המסיבה / אובדן הילדים הפעוטים קרע אותה לגזרים.
"אני גם עצבנית כי אני לא יודעת למה טראמפ מתכוון", אמרה.
תירגעי. טראמפ גר כבר שנה בפה שלו. אולי גם הוא לא יודע. ובינתיים שמעי סיפור (שאולי ירגיע ויצחיק אותך), על זוג הורים שהבן שלהם בן ה-18 ביקש להשאיר לו את הבית כדי לעשות מסיבה בשישי בערב.
"אבל איפה נישן?" שאלה האם.
במכונית, הציע האב. המכונית היא לפעמים בית.
ההורים ישנו במכונית. היה קשה. ההגה לחץ. אבל למחרת בשבת בצהריים נעמדו מאה מטר מביתם וחככו בדעתם. "אם ניכנס", אמר האב, "בטח נראה הרס וחורבן שעשו הילדים במסיבה". "אבל אם לא ניכנס", אמרה האם, "לא נדע אם היה הרס וחורבן".
אז הם נכנסו בסוף, ומה ראו? ראו את הילד בכלל ישן "דרופ דד" (חצי מת) מסטול בסלון. המסיבה בכלל לא קרתה. האורחים ביטלו. וזו הייתה האפשרות השלישית שאותה לא חזו מראש.
אי ירוק וקר בים / האפשרות השלישית בימים אלה הייתה שטראמפ יתערב או לא יתערב במהפכה האיראנית. כי ברצותו יאיים וברצותו יקיים. "ועדיין כל איוושת רוח במסיבות העיתונאים שלו בעיקר מגדילה את ערפל כוונותיו", אמרה.
ומה אם בכלל לא היינו פה, אלא בגרינלנד, ששם 57,000 גרינלנדים משקשקים שהנ"ל ייקח להם את האי לרשותו? שאלה אותי. אגב יש לך מושג מה יש בגרינלנד שכל כך מוצא חן בעיניו? הרי זה אי קפוא, שבימים אלה יש בו מינוס 25 מעלות (השבוע הקב"ה עשה להם טובה, והיה להם רק מינוס 2).
אמרתי לה שגרינלנד (האי הירוק) היא לא רק אי ירוק קפוא, היא הנדל"ן של המחר. נתיבי סחר, משאבים, שליטה צבאית מול הסינים והרוסים. וטראמפ אומר בקול רם מה שמעצמות אומרות בלחש:
שמי שמזהה מוקדם — שולט.
מי שמחכה לקונצנזוס — מאחר.
בארבי טהרן / לפי התמונות של הצעירים והצעירות מאיראן שהתפרסמו בעיתוננו הם בשקט יכלו להיות בקהל שלנו בבארבי. אותם פנים, אותו גיל, אותו מבט. אותה תשוקה לחיים.
אלא שמולם עומד שלטון לבני הזקן עם כובעי הלבד, והגלימות המסורתיות. אלה, שחיים במגדלי השן ולא רואים את בני עמם כבני אדם ומתאכזרים אליהם. השבוע לפתע נשתתקו שוקי פרס. המהפכה התכנסה לכדי אלפי הרוגים ו-700 פצועי עין.
ככה נראה ריקבון שלטוני מנותק.
ומה צריך כדי להפיל דבר כזה?
משהו שנובע מכאב עצום ומחלום. משהו שהיה לנערים ולנערות מבארבי טהרן. האפשרות הראשונה אומץ. השנייה שאין מה להפסיד, והאפשרות השלישית "הקרבה עד מוות".
הארוחל'ה / כששבנו מהופעת צהריים בבארבי בשישי שעבר חנו על מעקי הגגות של העיר ציפורים. גם זו הייתה האפשרות השלישית. להחנות ולחכות.
אחר כך הלכנו לארוחל'ה של שישי.
על השולחן הונחו דגים, אורז, סלטוש. ובסוף כשהגיחה הקצפת המפורסמת עם התותים של המארחת טובת הלב, נהייתה שיחה שבה הופיעה לפתע מילה שלא שמענו זמן רב, שלום.
"אני מאמינה בו", הפציצה מישהי בשולחן. "בשלום?" שאל מישהו בתימהון.
על הרצפה היה מתוח צל. אולי של הקב"ה, זה שאליו מתפללים יום ביומו, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".
חלפה שנה מאז שאמילי חזרה מהשבי, ציין מישהו בשולחן. ורן גואילי טרם חזר.
אולי הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מאיפה להמשיך, אמר מישהו. ואולי כי לא זוכרים איפה עצרנו, ענה אחר.
"בואו ניסע מחר צפונה, נעצור בקריית-שמונה", הציע הנער התמים בן ה-18. כי לכל דבר שנאמר בארוחל'ה הייתה משמעות.
הכוכב הבא והזה / ב"כוכב הבא" לפני שבועיים שרו תשעה זמרים את שיריי. מתשעה נותרו ארבעה. בן אחד ושלוש בנות, שהגיעו לגמר שנערך השבוע. היומיים בחברתם גרמו לי להתאהב בהם ובפרויקט הבחירה לאירוויזיון שמוביל יואב צפיר ביד רמה וחכמה.
הכוכב הבא הוא לא רק נצנוץ של רדיפה אחרי "גלורי" (תהילה). היורוויז'ן קונטסט הפכה לחשובה בתחרויות בגלל השתקפות המצב המדיני-פוליטי שלנו מול אירופה. אבל היא גם ובעיקר תירוץ נהדר להיות חממה לזמרים מכל הארץ שרוצים כמו שעומר, נינט ושירי מימון רצו ועשו זאת.
יש מצב בעולם שמישהו בכלל שר יותר טוב ממישהו אחר? שאלה אותי. הרי זה עניין של טעם. האמת שאין, עניתי. אבל האפשרות השלישית היא מדינה עצובה שבגלל מצבה לא שרה בכלל.
זמן הסמסטר / הייתי חרא תלמיד בשנות ה-60. ותעודת הסמסטר, כלומר תעודת השליש של כיתה ט', עשתה משבר קשה בבית. אמא ניצולת השואה לקחה כל ציון גרוע שלי בצורה דרמטית.
"מה ייצא ממך?" זעקה.
"מה יוצא מכולנו?" עניתי.
ואילו השבוע כשנעמי נכדתי הראתה לי את התעודה שלה, הבנתי את האפשרות השלישית ב-2026, כלומר מורה שמנסחת בדרך אחרת את ציוני תלמידתה.
"היי נעמי (כתבה דומני המורה להיסטוריה שלה). סמסטר ראשון הסתיים. דיברנו על האדם, הטבע, על טוב ורע, על שוויון וחירות, על זכויות, על "פופיק", ועל תפקיד המדינה.
לפחות שני פילוסופים היו מרוצים ממך, נעמי. וגם אני (המורה) מרוצה. שמחתי להכיר וללמוד יחד. להתווכח, לחרטט ולטעות, לנהל "דיבייטים דמיוניים" ולהרכיב "עדשות מומצאות" כדי לנסות לראות מציאות קצת אחרת. אז שיהיה פסטיבל אומנויות מהנה, לא קצר, לא מאוס. וניפגש בסמסטר הבא".
הלוואי שהייתי זוכה לניסוח מהמם כזה בתעודה, אמרתי לנעמי.
"מה כתבו לך אז?"
"אני מזכה אותך בציון שש. לך ללמוד עוד".
והייתה אפשרות שלישית? שאלה נעמי.
לברוח מזעם ההורים לגרינלנד. אבל איש לא ידע איפה גרינלנד.
"ועל איראן שמעת אז?"
בוודאי. היה להם שליט אחר, שאח-מט פרסי.
"אז לאן ברחת?"
שרקתי לכמה חברים, והלכנו לפסאז' לאכול פלאפל.
"מה זה פסאז'?" שאלה נעמי.
ה-99 אחוז וה-2016 / ב-2016 (הטרנד האחרון והמוזר בימים אלה) הופיע דונלד טראמפ לראשונה כנשיא בשמי הפוליטיקה העולמית. פרינס וליאונרד כהן מתו. קניה ווסט פרח, קפוצ'ונים ענקיים עלו על ראש שמחתנו. סטטיק ובן אל בעטו בפופ חצוף מול הרוק הוותיק. ההיפ-הופ בא נעול בנעלי סניקרס. מישהו הגדיר את האופנה בארץ: פחות פריז, יותר פלורנטין.
ועם כל זה, עדיין 99 אחוז סבלו ממחסור באהבה ואחוז אחד מעודף.
וכשהופענו הלהקה ואני בבארבי בשישי שעבר (ב-2026, עשר שנים אחרי), שרנו וקיבלנו דוזות אהבה מהקהל, לפתע ראיתי מישהי בוכה. האמת שהרבה בוכים ובוכות יש בהופעות מכל מיני סיבות. אבל זו צדה את עיני במיוחד כי היא ממש התייפחה מרות.
ואז לאור הסטטיסטיקה (ה-99 למול האחוז), תהיתי אם בכתה בגלל שהייתה לה אהבה ואבדה לה. או שלא הייתה לה בכלל. ואולי בכלל האפשרות השלישית, זו שניסח יהודה עמיחי בשאלה הכי אישית: "מתי חדל העולם להתקשר איתך, ומתי אתה חדל להתקשר עם העולם".
אחר כך מחתה את דמעותיה, ואני ראיתי חיוך. תמיד יש גם את האפשרות הרביעית.
