני רוצה להאמין, אני חייבת להאמין שאני עוד מסוגלת להבחין מתי עומד מולי מענטש.
ולא, אי-אפשר להיות מענטש אם אתה מגזרי או חנפן או עסוק במינוי מקורבים או דורש מהבן שלי להתגייס כאשר על הבן שלך אתה שומר במיאמי או בצמר גפן. סליחה על הקפיצה האסוציאטיבית, אבל תינוק - למעט הספציפי שצורח לידכם בבית הקפה - זה דבר חמוד? לווייתן כחול זה מרשים? שוקולד זה טעים? אז אותו דבר. לא כל חומר אנושי הוא עניין מורכב שראוי לנקודת מבט מתפלפלת. יש אנשים טובים והגונים ויש אנשים שלא.
בלי היכולת הבסיסית הזו להבחין בין מעשה ראוי למעשה לא ראוי, בין יושר לכזב, בין כישרון לאָוָונְטָה, בין אידיאליזם לשחיתות, בין פחדנות לאומץ לב, בין רצון לתקן לבין רצון לשלוט - לא תהיה לנו תקומה. זה עוד יותר בסיסי ועוד יותר חשוב מהמאבק על צביונה של המדינה. כי בלי היכולת להעריך את מי שראוי להעריכו ולסלוד ממי שלא, נשמטת איזו תשתית אנושית בסיסית, מהותית, פשוטה, שאמורה להיות מוסכמת על כולנו. עם מה נישאר אם לא נדע להבחין? רק עם יצרים לא מווסתים ועם שנאה עיוורת?
