פרס ישראל
קיבלתי את הידיעה על הזכייה בפרס בתדהמה, בהתרגשות וגם באהבה. נאלמו לי המילים. התחלתי לגמגם. ורדה, אשתי, יכולה להעיד שממש בכיתי. שאלתי את עצמי ואותה אם זה מגיע לי. מי יודע, אולי בכלל עבדו עליי. ההודעה הפתיעה אותי. בגיל אחר אולי הייתי מתרגש פחות.
עשיתי הרבה דברים ביותר מ-70 שנות הקריירה שלי. שיחקתי בתיאטרון ובקולנוע ושרתי, והלוואי ואני אמשיך בזה. תמיד ניסיתי להיות מקצוען. אתה צריך לאהוב את כל מה שאתה עושה, ואז לתת את כל כולך, לדבר קטן ולדבר גדול, אחרת זה לא שווה כלום. אני מקווה שהצלחתי לחבר בעשייה שלי את כולם ולהפיל חומות.
שכונת הפחים בירושלים
נולדתי בירושלים בשכונת הפחים לפני 91 שנים. לא היינו בית עשיר, וכשיצאתי לפעולות בתנועת הנוער, האחיות שלי היו מלוות לי את החולצות שלהן כדי שאיראה נקי ומסודר. גדלתי בשכונה שהייתה 'מעורב ירושלמי', והיו בה משפחות מכל העדות והצבעים. ההומור עזר לי להסתדר ולכן הייתי המצחיקן של החבורה. כבר בגן הילדים הגננות היו מבקשות ממני להצחיק. אהבתי להשתתף בהצגות, לשיר וללמד שירים.
למדנו בבית הספר אליאנס שליד השוק. כשהיית עושה טעויות או לא יודע את החומר, היית עומד בפינה ובסוף השיעור מקבל מכות מהמורה, אם זה בסרגל ואם זה במקל, או רק עם היד. אבל קיבלנו שם ערכים, בילינו בגן השעשועים, ראינו סרטים קצרים מצחיקים, כל מיני צ'רלי צ'פלינים. ילדות נפלאה.
"אני מטר וחצי. הייתי 1.60 והתקצרתי עם השנים. הפריע לי שאני נמוך. בצעירותי הייתי רץ למרחקים ארוכים והגובה הפריע. גם לקולנוע הוא הפריע. אם היו לי עוד איזה עשרה סנטימטרים הייתי עושה יותר סרטים, אבל בשלב מסוים אמרתי 'מי שלא לוקח אותי, מפסיד'"
כמה ילדים הייתם בבית?
אני יודע על חמש בנות ושלושה בנים, וחלק מהמשפחה מתעקש שהיה לנו עוד זוג תאומים שנעלמו. לאבא קראו עובדיה ולאמא סעדה. כשהייתי ילד קצת התביישתי בשם של אמא. מילא עובדיה, זה שם ישראלי, אבל איזה שם זה סעדה? עד שהתבגרתי והפסקתי להתבייש. אבא היה עיוור, אני לא יודע ממתי. אומרים שזה ממחלה. ההורים הגיעו מתימן כילדים. אמא הייתה המפרנסת הראשית. היא הייתה עובדת מהבוקר עד הערב ככובסת אצל כל המי ומי של ירושלים. חיינו בצנעה גדולה, ונעזרנו קצת בכולל, שעזר לכל מיני משפחות. חלק מהילדים גדלו והלכו לעבוד, חלק התחתנו, והסתדרנו. כשהגיע יום התשלום לבית הספר, הייתי לוקח חבילת כסף עטופה במטפחת לתת שכר לימוד. התנאים הלא-קלים לא גרמו לי לגדול כפושע. תנועות הנוער היו חלק חשוב בחינוך שלנו.
להקת הנח"ל
בצבא רציתי להיות טייס, או ללמוד ערבית ולהיות מסתערב, ולא נתנו לי. שלחו אותי לקורס שירה בדרום הארץ כדי שנלמד שירים ישראליים ואחר כך נלמד אותם ביחידות השונות. יום אחד הגיעו לשם אנשי צבא, בהם גם מפקד הנח"ל, והזמינו כמה מאיתנו להיבחן ללהקה. התלבטתי. רציתי להיות קרבי, אבל כולם אמרו לי, 'לך ללהקה במקום לרוץ בג'בלאות'. זה לא שהמפקד קבע שהוא רוצה תימני ללהקה. רק כשכבר הייתי חלק מההרכב הוא אמר בצחוק 'אני רוצה שתמיד יהיה תימני אחד בלהקה'. אחרי זה באמת בא גם איתמר כהן, ששר את 'רחל רחל'.
שירתּי בלהקה עם חיים טופול, נחמה הנדל, אברהם הפנר, שושיק שני, עליזה קשי ואורי זוהר. כולם זוכרים משם את הסולו שלי 'הוא לא ידע את שמה', שרץ עד היום לפניי. אורי זוהר היה מצחיק במיוחד. חיים טופול היה זמר נהדר וחבר טוב, היה עצוב לי כל כך שנפטר. אחרי השחרור הציעו לי להצטרף ללהקת בצל ירוק ולהחליף את עודד קוטלר, שהלך לתיאטרון. הוא היה נסיך, ואני החלפתי אותו.
ארצות-הברית זה אלוהי
למדתי משחק בארצות-הברית אצל אוטה האגן, אחת המורות האלוהיות. עשיתי אודישן מאוד מצחיק. התפרנסתי מחלטורות - שרתי עם אקורדיוניסט כל מיני שירים ישראליים תמורת 35 דולר. בבית הספר לא שילמתי אגורה. בניתי להם כל מיני דברים והם איפשרו לי ללמוד בחינם. הלימודים שם היו מתנה, לא כל אחד יכול לקבל דברים כאלה. אלה היו שנים נהדרות.
ורדה, משוש חיי
הייתי נשוי להגר, אשתי הראשונה, במשך עשר שנים. נולדה לנו בת אחת, הילה, שחיה בארצות-הברית. יש לי ממנה שני נכדים. נפרדנו יפה, שנינו הסכמנו שמיצינו את הקשר הזה. עד היום אנחנו בקשר טוב.
את ורדה הכרתי כמה שנים אחרי זה. אחרי אחת ההצגות ב'קזבלן' הלכנו לאכול עם ידידה. היא סיפרה לי שיש לה חברה טובה, דיברנו איתה בטלפון וכבר ברגע הראשון אמרתי לידידה, 'המקסימה הזאת תהיה חברה שלי'. אחר כך פגשתי אותה ברחוב, ומאז, כמו נמר לא הרפיתי ממנה. היא אמרה לי "לא ייצא לך מזה שום דבר", אבל אני התעקשתי שניפגש לקפה. שתינו הרבה קפה עד שהיא הסכימה.
"שנתיים הוא חיזר אחריי", צוחקת ורדה. "המשפחה שלי אמרה, 'עזבי, הוא כבר היה נשוי והתגרש, והוא שחקן. הוא יבגוד בך ותישארי לבד. זה לא בשבילך'. אחרי ארבע שנים התחתנו. הייתי בת 26 והוא בן 40. עבדנו קשה, גם ליהנות מהזוגיות וגם להשתכר. הוא עבד כשחקן ואני עשיתי קייטרינג".
14 שנים מפרידות ביניכם.
"פער השנים לא היה מורגש", אומרת ורדה. "הוא תמיד היה קופצני וצעיר והיו לו, ועדיין יש לו, בייבי פייס".
משפחה זה הכל
נולדו לנו שלוש בנות נהדרות - נעמה, דקלה ומעיין. מעיין היא היחידה שהתמידה בעניין המשחק. היא כבר עשתה סרט אחד והיא מוכשרת מאוד. יש לי מהן חמישה נכדים. אני סבא טוב. הנכדים רצים אליי ואוהבים אותי. לעשות קריירה ולנהל משפחה זה קשה. תמיד מישהו נפגע, אבל קיבלתי את זה באהבה. זה התפקיד שלי בחיים.
אני לא יודע אם הנכדים שלי ראו את הסרטים שלי. חלק התבייש ולא ראה את 'משפחת צנעני'. הם בעיקר ראו דברים שעשיתי לילדים, מ'רחוב סומסום' ועד 'חסמבה'. אין לי את הזמן לשבת על ידם ולהגיד להם 'פה סבא שיחק', ולהתרפק על זה. מי יודע, אולי זה עוד יגיע.
מטר חמישים וקצת
אני מטר וחצי. בצעירותי הייתי 1.60 והתקצרתי עם השנים. הפריע לי שאני נמוך. בצעירותי הייתי רץ למרחקים ארוכים בצורה מקצועית, והגובה הפריע. גם לקולנוע הוא הפריע. אם היו לי עוד איזה עשרה סנטימטרים הייתי עושה יותר סרטים. אבל בשלב מסוים זה כבר עבר. אמרתי 'מי שלא לוקח אותי, מפסיד'.
אין כמו חנוך לוין
אצל חנוך לוין, הגדול מכולם, לא הייתה מילה אחת מיותרת במחזה, והטקסט עצמו היה קדוש. יוסף כרמון היה צריך לשחק את 'הזונה מאוהיו', אבל חנוך, שהיה חבר מאוד טוב שלו, החליט שהוא לא מתאים. אמרתי לו שאני אעשה את התפקיד רק אם כרמון יגיד שזה בסדר. החזרות היו קשות. לשחק אחרי תקופה ארוכה של לימודים וחלטורות, לא היה פשוט. הייתי צריך להיכנס למשטר של חזרות עם המון טקסט. כולם בקאסט, שידעו את הטקסט, עזרו לי. 'הזונה' הייתה הצלחה ענקית, כל מי שפיקפק בי היה צריך לאכול את הכובע, וחנוך הבין שהוא צריך להשתחרר מהעובדה שרק 'פולנים' ישחקו במחזות שלו.
יום אחד הוא נתן לי ספר שלו וכתב לי הקדשה. הוא אמר לי, 'תדע שראיתי אותך ב'איפה הכסף?' זה מחזה שעשיתי בזמנו על פי 'הקמצן' של מולייר והפך לשלאגר גדול. הוא הוסיף, 'ראיתי את כל המוליירים שיש בעולם, וזה היה המולייר הכי טוב שראיתי בחיי'. נדהמתי.
כשהוא חלה, עבדנו על 'הבכיינים' עד לרגע האחרון בבית החולים שבו הוא היה מאושפז, וזה היה קשה מאוד. עשינו חזרות ליד מיטת חוליו, ואחרי כל סצנה היינו יושבים סביבו, והוא היה נותן לנו הערות. היינו מסיימים חזרות והולכים הצידה ובוכים, שהוא לא יראה. ביום שבו הוא נפטר היה לי קשה מאוד. אני באמת לא זוכר הרבה אנשים שהפרידה שלי מהם הייתה כל כך כואבת.
'הנהג של מיס דייזי'
יש אנשים שזוכרים אותי מהתיאטרון, מ'מיס דייזי' בבית ליסין שהוצג בתחילת שנות ה-90. עדה בן נחום, מנהלת התיאטרון, פגשה אותי באיזו מסיבה ואמרה לי, 'יש לי בשבילך מחזה מצוין שאני רוצה להעלות בעוד שנה', אמרתי לה: 'מותק, הרבה פעמים הבטיחו לי את זה, ובסוף זה לא קורה, לא רק עוד שנה אלא גם לא אחרי 40 שנה'. עברה שנה והיא קיימה את ההבטחה.
"כשחנוך לוין חלה, עבדנו על 'הבכיינים' עד לרגע האחרון בבית החולים. עשינו חזרות ליד מיטת חוליו, ואחרי כל סצנה היינו יושבים סביבו והוא היה נותן לנו הערות. היינו מסיימים חזרות והולכים הצידה ובוכים, שלא יראה"
איך היו התגובות?
עדה חטפה המון ריקושטים. טענו שהתפקיד הזה לא בשבילי וששחקן סרטי בורקס לא מתאים לתפקיד רציני. אבל עדה התעקשה. שיחקתי עם אורנה פורת הנפלאה וזה היה להיט היסטרי. היו עוד מקרים שבהם הדביקו לי סטריאוטיפ של חלטוריסט בגלל סרטי הבורקס ולא ראו בי שחקן תיאטרון של ממש. אפרופו סטריאוטיפים, היו כמה סרטים שסירבתי לשחק בהם כי אמרתי שאני לא רוצה להיות עוד פעם השוטר המזרחי.
חווית קיפוח?
היו מקרים שבמאים העדיפו ללהק איש בהיר או גבוה יותר, אבל ידעתי שזה לא על רקע אישי. עובדה, עשיתי כל כך הרבה תפקידים מגוונים.
מה אתה חושב על התיאטרון כיום?
אני לא רואה הרבה, אז קשה לי לחוות דעה. שמעתי אתמול שנעם סמל אמר שהם יעלו הצגה שמבוססת על משפט אייכמן. מעניין. תיאטרון לא חייב לעשות רק מיוזיקלס על סקטים. ראיתי חלק ממחזות הזמר שעלו כאן ומחלק אפילו נהניתי. יש זמרים בתיאטראות וגם במאים שעושים מחזות זמר, אז צריך לספק להם עבודה. העיקר שזה יהיה טוב ולא יהיה פארש.
וטלוויזיה?
בהתחלה זילזלתי בטלוויזיה והפסדתי הרבה תפקידים. אחר כך עשיתי כל מיני תוכניות גם לילדים, וכשהתחילו לזהות אותי זה חימם את הלב. די השלמתי את החסר. הילדים אהבו אותי ואני אהבתי אותם.
מה המבקר מבין?
כל מה שעשיתי בקולנוע אהבתי ועשיתי את זה הכי טוב שאפשר, שלא יגידו שאני חלטוריסט ומזלזל, עושה דברים רק בשביל הכסף. אהבתי את זה ואנשים אהבו את התפקידים הקטנים והגדולים שלי. 'משפחת צנעני' מזוהה איתי מאוד. המבקרים קראו לזה סרטי בורקס. בורקס שמורקס, העיקר שהבורקס טעים ומעורר תיאבון. עובדה שעד היום אוהבים את התפקידים האלה. היה נהדר לעבוד עם בועז דוידזון. הוא במאי נהדר. בזכותו 'משפחת צנעני' הפך לשלאגר. תמיד אמרו שהסרטים האלה פוגעים בבני עדות המזרח, ושהם מציגים את המזרחים באור נחות ונלעג, אבל לא חשבנו על הדברים האלה בכלל. אלו היו סרטים עממיים, והקהל היה צמא לראות אותם.
זאת גם ארץ ישראל והצבעים והריחות שלה. אתה צריך לשחק את הסרט ולהעביר את היופי שלו לכל האוכלוסייה. אחד הבמאים שביים סרטי איכות אמר לי, 'הרבה יותר קל לביים סרטי איכות מאשר לביים קומדיה ישראלית'.
רק בן 91
מבחינתי, ואמרתי את זה הרבה פעמים, לפני 20 שנה הייתי בן 20, אז מה פתאום 91 עכשיו? מספר מוזר. אני אשמח להמשיך לשחק, רק שיציעו לי תפקידים טובים לנעוץ בהם את השיניים.
