בשנת 1942 התחתן ויקטור פרנקל, אז כבר אחד הפסיכותרפיסטים המוערכים בעולם, עם טילי גרוסר, אחות שפגש בבית החולים שבו עבד בווינה. זמן קצר לאחר מכן אילצו הנאצים את הזוג הצעיר לבצע הפלה, עצרו אותם והם נשלחו עם הוריו של פרנקל לטרזיינשטט. אחותו של פרנקל, סטלה, ברחה קצת קודם לאוסטרליה; אחיו, וולטר, ואשתו ניסו להימלט דרך איטליה. לאחר חצי שנה בטרזיינשטט, מת אביו של פרנקל מתשישות. הבן החליט שהוא יישאר בחיים על ידי שכנוע אסירים אחרים שלא להתאבד, ואירגן צוות עזרה ראשונה נפשית לאסירים החדשים. כל התאבדות שמנע נתנה לוויקטור פרנקל עוד סיבה לחיות.
ב-1944 הועברו טילי, ויקטור ואמו בת ה-65 לאושוויץ. האם נשלחה מיד לתא הגזים, וטילי הועברה למחנה ברגן-בלזן. פרנקל נשלח למחנה העבודה טירקהיים, ליד דכאו. המחנה שוחרר באפריל 1945 ופרנקל מונה מיד לרופא ראשי בבית חולים צבאי לעקורים. במקביל ניסה למצוא מידע על משפחתו. בתוך מספר ימים שמע כי אשתו, אמו ואחיו נרצחו.
"הוא סיפר ששקל להתאבד", מספר עכשיו נכדו של פרנקל, אלכסנדר וסלי, "אבל אז הוא קפץ ישר לעבודה. אני לא חושב שהוא ציפה להרגיש אי פעם שוב נורמלי או מאושר, או אפילו סתם להרגיש משהו. יש לי מכתבים מהתקופה ההיא שבהם הוא מספר כמה הוא קהה, איך הוא לא מרגיש כלום. אבל הוא ידע שיש לו עבודה לעשות. היו אנשים שסבלו והוא האמין שהוא יכול לעזור".
"מחקרים מראים שנוירוטיות נוטה לרדת בתקופות של מלחמה, כי כשאין ביטחון, אין זמן לנוירוטיות. כשצריך להיכנס למקלט כי הטילים עפים מעלייך, את לא חושבת יותר מדי על כמה חשוך שם ואיך את לא אוהבת חושך. אנחנו לא מתוכנתים להיות מאושרים, אבל אנחנו מתוכנתים לשרוד ולכן תמיד מחפשים מהו האיום הבא"
מהמקום הזה, של ייאוש בלתי נסבל לצד תאוות חיים נואשת, נולד 'האדם מחפש משמעות' — ספר כל כך חשוב, שגם 80 שנה אחרי שיצא הוא ממשיך להשפיע על השיחה סביב טראומה ולשמש עבור מיליוני קוראים מפה להתמודדות עם כאב, אובדן וייאוש. "אני מופתע בעצמי מכמה הוא עדיין רלוונטי", אומר וסלי, "סבא איננו כמעט 30 שנה והעניין בו ובעבודתו רק מתגבר. סבא היה רופא שביקש לעזור לאנשים, ופילוסוף שניסה להבין את הטבע האנושי. גם בספר הזה, שהיה הספר האישי היחיד שכתב, הוא דיבר על נושאים אוניברסליים. הוא לא ראה בו ספר חשוב".
עד כדי כך לא חשב פרנקל שהספר חשוב, ששמו לא הופיע על כריכת המהדורה הגרמנית הראשונה. רק ברגע האחרון הסכים ששמו יופיע בעמוד השער. בהקדמה כתב פרנקל שאם זה היה תלוי בו, הספר היה יוצא בעילום שם לגמרי כדי שהדגש יהיה על המסר ולא על המחבר. "סבא חשב שהספר הוא לא באופן רשמי גוף העבודה שלו", אומר וסלי, "השואה במקרה הייתה חוויה אישית. הוא אפילו לא חשב שלספר יהיה קהל רחב".
• • •
את 'האדם מחפש משמעות' כתב ויקטור פרנקל בתוך תשעה ימים ב-1946. דרך תיאור קר רוח של הזוועות שעבר במחנות, סיפק פרנקל מבט מפוכח על התהייה: מה מחזיק אדם בחיים אחרי שהכל נלקח ממנו. הטענה המרכזית של פרנקל היא שהמניע העמוק ביותר של האדם הוא לא כסף או עינוגים או כוח, אלא חיפוש אחר משמעות. גם בסבל. או כפי שאומר המשפט של פרדריך ניטשה, שפרנקל הפך למנטרה שלו: He who has a why to live can bear almost any how (מי שיש לו "למה" לחיות, יוכל לשאת כמעט כל "איך").
'האדם מחפש משמעות' הניח את הבסיס ל'לוגותרפיה', שיטת טיפול שפיתח פרנקל ומתמקדת בעזרה לאדם למצוא משמעות בחייו כדרך להתמודדות עם ייאוש. הרעיון הוא שגם כאשר חירותו החיצונית של האדם נשללת לחלוטין, החירות הפנימית, בעיקר הבחירה איך להגיב, עדיין נמצאת בידיו. בניגוד למה שחשב פרנקל כשכתב אותו, 'האדם מחפש משמעות' לא רק מצא קהל, אלא הפך לאחד הספרים החשובים של המאה ה-20. הוא תורגם ליותר מ-50 שפות ונמכר ביותר מ-16 מיליון עותקים.
וסלי לא זוכר מתי בדיוק התחיל סבא שלו לדבר איתו על מה שעבר במחנות. למעשה, הוא כמעט בטוח שזה לא קרה אף פעם. "הייתי נער והוא הניח שאני יודע את ההיסטוריה של השואה", הוא נזכר, "אבא שלי היה זה שסיפר לי על השואה, סבא התעניין בעיקר במה שקורה היום. הוא היה רופא במלוא מובן המילה. הוא אהב לדבר על אנשים שפגשו גורל נורא והתגברו עליו. מדי פעם היה מזכיר משהו, אנקדוטה אם אפשר לקרוא לזה כך, שקרתה לו במחנות, אבל רק אם היא התאימה לנושא השיחה ורק כדי לשים דברים בפרופורציות".
תראו מה אני עברתי.
וסלי מחייך. "בדיוק. אתם חושבים שלכם קשה?"
תן דוגמה למשהו שהוא פתאום סיפר לך.
"הוא סיפר על איזה קצין נאצי שהכריח אותו לשים מושב אסלה על הראש, סתם כדי להשפיל אותו. אני אפילו לא זוכר למה זה עלה פתאום, הוא פשוט חשב שזה מוסיף לשיחה. זה אף פעם לא היה כדי שמישהו ירחם עליו. אדית אגר, הפסיכולוגית ההונגרייה המפורסמת שניצלה אף היא, הייתה תלמידה של סבא שלי ויש לה את אותו וייב. היא אמרה לי פעם 'לא היה לי זמן להיות קורבן'".
אם אתה לא מתאבד, אתה חייב לחיות.
"כן, אין כאן שום שיפוטיות, הוא פשוט אמר 'אני יכול להתאבד או שאני יכול לנסות לחזור לחיים'".
ויקטור פרנקל נולד ב-1905 בווינה, השני משלושת ילדיהם של אלזה וגבריאל פרנקל. הילדים גדלו בעוני גדול במהלך מלחמת העולם הראשונה ונאלצו לקבץ נדבות, אבל כבר אז היה ברור כי ויקטור יוצא דופן. בתיכון השתתף בהרצאות פומביות על פסיכולוגיה יישומית והחל להתכתב עם זיגמונד פרויד. ב-1921, רק בן 16, נשא פרנקל הרצאה פומבית ראשונה, 'על משמעות החיים'. הוא היה רגיש לאי-שוויון חברתי, וכשהתחיל ללמוד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה, היה דובר אגודת תלמידי התיכון הסוציאליסטים באוסטריה.
ב-1925, רק בן 20, כבר החלו להתפרסם מאמרים של פרנקל על הגבול בין פסיכותרפיה לפילוסופיה, תוך התמקדות בשאלה הבסיסית של משמעות. שנה אחר כך התחיל להעביר הרצאות פומביות בקונגרסים בדיסלדורף, פרנקפורט וברלין, והציע לראשונה את רעיון ההתמקדות במשמעות לריפוי נפשי. הוא קרא לזה 'לוגותרפיה' (מהמילה היוונית 'לוגוס', משמעות). ב-1930 אירגן הצעיר בן ה-25 יוזמת ייעוץ מיוחדת שעזרה להוריד את הכמות הגבוהה של התאבדויות סטודנטים, והחל לקבל תשומת לב בינלאומית: וילהלם רייך הזמין אותו לברלין, אוניברסיטאות פראג ובודפשט ביקשו ממנו להרצות.
בקיצור, הוא היה גאון.
"הוא עשה מבחן IQ ממש לפני המלחמה, והתוצאה הייתה שהוא אכן קרוב לגאונות. הוא אמר לי, 'התוצאה הזו העציבה אותי כל כך. הנה אדם שמסתבר שנולד מוכשר מאוד, לא בזכות עצמו, ויש לו מה לתת לעולם, אבל עכשיו הכל הולך להיהרס. הכל הולך להיעלם. איזה הפסד לעולם'. הוא כל הזמן חשב על תפקידו כחלק מהאנושות".
לאחר סיום לימודיו החל פרנקל את הקריירה הרפואית שלו, שבין היתר כללה את תפקיד הרופא הראשי ב'מרכז ההתאבדויות לנשים' בבית חולים פסיכיאטרי בווינה. ב-1937 פתח מרפאה פרטית, וכמה חודשים אחר כך נאלץ לסגור אותה עקב סיפוח אוסטריה על ידי הנאצים. שלוש שנים מאוחר יותר הפך פרנקל למנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים 'רוטשילד', שהיה מיועד לחולים יהודים. למרות הסכנה לחייו, הוא חיבל בהליכים נאציים על ידי קביעת אבחנות שווא כדי למנוע המתה של פגועי נפש. באותה שנה גם קיבל ויזה לארה"ב, אבל ויתר עליה כדי לא לנטוש את הוריו.
"להוריו הייתה הגנה בזכות זה שהוא היה רופא, ובאוסטריה היה אז צורך ברופאים", מספר וסלי, "הוא ידע שאם יעזוב, הם יאבדו את ההגנה הזו. הוא היה צריך לבחור בין הצלת חייו והצלת העבודה שלו, לבין לקיחת אחריות על יקיריו. מהיכרותי איתו, ההחלטה שהוא קיבל הייתה היחידה האפשרית. לא היה סיכוי שיעזוב. זה התאים לאופי שלו ואני חושב שזה בדיוק מה שעזר לו לשרוד, זה היה ה'למה' שלו - במקרה הזה לא בשביל מה, אלא בשביל מי".
את כתב היד של ספרו הראשון, 'הרופא והנפש', שבו הניח את יסודות שיטת הלוגותרפיה, תפר פרנקל בתוך בטנת מעילו. באושוויץ הוחרמו בגדיו וחפציו, וכתב היד הושמד בידי הנאצים. כשהגיע מאוחר יותר למחנה העבודה טירקהיים, חלה פרנקל בקדחת הטיפוס ובלילות טרופים שיחזר את 'הרופא והנפש'. "הוא כתב על דפים קטנים שלקח מהמשרדים של הנאצים. זה עזר לו לא לגלוש לייאוש. וכשחזר הביתה והבין שאף אחד לא מחכה לו, הוא מיד התחיל לכתוב".
זו שאלה מרכזית בלוגותרפיה, מה קורה מחוץ לעולם שלי, מחוץ לרגשות שלי.
"הרגשות רעים מאוד כשאדם מתמודד עם אובדן נורא, אבל השאלה היא אם יש משהו חשוב יותר. לא אם יש עוד משהו טוב בשבילי - שזה מה שכל הפסיכותרפיות האחרות מנסות לחקור - אלא, מה אני יכול לעשות בשבילך? הוא היה הופך את זה ואומר, בשביל מה אני טוב? למה עדיין צריכים אותי? מה אני עדיין יכול לתרום בחיים האלה לעולם? לא למעני, לא בשביל שארגיש טוב יותר, לא כדי לצפות לתמורה, לא להפוך את זה לכלי שיסדר את הרגשות שלי. זו נקודה שאפילו אנשים שקוראים לעצמם מטפלים לעיתים קרובות לא מבינים".
זה גם דורש נדיבות גדולה.
"הוא היה אומר שהרעיונות האלה, של להביט מעבר לעצמי שלי, אינם חדשים. זה ההפך מפרויד. רוב האנשים רק חושבים איך לתקן את האגו או להשיג הנאה, אבל האנשים היותר-מעניינים הם אלה שעושים משהו למען אדם אחר. כשאמא יושבת ליד מיטת הילד החולה, היא שם רק למענו. הרגשות שלה בכלל לא חשובים באותו רגע. וזו כמובן תמיד הקרבה, מאוד קשה לשים את עצמנו לגמרי בצד".
באחד הקטעים שמבהירים יותר מכל את הרלוונטיות של הספר גם היום, מקונן פרנקל על 'המרירות והאכזבה' שחיכו לניצולים המשוחררים. המרירות הייתה בהבנה שלכל כך הרבה אנשים לא היה אכפת מהם; והאכזבה כשגילו שהסבל אינו נגמר והאושר הנכסף לא מגיע. התקווה שהחזיקה אותם לאורך כל תקופת שהותם במחנה הריכוז נעלמה כעת. עבור פרנקל, זה היה הקושי הגדול ביותר.
כשקראתי את הספר עכשיו, הקטע הזה פתאום הרגיש מאוד רלוונטי סביב סוגיית החטופים שחזרו מעזה. חלקם בוודאי מרגישים את אותן מרירות ואכזבה.
"כן, בדיוק. זו אותה על-זמניות של הספר. כשהייתי נער ראיתי את הקלטות של סבא מעלות אבק, אז התחלתי להעביר אותן לפורמט דיגיטלי כדי שלא ייעלמו, ותוך כדי הקשבתי לדברים. יש הרצאות שלו משנות ה-60 שאפשר לתת גם היום. נפש האדם לא משתנה, רק התפאורה שמסביב".
למרות הסיטואציה, הוא הצליח לראות שחלק מהנאצים היו הגונים וחלק מהאסירים היהודים לא.
"הוא נשא נאום מפורסם בבניין עיריית וינה לציון 50 שנה לסיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ואמר בו שיש באנושות רק שני גזעים, כשצריך כמובן לשים מירכאות סביב המילה 'גזעים': אנשים הגונים - או מגונים, Decent or Indecent. זה נכון בכל עם, בכל קבוצה, בכל תנועה פוליטית, בכל חברה. הסכנה היא כאשר המגונים מגיעים לפסגה. הוא גם טען שאנשים הגונים תמיד היו ותמיד יהיו מיעוט, ולכן חשוב מאוד להצטרף למיעוט הזה. התנהגות הגונה או לא זו לא גזירת גורל כמו צבע עור או מקום לידה; זו החלטה. כשעושים הרבה דברים מגונים, אז הופכים לאדם מגונה, אבל אפילו זה לא מונע מאדם להחליט יום אחד להפסיק להרביץ לילדים שלו. אדם תמיד יכול להחליט להשתנות״.
זו אמונה רדיקלית בבני האדם.
"זו אמונה רדיקלית ביכולת של בני האדם לבחור איזה אנשים הם".
• • •
וסלי, בן 51, הוא פסיכותרפיסט בעצמו, במאי סרטים תיעודיים ומייסד שותף של מכון ויקטור פרנקל באמריקה. הסרט 'ויקטור ואני' מ-2010 העניק לו שורת פרסים, הוא עובד עכשיו על סרט נוסף שקשור לפרנקל ומקדיש זמן רב לשמירה על כל חומרי הארכיון הישנים. זאת למרות שסבא עצמו לא חשב ששמירה על המורשת שלו היא כזה דבר חשוב. "כשהייתי בן 15 הוא אמר לי, 'נאמר שאני אמות עכשיו, ואתה תחיה עוד 80 שנה ותזכור אותי, ואז תמות, וזהו, זה קצה הזיכרון שלי. בסופו של דבר לכל אדם מת כבר לא יהיו אנשים שיזכרו אותו, אבל האם זה משנה משהו? האם זה מבטל את העובדה שהם אכן היו קיימים? האם זה מבטל את כל מה שהם עשו בחייהם ואת מה ששינו בעולם דרך קיומם? לא".
ביקרת במחנות שהוא היה אסיר בהם?
"הייתי באושוויץ. אני לא יודע אם מה שהרגשתי שונה מכל מי שמבקר שם. בשבילי זה מקום מוזר וזר מתקופה שלא חוויתי, אבל ברור שחשבתי שזה אולי תא הגזים שסבתא רבתא שלי מתה בו".
"סבא שלי נשא נאום מפורסם בבניין עיריית וינה לציון 50 שנה לסיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ואמר בו שיש באנושות רק שני גזעים, כשצריך כמובן לשים מירכאות סביב המילה 'גזעים': אנשים הגונים - או מגונים. זה נכון בכל עם, בכל חברה. הסכנה היא כאשר המגונים מגיעים לפסגה. חשוב מאוד להצטרף למיעוט ההגונים"
אתה פסיכותרפיסט בגלל סבא?
"כן ולא. במשך זמן רב לא ממש התעניינתי במה שהוא עושה, אבל הוצפתי בכל הסיפורים האלה על אנשים שהתגברו על דברים ומצאו חיים שהיו אפילו טובים יותר מלפני כן, ובסוף נשאבתי לזה. אני זוכר שפגשתי את ג'רי לונג, שנפצע קשה בתאונת צלילה בגיל 17 ונותר משותק מהחזה ומטה. הוא קרא את 'האדם מחפש משמעות' בתקופת השיקום, כתב לסבא שלי ונוצר ביניהם קשר עמוק. לונג הפך לפסיכולוג ולמטפל בלוגותרפיה, כשהוא מקליד וכותב בעזרת מוט קטן בפיו. סבא שלי ראה בו עדות חיה ליישום של הלוגותרפיה. ג'רי המציא את המשפט 'שברתי את הצוואר, אבל זה לא שבר אותי', שסבא אהב להשתמש בו. אלה סיפורים שמשכו אותי להתעסק בתחום, יש הרבה סיפוק בלעזור לאנשים בשעתם הקשה".
אתה מרגיש אנטישמיות גוברת באירופה?
"באופן אישי לא. באוסטריה, לפחות הדור שלי, למד לעומק את החלק הזה של ההיסטוריה. האמת היא שעד שנות ה-70 בכלל לא דיברו כאן על השואה, זה נושא שרצו להימנע ממנו כי עדיין היה דור שלם שהרגיש אשמה. אבל עד שהגעתי לגיל בית ספר זה כבר היה נושא חובה רציני. אני חושב שבמובן מסוים יש כאן אפילו פחות אנטישמיות מבמקומות אחרים, כי זה קשור לבושה קולקטיבית".
6 צפייה בגלריה
מימין: ד"ר רודולף שטנגר וויקטור פרנקל בשיחרורו ממחנה הריכוז, 1945
(צילום: brandstaetter images/Getty Images)
יכול להיות שהבעיה של האנושות היום היא שהכל בא לנו קל מדי?
"יש בזה אמת מסוימת, ודווקא זה לא אמור להיות ככה. מחקרים מראים שנוירוטיות נוטה לרדת בתקופות של מלחמה, כי כשאין ביטחון, אין זמן לנוירוטיות. כשצריך להיכנס למקלט כי הטילים עפים מעלייך, את לא חושבת יותר מדי על כמה חשוך שם ואיך את לא אוהבת חושך. את כן עושה את זה כשהכל בסדר. אנחנו לא מתוכנתים להיות מאושרים, אבל אנחנו מתוכנתים לשרוד ולכן תמיד מחפשים מהו האיום הבא. האדם צריך להיות ממוקד בערכים ובאנשים שנמצאים סביבו, אבל אומרים לנו במשך עשרות שנים שמה שחשוב זה רק אנחנו והרגשות שלנו. איך אני מרגיש כשאני עושה משהו? מה יגידו עליי? כמה לייקים אקבל בפייסבוק? ברור שלפעמים אנחנו צריכים לחשוב על עצמנו, אבל היום לאנשים יש הרבה אפשרויות וזמן פנוי, ואז אנחנו שוב חוזרים לתוך עצמנו ושוכחים מהעולם דווקא כשהוא ממש זקוק לנו".
ב'האדם מחפש משמעות' מספר ויקטור פרנקל על פגישה טיפולית קבוצתית שאירגן במהלך צום המוני שהוטל על אסירי המחנה. בפגישה אמר פרנקל לאסירים כי לכל אדם במצב קשה יש מישהו שמביט עליו — בן משפחה, חבר או אלוהים — ולא רוצה להתאכזב. לכן חייבים לשרוד. פרנקל טס לישראל בטיסה הראשונה של אוסטריאן איירליינס ב-1963. הוא ביקר לפחות עוד פעם אחת, ב-1988, כדי לעשות עוד בר-מצווה, הפעם בירושלים. הוא כתב 39 ספרים ומת ב-1997 בשיבה טובה. 'הזעקה הלא נשמעת למשמעות': אסופת מאמרים נבחרים, תראה אור השנה בתרגום חדש לעברית בהוצאת 'זמורה ביתן'. אלכס וסלי נשוי לקרינה, ובנו דיוויד הוא כבר הנין של ויקטור פרנקל.
זה מרגש.
"כן, סבא מצא משמעות".
