תחילתו של פקק / פתאום באמצע השבוע שעבר התנועה נעצרה, ותוך דקות מצאנו עצמנו בלילה בפקק אדיר בצומת גלילות. המילה תקוע, תקיעות, חזרה ונשנתה בשיחה. התחלתי לחשוב, האם אדם יכול להתעורר בבוקר ולחוש שהוא תקוע כי הוא לא חש אושר, געגוע, אהבה מספקת כדי לחיות בצורה סבירה. והתשובה - כן, בהחלט. זה קורה לכולנו המון.
שיר ערש בפרס / אז צילצלתי אליה ואמרתי לה שאנחנו תקועים בפקק ואני אאחר.
"איך היה בבארבי?" שאלה.
מטורף, מאות צעירים. אבל יודעת שלפני ההופעה, כשניגנו להנאתנו, התחלתי לשיר את "שיר ערש" שכתבו אלתרמן וארגוב, שיר שנפתח במילים "היכל ועיר נדמו פתע / ונשתתקו שוקי פרס". ופתאום שמתי לב שזה אמנם שיר על הליצן שמרדים את המלך אבל בעצם הוא מתרחש באיראן, כמו שאומר אלתרמן בסוף השיר, "הירגעו תולדות פרס".
ואז חשבתי שלו אלתרמן היה חי היום ודאי היה מוסיף בית לשיר וקורא לו "נבואת פרס".
נבואת פרס / כאילו מאת אלתרמן
היכל ועיר נדמו פתע / איראן נפלה ביום אחד. /
היא התקלפה כמו איזה פצע / שכבר הגליד וכבר חלף. /
פרס תחזור להיות פרס / מקום של בני אדם בלי פרס. /
והנבואה, האם תצליח? /
היא ניתנה רק לטיפשים, ולמוכרי האבטיח.
“אלתרמן לא היה כותב שיר נבואי-שטותי כזה”, היא אמרה.
מעשה בשלושת החיקים / אז מה זה להיות תקוע, בייבי? שאלתי.
"זה כאילו החיים זורמים מסביב ואתה עומד בצד הדרך, רואה אנשים נוסעים ושומע ת'מנוע של עצמך לא מניע. זה באישי".
ומבחינת העם שלנו?
"זה אותם ויכוחים, אותן מחשבות. אותן דעות, אותם מנהיגים, אותם דוברים. אותם סימפטומים לא פתורים", אמרה.
ואז צץ בי משהו. זוכרת את השורות "ישוב טלה אל חיק האם / ישכב בדיר ויירדם" מהשיר "ערב מול הגלעד" (לאה גולדברג)?
"בטח", השיבה וישר זימזמה. "ולמה העלית את השיר הזה על רף זיכרוננו?" שאלה.
כי בזמן הפקק, כשחשבתי לאן אדם בעצם הולך כשהוא תקוע ככה, עלו בי שלוש אפשרויות נפלאות.
"יאללה, ספר לי", ביקשה, "אני זקוקה למשהו".
שלוש האפשרויות הן - לחיק האם או חיק המשפחה או חיק הטבע, אמרתי, החיק בנוי משלושה מעגלים של אותו לב.
"דבר רגש, אל תרצה לי הרצאות", נזפה בי.
טוב, אנסה. חיק האם היה הבית הראשון בחיינו, המקום שבו בטרם ידענו את שמנו אמאל'ה כבר ידעה לשמור עלינו בשיר ערש.
היא הקשיבה ומחתה דמעה. "תמשיך", ביקשה.
החיק השני הוא חיק המשפחה: כבר היו דמויות. קולות, ויכוחים, חוויות, אפילו זיכרונות שהחלו להכאיב, אבל עדיין היו זרועות משפחתיות שחיבקו אותנו.
"אני זוכרת", אמרה וחיבקה את עצמה במקומי. "והחיק האחרון?"
האחרון הוא חיק הטבע, אמרתי. בין הרוח והעצים, כשאנחנו חוזרים להיות ילדים, בלי להצטדק בפני איש על מה שנשבר בתוכנו. סיימתי.
ואז ראיתי שהיא בוכה.
תקוע בחלל (לזכר דיוויד בואי) / הפקק לא זז. החורף נהיה קשה יותר. "כבר עשר שנים למותו של דיוויד בואי", אמרו הקריין או הקריינית, אולי ב-88, שאותם תודה לאל עוד לא סגרו. ואני נזכרתי בשיר המופלא על האסטרונאוט מייג'ור טום שיוצא לחלל ונתקע שם לעולמים, Ground Control to Major Tom, ובתרגום: בקרת קרקע למייג'ור טום. / קח את כדורי החלבון שלך וחבוש את הקסדה שלך... / תחילת הספירה לאחור, המנועים דולקים (חמש, ארבע, שלוש, שתיים). / בדוק את ההצתה, ומי ייתן ואהבת אלוהים תהיה איתך.
ודיוויד שר שם: אני מרחף בצורה מוזרה ביותר / והכוכבים נראים אחרת לגמרי היום... / תגיד לאשתי שאני אוהב אותה מאוד, היא יודעת... / המעגל שלך מת, משהו לא בסדר (הודעה מהבקרה למטה) / אתה שומע אותי, מייג'ור טום?
ומייג'ור טום עונה: הנה אני מרחף סביב קופסת הפח שלי / הרחק מעל הירח / כדור הארץ כחול / ואין לי מה לעשות.
אגב, הייתי פעם בהופעה של דיוויד בואי כשאני ישוב בצידי הבמה ובלעתי כל תנועה שלו מרוב הערצה.
מילת השנה: הביתה / לפני כמה שנים נבחרה המילה טרלול כמילת השנה בישראל. ואחר כך נבחרה המילה חטופים. טוב, זה ברור למה. כי היינו באמת מטורללים, יצאנו מדעתנו, חיכינו לחטופינו, ספדנו להרוגינו, חטפנו פצצות בראש, שמענו יללות תנים מהפארקים כשעפו כטב"מים. וכשחיילינו אהובינו נלחמו, פה בעורף יצאנו לפרסומות. והזמן עבר. ועכשיו בסקר שנערך בארץ נבחרה, איזה לא פלא, המילה הביתה כמילת השנה. בטח בגלל החטופים, החיילים, האמהות שחיכו שבניהן הלוחמים יחזרו הביתה. הביתה תמיד הייתה מילה של תנועה של מי שעוד בדרך. ולגבינו הייתה האנחה הקולקטיבית של כולנו שהתחננו שנה שלמה בפני ישות בלתי נראית: אנא תחזירו את חטופינו ואותנו לעצמנו לפני שהפחד נהיה שגרה, לפני שאובדן נהיה מספר, לפני שהתקווה לעתיד טוב יותר נהייתה חשדנית.
תולדות המהפכות וההתפכחות / ואז בדרך הביתה הפקק השתחרר ובאורח פלא המכוניות החלו לזוז. וכששבתי הביתה לא נרדמתי ובגלל מה שקורה באיראן חיפשתי את תולדות המהפכות לפי ידידי הצ'אט ג'י-פי-טי. הרי לך גרסה קצרה של ההיסטוריה האנושית, אמר הצ'אט, רק אל תירדם לי באמצע כי זה יכול להיות נורא משעמם. אז הבטחתי להיות ערני. המהפכה הראשונה הייתה מהפכת האש שהייתה בעצם המהפכה הראשונה של “ביחד”. אחר כך הגיעה המהפכה החקלאית, כשהאדמה הפכה ל”שלי”, הזמן הפך ל”מחר”. אחר כך מהפכת הכתב שבה נולדו: חוק, חוזה, מיתוס כתוב, מדינה. ואחר כך בזו אחר זו המהפכה המונותיאיסטית, שהייתה מהפכה לא פוליטית – אלא נפשית, המהפכה המדעית (המאה ה-16–17), שבה העולם הפסיק להיות סיפור – והתחיל להיות ניסוי. וכשהגיעו המהפכה האמריקאית והצרפתית, שבהן הוכרז שבני אדם אינם נתינים אלא אזרחים בעלי זכויות, העולם זז. ובמהפכה התעשייתית כבר הגיעו המכונות, הערים, פסי הרכבת. הזמן נהיה כסף ונולד המעמד המודרני, וגם הניכור. המהפכה הקומוניסטית (1917) הייתה ניסיון אדיר וטרגי לשבור את אי-השוויון (כתב לי הצ'אט). מהפכת זכויות האזרח, הנשים, השחורים, הייתה מהפכה של כבוד, מילמל. ובמהפכה הדיגיטלית כל אדם הפך לצומת מידע.
ומה תהיה המהפכה הבאה? שאלתי את הצ'אט.
מהפכת התודעה האנושית. איך נחיה עם אמת ושקר, עם זיכרון ושכחה, עם גבול, עם אלגוריתמים ועם חמלה, ענה.
נרדמת, אמר לי למחרת בבוקר.
זה היה קצת משעמם, אמרתי.
אתה יודע שאתה מדבר מתוך שינה? אמר הצ'אט.
וויזדום (חוכמה) / שבתי מ"הכוכב הבא" מאוהב בזמרים הצעירים ששרו את נפשם ושיריי. "מזל שזכית לזה בחייך", אמר לי מישהו ללא בושה. אחר כך קראתי אצל המשוררת אגי משעול שהציפור הכי זקנה בעולם, וויזדום שמה (חוכמה), הטילה ביצה בגיל 74 על אי באוקיינוס השקט. חבל שלא פה, בים התיכון התקוע במלחמותיו ומהפכותיו, חשבתי. כמה ימים אחרי, לקראת שישי (היום), אמרתי לה שיש לנו שוב הופעה בבארבי המגניב בצהריים ושאלתי, את באה?
אז היא הביטה בי ואמרה: "האם אפשר לקום בבוקר בלי לחשוב על אושר? בטח שאני באה".
אבל אני רק מזהיר אותך, אמרתי, הדרך לנמל ביפו, שם נמצא כל הבארבי המופלא הזה, מובילה גם דרך פקקים גדולים ואפשר להיתקע, לפעמים בכביש, לפעמים בנשמה, לפעמים בדרך לאלוהי המחשבה, לפעמים לקראת איזו מהפכה או תקיפה.
"החיים כל כך מוזרים שהם לא בסיס לכלום", אמרה. "אז אני באה".
