עודד קוטלר ממשיך לעבוד וליצור גם אחרי שיצא לפנסיה, שכנראה לא עידכנה אותו שאנשים בסוף העשור התשיעי לחייהם נוהגים להוריד רגל מהגז. רגע אחד, עם תפאורה בריטית, המחיש לו באחת שהגיל בכל זאת שם, אבל גם האנשים הקרובים אליו ביותר: ילדיו, נינה, אמנון ודניאל. "לפני כשנה לקחתי את שלושת ילדיי לשבוע בלונדון, וטיילנו יד ביד, שלובי זרוע", הוא אומר השבוע. "שכרנו שם בית שנינה מצאה, ממש מהניילונים, הבעיה הייתה שאתה צריך לטפס בו הרבה מדרגות. לקומה השלישית היו איזה 80 מדרגות. יום אחד עליתי, לא מיהרתי, ופתאום אני מרגיש שמישהו משלב את זרועו בזרועי. זה היה הבן שלי, אמנון. אמרתי לו, 'אמנון, אתה עוזר לי לעלות?' הוא תירגם את אופן העלייה שלי לקושי. זה שהבן שלך משלב את זרועו בזרועך בכזו אהבה ותשומת לב, כל כך דיבר אל ליבי. וחיבוק של נינה זה רחם היברידי, אתה מקבל מכת חשמל. החיבוקים שלה מחזיקים אותי ימים. אני חושב שלמרות שלא גידלתי אותם, אלא אמא שלהם, לאורה, ואורדית (אשתו השנייה ואם בנו השלישי, דניאל – י"ב), ההורות שלי נהדרת. אנשים בתיאטרון, ספרות ומוזיקה לפעמים בודדים. אני לא מרגיש לבד, אני מרגיש שהמשפחה שלי תומכת בי כמו חומת מגן".
הגיל של קוטלר, שתפס בו בבריטניה, לא באמת נשכח ממנו בישראל. ההצעות כבר לא זורמות כמו בעבר, ואת הסיבה הוא מייחס לתעשייה שלוקה בגילנות. "בהיותי אדם בוגר בגיל בוגר, כבר מפחיד את הנהלות התיאטראות להעסיק אותי", הוא מתריס. "הם פוחדים, פחדי שווא, שהבמאי הבוגר הזה לא יודע מה הוא אומר ולאן הוא הולך. אני נראה לך סנילי? אבל זה טבע העולם.
"הפעם האחרונה ששיחקתי בתיאטרון הרפרטוארי הייתה ב'המורדים', של עדנה מזי"א, הפקה משותפת של הבימה והקאמרי, לפני קרוב לעשר שנים. חיפשו אדם מבוגר ומצאו אותי. התנופה שאיתה אני בא כבמאי לחזרות לא שייכת לגיל שלי. היא שייכת לתשוקה, לאהבה שלי לתיאטרון. כשנכנס איזה אלמנט שאני יכול לאהוב אותו, כמו ב'השחף', אני נענה בשמחה להצעה ועושה את זה בתענוג. גם לשחק אני לא כל כך רוצה, אבל אנשים באים אליי ומשכנעים אותי בתופים ובמחולות".
ואכן קוטלר נענה בשמחה. חתן פרס ישראל, מענקי המשחק בקולנוע ובתיאטרון הישראלי, שהטביע את חותמו על מוסדות תרבות רבים בארץ, ובשנים האחרונות מביים ומשחק רק בתיאטראות הפרינג', וגם זה בתדירות נמוכה – לא מזמן סיים לביים עיבוד שעשה ל"השחף" של צ'כוב (יוזמה והפקה של השחקן ניר שטראוס), בתיאטרון תמונע, כששתל את המחזה בתוך הכאוס המלחמתי שעברנו.
אתה נעלב מההתעלמות הממסדית הזאת?
"כבר לא. ברגע שהחלטתי לצאת לפנסיה, בערך בגיל 70, אני כבר לא נעלב. אבל זה עובד לרעתי כי אני לא מקבל הצעות שמכבדות את המקבל. אני לא מאשים את מי שאומר, 'אני לא מאמין ביכולת שלך'. אין בעיה, אתה לא חייב, אני כבר חי בלי זה, אבל ברגע שיצאתי לפנסיה זה היה גם מענה נכון למידת הביקוש. לא ראיתי שעומדים בתור וקורעים את דלת הכניסה שלי לגזרים".
מתי אתה כן מסכים להצעות שמגישים לך?
"אם זה טוב, יש סיכוי שאיענה לזה. אני גם כותב הרבה סיפורים, ויש לי במגירה שלושה ספרים שמוכנים כבר להפקה. גם לכתוב לוקח לי זמן, אז אני מעדיף כתיבה שנראית לי קרובה לליבי על פני הצעות מפוקפקות למחזות. הרבה שולחים אליי חומר כדי שאחווה את דעתי עליו. שם עדיין שמורה לי חלקת האלוהים הקטנה, כשמעוניינים בדעה שלי. הטעמים שלי במחזאות נשארו איתי. הם לא יצאו לפנסיה".
אתה בכלל מתוגמל כספית על העבודה בפרינג'?
"משרד התרבות מתקצב מעט מאוד את הפרינג'. בקושי קיבלתי מאה אלף שקל להפקה הזאת, וויתרתי על השכר. הרבה שחקנים ויוצרים מממנים את הפרינג' מכספם. עובדים חודשים ללא תמורה. חסכתי כסף כל חיי אז אני יכול להתקיים בכבוד, אבל מה עם האחרים?"
קרה שפנית לתיאטרון רפרטוארי ונדחית?
"אחת הפעמים האחרונות שפניתי הייתה כששני כישרונות גדולים, ב. מיכאל ואפרים סידון, הציעו לעשות סאטירה על המצב. באנו לאחד התיאטראות עם רשימה של רעיונות לקברט סאטירי יוצא מהכלל, ואמרו לנו שמפחדים להעלות את זה כי זה ביקורתי. טוב, אנחנו יודעים שמדינת ישראל לא אוהבת ביקורת, כמו שר התרבות החדש והמרענן, שמדבר על סרטים שלא ראה.
"גם אם הוא היה רואה את הסרטים ופוסל אותם, זאת הייתה שערורייה, אבל אם הוא לא ראה ומחווה את דעתו, זאת חרפה. הוא פסל יוצרי קולנוע ממדרגה ראשונה כי הוא לא מסכים איתם, סו פאקינג וואט? אנשים נהרגו מזה שהמדינה לא הייתה אחראית על הביטחון ברצועה ובעוטף. לא בגלל סאטירה שנכתבה רצחו ושחטו ילדים ומבוגרים ושרפו בתים".
× × ×
מבחינתו של קוטלר מתבקש למקם את "השחף" במציאות העכשווית. "אין מי שלא אוהב את צ'כוב מבין אנשי התיאטרון", הוא אומר. "הוא קדוש. הם נשבעים בשמו. חשבתי מה קורה כשפורצת מלחמה כמו מלחמת אוקטובר, ואנחנו יודעים, כמו הרבה ישראלים, שאין שם שום תקומה ושום בטיח. כמו שאמרו פעם בעברית צחה, 'אסרו עלינו מלחמה'. התקיפו אותנו כשאנחנו עומדים עם הידיים למעלה כמו היהודי ההוא בשואה, נהרגים, נאנסים, נשחטים, נשברים, כל מה שאתה לא רוצה ומפחד ממנו כל כך.
"בתוך כל זה התיאטרון עובד, רומנים ושירים נכתבים, להקות רוק יוצרות. האם המלחמה זולגת לתוך הדברים האלה? האם יש למלחמה השפעה רפרטוארית, אינטלקטואלית, דרמטורגית על הכתיבה המחזאית? מסתבר שלא. צריך לזכור שהתיאטרון בארץ לא מייצג את המציאות כיום, חוץ מתיאטרון חיפה בעבר וכמה הצגות בצוותא שעשו זאת, וחנוך לוין כמובן. כמו שהמלט אומר, אל תשכחו שאתם שמים מראה אל מול פני המציאות, משקפים את התקופה ומראותיה. זה מחזה שמתבקש שתהיה בו מלחמה של דעות, של קנאות, של אהבה ושל משפחות אבודות".
מקומם אותך שכבר מזמן לא מעלים כאן מחזות פוליטיים?
"בטח. עזוב אותי, אני פחות חשוב. זה מעליב חברה שהיא בוגרת מספיק כדי לאכול גם את הביקורת. זו צנזורה פנימית שעושים הרבה מוסדות מתוך חשש. אני אומר, תגידו, 'ההצגות שלך לא טובות, אתה לא טוב, חסר כישרון, לא צריך אותך', אבל להגיד שזה לא מעניין את הקהל, זה ממש לא נכון.
"נדב לפיד עשה את הסרט 'כן'. לא ראיתי את הסרט, אבל אומרים שהוא נפלא, ועל זה קמה צעקה של שר התרבות. זה כמו מה שקרה לסרט 'פוקסטרוט' של שמואל מעוז. מירי רגב אמרה, 'אני לא אתן להקרין אותו', כאילו שמישהו מחלל שם את שם המדינה".
היית מסכים לקבל פרס ממיקי זוהר?
"אחרי שהוא יצא נגד אמני הקולנוע? לא".
מיקי זוהר וההתנהלות שלו בנושא הקולנוע גורמים לך להתגעגע למירי רגב?
"הוא בדיוק כמוה. נדמה לי שהייתה צריכה להיות לו בגלל בנו המוזיקאי, יקיר ליבו, רגישות ליצירה כאן ולחופש הביטוי. אתה יכול להגיד לבן שלך איזה שיר לכתוב? אז למה אתה עושה את זה לאמני הקולנוע?"
7 באוקטובר שינה את דעותיך הפוליטיות?
"הדעות הפוליטיות שלי היו ברורות לפני 7 באוקטובר. אני עדיין בעד שלום ודו-קיום. יש לנו אויבים, שרואים צורך בהשמדת מדינת ישראל. מה עושים עם מצב כזה? צריך לחפש את הדרך לשלום. כל דבר אחר מביא להרג, אונס, שריפה וקו שלם של יישובים שהולך לעזאזל. בשלום זה לא יקרה. עם האויבים האלה קשה שבעתיים לעשות שלום, אבל צריך. עם הנאצים, הרוצחים הכי גדולים בעולם, עשו שלום. עם הרוסים של סטלין, אחד הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, עשו שלום, ועוד כהנה וכהנה. אז גם עם שכנינו. אין מה לעשות, ערבים תמיד יהיו בארץ ופלסטינים יחיו תמיד לידנו.
"אתה יודע כמה רעבים ללחם מתחת לקו העוני יש כאן? אתה יודע כמה אנשים שורדי שואה חיים בעוני ובחוסר כל, בלי יכולת לקנות תרופות? אני גרמתי לזה? הממשלה גרמה לזה. בידיהם הכסף. עם הנסיעות של מירי רגב לחו"ל היו מממנים בית אבות אחד, אם לא שניים".
"אני לא מקבל הצעות שמכבדות אותי. אני לא מאשים את מי שאומר: 'אני לא מאמין ביכולת שלך', אין בעיה, אתה לא חייב. יצאתי לפנסיה גם כמענה למידת הביקוש. לא עמדו בתור וקרעו את הדלת שלי לגזרים"
קוטלר מעולם לא חשש להביע את דעותיו. גם כשהכנות והישירות שלו פגעו בקריירה שלו, הוא לא שתק. "נאום הבהמות", שבו תקף את מדיניותה של שרת התרבות הקודמת, מירי רגב, לפני כעשור בכנס החירום של עולם התרבות, היה הבולט שבהם. "תארי לך, גברת רגב, את עולמך שוקט ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא פואמה, עולם שאין מפריע בו ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב", אמר – אמירה שקוממה עליו גם אנשים ממחנהו.
אתה מתחרט היום על מה שאמרת אז?
"מה פתאום?! זה היה מוצדק. כולם אומרים לי היום, 'איך צדקת ואנחנו קיללנו אותך. ניבאת את מה שיהיה. אמרת שאם תהיה צנזורה על התרבות נאכל כמו בהמות קש וגבבה’. זה לא נהיה יותר טוב מאז, אלא יותר גרוע, ואומר לך את זה מישהו שאוהב את המדינה בכל ליבו, מישהו שאוהב את הארץ הזאת, את נופיה, את ילדיה ואנשיה, שמוכנים לעשות הכל לטובת המדינה. המדינה היא זו שלא מוכנה לעשות הכל לטובת תושביה ואזרחיה".
התנכלו לך בעקבות הנאום?
"עד היום יש עליי סטיקר, הוא שמאלני, כל מיני פרשנויות של בורים ועמי ארצות שלא הבינו מה אני אומר. כשקיבלתי את פרס א.מ.ת לפני פרס ישראל, פרס חשוב מאוד, עם כסף, חודשיים לפני הפרס עשו ארוחת צהריים של כל הזוכים. באתי להילטון, ואחד מהנהלת הפרס, שהציגו אותי בפניו, אמר לי, 'מצטער, אני לא לוחץ את ידך'.
"אמרתי לו, 'אתה לא רוצה ללחוץ לי את היד, אל תלחץ'. והוא אמר, 'אמרת על אנשי ליכוד שהם בהמות'. אמרתי, 'תראה לי איפה זה כתוב? ככה תירגמו את דבריי'. איימתי לתבוע אותו והוא התחיל להיבהל. כשבאתי לאירוע של הפרס, הוא ניגש לשולחן הזוכים, לחץ את ידי כולם ולא את ידי. שמחתי. אבל גם ראש הממשלה היה צריך להיות שם ולא בא לטקס. מנכ"ל משרדו נתן לי את הפרס בשמו של ראש הממשלה, אבל לא לחץ את ידי. אני מוקצה. זה אינפנטילי, ואלה מנהלים את המדינה".
× × ×
קוטלר אוהב תיאטרון מאז שהוא זוכר את עצמו. "כילד בן שש-שבע הייתי רודף אחרי הוריי כדי שייקחו אותי להצגות בתיאטראות הבימה ואֹהל, ואחר כך במטאטא ובלי-לה-לו", הוא מספר. בגיל 13 הקים חוג חובבי הסרטה על הגג של הוריו, שהפך בהמשך לתיאטרון קלעים. את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד מרכז עם אוהד תאומי, אילי גורליצקי, עמוס אטינגר, ובהמשך גם עם שייקה לוי, חברו הטוב, צדי צרפתי ודני ליטאי.
בתיאטרון הקאמרי התאהב באשתו הראשונה תרצה אתר, בתם של נתן אלתרמן והשחקנית רחל מרכוס. "התאהבתי בה בהצגה 'רוזנים ואביונים', מתחת לאף של אמא שלה, ששיחקה באותה הצגה את האמא".
כשמלאו לו 22 נסע עם אתר ללימודי משחק בארצות-הברית, שם נשברה נפשית. "היא הייתה פרח נדיר ומוכשר להפליא במציאות שלא יכלה להכיל פרחים נדירים, גאון", העיד עליה לא פעם. בהמשך נישא לשחקנית לאורה ריבלין, אם שני ילדיו, נינה ואמנון, ועם גירושיהם התחתן עם אורדית, בת דודתה של אתר, ואם בנו דניאל. לא מזמן ציינו 51 שנות נישואים.
איך אתה רואה היום את הנישואים שלך לתרצה? אפשר היה לעזור לה אז יותר?
"אני לא יודע. התלבטתי רבות מה לעשות. ככל שהתקדמתי בחיי, הבנתי דבר אחד – יש אנשים שיכולים להתאהב אחד בשני, אפילו נואשות, ולא מתאימים לחיי נישואים, וזה מה שהיה. מאוד אהבתי את תרצה, אבל החיים הובילו אותנו אחרת. עם אורדית יישמתי את כל מה שלא הצלחתי ליישם בנישואים לתרצה וללאורה".
"המוות לא מעסיק אותי באופן יומיומי. לא המוות מפחיד אותי אלא איך אמות. דיברתי עם הילדים וביקשתי לא להחיות אותי בכוח. מה יכול להיות? או שאלך לגיהינום או לגן עדן"
אפרופו "השחף", קוטלר התאהב בלאורה ריבלין כשעשתה קטע מתוך "השחף" בסטודיו למשחק. "היא עשתה את נינה, ואי-אפשר היה שלא להישבות בקסמיה", הוא אומר. "לאורה שחקנית גדולה, כישרון ענק. היא נחשבת גם בפריז. ז'ולייט בינוש שיחקה לצידה. אנחנו חברים טובים גם היום. אני מאוד אוהב אותה ומאמין שגם היא מאוד אוהבת אותי".
בין הנישואים שלך גם חגגת?
"בהחלט, היו גם תקופות כאלה. נשים היו מתות עליי בלי שהתחלתי לחזר אחריהן. ראו חפץ יפה כנראה. ככה היה אז הדיבור, וגם התחלתי".
קוטלר, שזכה ב-1967 בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן על משחקו בסרט "מיכאל שלי", יכול היה למנף את הזכייה לקריירה בין-לאומית, אבל הוא ויתר. "אני לא מצטער על זה לרגע", הוא אומר. "לא מזמן מת עוד חבר שלי, חיים טופול. טופול היה שחקן בין-לאומי נהדר והוא מת ממחלה קשה, כשהוא סובל מדמנציה קשה, אז מה זה משנה איזו קריירה הייתה לו. הקריירה שלי הייתה ישראלית ודי טובה, לעניות דעתי, אז אני רק יכול לשמוח. חיים טופול פרץ למסך הבין-לאומי כמו שאף אחד לא פרץ. הוא היה צריך להיות שבוי בידי מפיקים. מי רוצה את זה?"
נפגשת עם סוכנים ומפיקים בחו"ל?
"הייתי בהוליווד בפגישות עם מיטב הסוכנים. הציעו לי תפקיד בסרט הוליוודי, והייתי צריך לשחק בו אדם פשוט ולדבר במבטא קוקני. אמרתי להם, 'אני יכול לדבר אנגלית, אבל אני לא יודע לדבר במבטא קוקני'. 'אתה רוצה להגיד שאתה מסרב?' הם אמרו. אמרתי, 'אני לא מסרב, אני פשוט מרגיש שאני לא אוכל לעשות אותו'. אני, הצוציק, ישבתי מול קבוצה של מנהלים בחליפות, והם אמרו, 'אתה היחיד ששמענו עליו שמציעים לו תפקיד הוליוודי והוא מוותר'. לשמחתי, מבחינת התיאטרון תקעתי כאן דגלים, אם זה פסטיבל עכו, אם זה תיאטרון חיפה, עם המחזאות המקורית, ואם זה נווה צדק. הרבה דברים שהיו בגדר המצאה חדשה, שהניפו משהו. זה מה שהעסיק אותי".
רבים מחבריו ובני משפחתו כבר אינם. "המוות לא מעסיק אותי באופן יומיומי", הוא אומר. "לפעמים הוא מופיע בחלומות. לא המוות מפחיד אותי אלא איך אמות. אתה הרי מת וזהו. התערערות המערכות, קריסתן - זה הפחד היחיד שיש לי. אני אוהב את החיים, ואני חי בשלום עם הגיל, אבל אני פוחד רק מהדרך החוצה, שלא תהיה סלולה ולא נעימה. מוות נשיקה הוא הטוב ביותר. אתה הולך לישון ולא קם. גם דיברתי עם הילדים. יש דבר כזה שנקרא ייפוי כוח מתמשך, וביקשתי לא להחיות אותי בכוח. 'אם אני הולך ודועך לקראת המוות, תנו לי למות, זרזו לי את המוות. מה יכול להיות? או שאלך לגיהינום או לגן עדן'.
"הרבה חברים טובים שלי כבר אינם. קודם האחים שלי, יאיר ואבינועם. גם אמנון מסקין איננו, השחקן מיקי כפיר והוריי, הבמאי יצחק שאולי, שהיה איש מלא הומור וכישרון, ועוד ועוד. שיירה ארוכה ועצובה של מתים. בשנים האחרונות הלכו א.ב. יהושע ועמוס עוז. א.ב. יהושע צילצל אליי יום או יומיים לפני שהוא מת, ואמר, 'אני מרגיש שזה הסוף'. הוא היה חבר טוב שלי, הייתי קורא את ספריו. היום יש לי חבר טוב - איציק בן-נר, סופר נהדר. הוא בן גילי, שיהיה לי בריא. הוא איש נעים ומרתק, מלא הומור. שייקה לוי, שיהיה לי בריא, חבר טוב שלי. הלוואי שהם יאריכו חיים כמה שיותר".
yoavib@gmail.com
