לפעמים, בכנות, אני לא יכול להקשיב לאביתר בנאי מרוב שזה יותר מדי.
יפה מדי, אני מניח.
אין לי הסבר ממשי. זה פשוט כל כך מתיישב על הנקודה הכי רכה, פגיעה, מעוצבבת, בלב, או במוח, או בכל מקום בגוף שבו יושבת הנפש במצבה הפגיע ביותר – עד שזה יותר מדי בשבילי.
אין לי הסבר אחר.
לא כל השירים שלו, כמובן. אבל משהו בקול של אביתר בנאי; הגבוה, המרחף, הנוגע באופן הכי רך, מבין, עדין וזהיר שקול אנושי יכול לגעת באדם אחר – משהו שם מנחם ומחבק אותך כמעט מיד. קצת כמו קולו של פיטר גבריאל. קצת כמו, להבדיל, קולו של לאונרד כהן. מין קול אנושי בתדר כל כך ספציפי, עד שהוא חודר דרך האוזן ולא נעצר בשום מקום לפני התחנה הסופית הברורה: שיא הרגש.
אז יש רגעים שבהם אביתר בנאי הוא פשוט לא משהו שאני יכול להרשות לעצמי באותו רגע; אני חושש שאני פשוט אבכה.
אני חושב שזה קשור גם לאופן שבו המוזיקה, הקול והטקסטים שלו גורמים למשהו בי להדהד, להבין שמישהו הצליח ללכוד, כאילו רק בשבילי (אבל כמובן שלא רק בשבילי), אהבת ילד בעת משבר ("עד מחר"), את נואשות האהבה והשנאה העצמית ("תחרות כלבים", בין השאר), וכמובן – כל שנה בחייך שפשוט לא ידעת לבטח אם תראה את סופה ("יש לי סיכוי להינצל", "מתנות"), ואת אי-הוודאות עצמה (כל שיריו, בערך).
לפעמים אביתר בנאי הוא פשוט ניתוח לב פתוח ללא הרדמה. לפעמים זה כואב מדי, לפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי להירפא.
אבל כבר די הרבה זמן שלא הקשבתי לאביתר בנאי. לא באמת. משהו בי ננעל כלפיו באופן שאין לי ספק שלא מומלץ לכתוב בקול רם אבל עדיף להודות בו: הוא קצת איבד אותי ברגע שחזר בתשובה שלמה והתחיל לעלות לבמה בציציות וכיפה שחורה גדולה.
לא שיש לי משהו נגד חזרה בתשובה – אם זה מה שבן אדם בוחר לעשות – אבל אביתר בנאי הוא לא סתם בן אדם, והיה בזה משהו מאכזב; זו הייתה סטירת לחי לכל מה שנדמה היה לי שהצליח ללכוד באלבום הראשון המופתי שלו. כל הבלבול, התהייה, סימני השאלה, אובדני הדרך, האהבות השבורות, החרדה, הבהלה, הבדידות, החיפוש העצמי, הטירוף, הטינה, האשמה, ההאשמה – כל אלה, ואני זוכר אותם טוב כל כך גם מחיי שלי, נפתרו מבחינתו בדרך פשוטה:
הוא חזר בתשובה.
כלומר, באמת, אביתר? התשובה שלך לכל מורכבויות העולם החילוני שלנו, הקיום האנושי שלנו, לכל הפחדים והאובדנים והתקווה והיופי והסיכוי להינצל שהצלחת לנסח בדרך כל כך אמיתית, היא... תשובה שלמה? אלוהים ודת?
זה הרגיש כאילו בישרו לי שספרינגסטין הפך נוצרי אדוק ועבר לשיר מזמורים כנסייתיים. או אלביס קוסטלו. או קנדריק לאמאר. איך להסביר את זה? כאילו אדם שהוכיח, בכתיבה מופתית, איזו רגישות אינסופית למצב האנושי – ולא רק האנושי, המצב שלי! המצב המורכב, הכאוטי, המבולבל, החרד, ובסופו של דבר החילוני – האדם הזה בא בסוף עם הפתרון הכי צפוי בספר:
אלוהים אוהב אותי, ואני רק צריך לאהוב אותו בחזרה, ויהיה לי טוב ועוד יותר טוב, וזהו.
ככה לא מתנהג חבר למסע, אח לנשק, מי שהאמנת שצועד לצידך בשוחות הקיומיות ובמקומות העמוקים ביותר.
ומה זה אומר לי ולנו? מה זה אומר כשזה מצטרף לאנשים הכי מוכשרים ופגומים – אנשים כמו אורי זוהר, אתי אנקרי, אריאל זילבר, שולי רנד – שפשוט חתכו מהחילונות והוציאו לעצמם פטור מהמשך המסע המפרך, המסע החילוני שדורש מאדם לייצר לעצמו משמעות ולא לקבל אחת מוכנה מראש?
עכשיו, אל תראו אותי ככה; אני לא איזה אתאיסט או חילוני להכעיס. גם אני אדם מאמין. אני חילוני מאמין, יש רבים כמוני. זו בחירה, והיא לא קלה, כי היא כמו שבנאי כתב פעם על החילוני שהיה: "מכור למה אומרים עליי, לזרים, לאוכל, כאב, כבוד, כסף, סיגריות, משקה חריף". זה לא מסע קל, ולכן דווקא האנשים הכי מחזקים וחיוניים לנו במהלכו – אמנים כמו בנאי – הם מבחינתי מי שאמורים לעמוד לצידי, להאיר את השביל, ולא לחתוך לדרך הסלולה והמוכנה מראש של חזרה בתשובה שלמה. לא לנטוש אותנו לבד.
וזה מרגיש כמו נטישה.
אני צופה בסדרה המצוינת של דורון צברי על אביתר בנאי, שליוותה את האיש לאורך 11 שנה, ומנסה להבין מה גרם לו לזה. אני מוצא ראיון ישן איתו, שבו טפח לעצמו על השכם על האומץ, כביכול, לחזור בתשובה: "לבוא ולהפנות את הגב לתנועה השוטפת של החיים, לשחות נגד הזרם ולהגיד 'חבר'ה, אני לא ממשיך' – זו גדולה בעיניי", ואני מבין שבנאי לא הבין כלום.
לא; חזרה בתשובה היא-היא להעדיף את השחייה עם הזרם הבטוח והמסומן ביותר אי פעם: דת. באלבומים הראשונים שלו, אביתר בנאי שחה נגד הזרם לבדו, והגדולה המוזיקלית שלו נבעה מתוך החיכוך בקושי, בלבטים ובחיפוש האינסופי אחר פשר וקשר שהחיים בעולם מביאים איתם. באלבומים האחרונים? גרסאות כיסוי (יפות) לשירים ישראליים מנחמים, ותחושה של פתרונות מוכנים ("אולי אם נודה ונחזור תשוב גם היא בינינו" – מתוך "אהבת אמת" באלבום האחרון).
זה באמת קצת מאכזב. אבל הנה העניין: שאביתר בנאי הוא אחד האנשים האלה שגם אם ישירו, כמו שאמרו פעם, את ספר הטלפונים (ספר הטלפונים! מה באמת קרה לבסט-סלר הזה?), הדבר הזה יצמרר אותי. אני צופה בסדרה, ובנאי הוא איש חכם ועמוק ומנוסח ומנומק בדיוק כמו ששיערתי, ואני חוזר לשירים הגדולים שלו – וגם לכמה מהקטנים – ויודע שאני עדיין זקוק לו בחיי. אולי לא לו העכשווי; לו הקודם. לאביתר המחפש, התוהה, האמיתי. זה שעדיין לא מצא, וזה שתמיד, גם במקומות החשוכים ביותר, מסוגל לראות איזה אור, איזה סיכוי להינצל.
כל מה שהפך אותו לאמן משמעותי כל כך.
ובפרק השני כבר מתחילה לבצבץ ממנו המיסיונריות, הוא משמיץ את החילונות, אומר שחילונים "לא עוברים דרך כאב, פשוט מזיזים אותו וממשיכים" (לא, כי הדת היא לא, במקרה, השיטה הכי עתיקה בספר להדיפת כל מצב אנושי בעייתי), ואשתו המקסימה והגיורת מספרת איך פיתחה "כנפיים של נשר" אחרי שחזרה בתשובה, ואמא שלה הדנית אומרת: "אני יכולה ללמוד מכם".
בסדר גמור. אולי הם צודקים. אולי כולנו צריכים ללמוד מהם ופשוט לחזור בתשובה והכל יסתדר. ואולי בנאי פשוט מציע איזו דרך ביניים ישראלית של קיום היברידי שנע בין חילונות לדת, בין שאלה לתשובה, עדיין מחפש, רק שהחיפוש שלו כבר מוגבל מבחירה ופחות מעניין או רלוונטי לי, שעדיין תקוע, נעבעך, בחילונות שלי.
כי אביתר בנאי כבר מצא. אמנם בדיוק את מה שמיליוני בני אדם מצאו לפניו, אבל אם זה נתן לו איזה שקט, הוא לגמרי הרוויח אותו. ואנחנו הרווחנו לפחות את בנאי של פעם. ואנחנו עדיין זקוקים לו, לבנאי ההוא, ובו-זמנית אנחנו זקוקים לבנאי חדש, מסעיר. מישהו שם עובד על זה? אורנה? אלישע?
