רמי הויברגר לא הספיק לענות לשיחה האחרונה שקיבל מקרן מור, מנשה נוי ודב נבון, החברים הוותיקים ל"החמישיה הקאמרית". למרבה המזל, הם החליטו לנסוע בכל זאת לבקר אותו במחלקה האונקולוגית של תל השומר, ימים ספורים לפני מותו. פגישה שהיו בה הרבה דמעות, אבל כצפוי ממפגש פסגה כזה, גם הרבה מאוד צחוק.
"לשלושתנו היה יום פנוי ואמרנו, ‘נוסעים עכשיו לרמי’, ואני מודה על כך", מספרת קרן. "התקשרנו, סימסנו והוא לא חזר. פשוט נכנסנו לאוטו ונסענו. אני שמחה שלא חיכינו עד שיחזור אלינו. לרוב, דבר כזה היה מונע מאיתנו לנסוע. המובן מאליו, לפחות עבורי, היה לדחות לפעם הבאה. משהו כנראה מנע זאת מאיתנו, ותודה לאל שלא הקשבתי לדחיינות שלי".
איך היה המפגש הזה?
"מאוד מרגש. נכנסנו בחשש, כי לא הודענו. החום שבו הוא קיבל אותנו היה מפתיע, וגם חוסר האמצעיות. זה היה כמו להיפגש עם בן משפחה מוכר. העלינו זיכרונות מהחיים המשותפים שלנו, אני זוכרת את רמי עובר מצחוק לבכי. מדבר על התקווה הגדולה שלו להחלים ועל האהבה הגדולה לילדיו. הקשר שלו איתם זכור לי מ'החמישיה' ומ'הבורגנים'. רמי היה שחקן נהדר, ואבא נהדר לא פחות. נפרדנו בנשיקה, הבטחנו שנחזור. לצערי זה לא קרה".
באמת האמנתם שתספיקו לחזור לבקר אותו?
"כשאתה פוגש מישהו שמדבר לעניין ומאמין שיבריא, גם אתה רוצה להאמין".
הם אכן הגיעו בדקה ה-90 כמעט. "השחקן אורי הוכמן, חבר טוב של רמי והמלאך השומר שלו, אמר לי: 'מזל שביקרתם אותו, כי הייתי אצלו שבוע אחרי והוא כבר היה גמור, הסרטן הגיע לו לראש, הוא כבר לא היה מזהה אתכם'", מספר מנשה. "אני אפילו יכול להגיד לך שפחדתי לבקר אותו, כי רמי זה רמי. אתה חושש מהתגובה שלו, לא יודע למה לצפות".
ואיך הוא הגיב?
"אולי מה שקרה לו בשנים האחרונות זה התיקון שהוא היה צריך לעבור. כל החברים שלו עלו אליו לרגל למחלקה. פתאום הוא דיבר עליהם ועלינו, ואמר: 'איזה חברים נהדרים אתם שבאתם לבקר'. חיבקנו אותו בחום ואמרנו: 'רמי, זה לא מובן לך שאנחנו אוהבים אותך?', והוא בכה. כשישבנו אצלו במרפסת קרן הייתה עם משקפי שמש כל הזמן. היא אמרה לי אחר כך, 'היה לי קשה לראות אותו, במצבו'".
ולך?
"לא תיארתי לעצמי עד כמה המוות שלו ישפיע עליי. גם היום קשה לי עם מותו, למרות שעברו כבר חמישה חודשים. בצבא כבר נפרדתי מחברים שלי שנהרגו בלבנון, אבל אחרי שרמי הלך לעולמו היו כמה לילות שחלמתי עליו. הבנתי שהיינו שותפים ב'החמישיה הקאמרית' למשהו מיוחד, יוצא דופן, כמו אחוות לוחמים, ושלרמי יש חלק חשוב בנשמה שלי. אני מרגיש כאילו לקחו ממני חתיכה חשובה, למרות שלא הייתי חבר שלו ולא היינו כמעט בקשר מאז תקופת 'החמישיה'".
× × ×
שנתיים וחצי נלחם רמי הויברגר בסרטן, תוך שהוא מתמודד גם עם חיידק טורף שתקף אותו פעמיים ועם זיהומים וניתוחים. באוגוסט האחרון, קצת לפני גיל 62, גופו קרס. אבל במהלך האשפוזים הממושכים גילה השחקן הנחשב והמוערך, אולי בפעם הראשונה, גם עד כמה הוא היה אהוב.
"רמי היה מבקש שיוציאו אותו למרפסת של המחלקה האונקולוגית, וצופה שם במשפחות שהגיעו לביקורים", מספר דב'לה. "הוא אמר לנו, 'הם מדברים עם כל כך הרבה אהבה לבן המשפחה שלהם. כל מי שמגיע לפה עוסק בפרידה ובאהבה'".
מנשה: "בפגישה האחרונה הוא ממש בכה כמו ילד. סיפר שהוא כל היום יושב במרפסת, ומשפחות וחולים באים ומדברים איתו. הוא הפך ל’מוכתר’ של המחלקה האונקולוגית. ובאמת, כשישבנו שם עברו אנשים ואמרו לו שלום, ופתאום הוא בכה ואמר, 'אתה לא מאמין כמה אהבה אני מקבל', והרגשת שיש בו גרעין עמוק של חוסר אהבה עצמית. הוא הזכיר הרבה את המילה 'אהבה'. בפגישה האחרונה אמרתי לו, 'רמי, יש לך מקום בגן עדן', כי כשרק התחלתי לחזר אחרי קרן, הוא אמר לי, 'די, היא רוצה אותך, לך על זה'. הוא היה כביכול השדכן".
דב'לה: "רמי גם סגר המון פינות והמון חיבורים בתקופה הזאת. פעם הוא אמר לי, 'אני הולך לתל השומר לבדיקה'. שאלתי אותו, 'מי אוסף אותך?', והוא אמר,' גל, אח שלי'. הוא סיפר לי שבעקבות המחלה הוא התקרב אליו. הוא מאוד התרגש מהקרבה המחודשת הזאת שהוא זכה לה".
הוא היה גם איש לא קל.
מנשה: "היה לו גרעין של הרס עצמי, ואני חושב שהוא לא אהב את עצמו".
דב'לה: "הוא היה מלא סתירות. שאלתי אותו יום אחד, 'רמי מתוק, איך אתה מגיע לרגע הזה שבו אתה פתאום הופך שולחן?'. הוא אמר לי, 'דב'לה, אין לי שליטה על זה. אני נכנס לאיזה פחד מאוד גדול, ואז אני מתקיף במקום להיות מותקף'. לא הבנתי את זה אף פעם. אבל הוא היה גם מלא באהבה, ברוך, בהמון הומור. אני חושב על הנסיעות שלנו יחד בוואן. עשיתי איתו מופע משותף כי רציתי להיות איתו בוואן לבד. היינו מביאים אוכל, עוצרים ועושים פיקניק. חגגנו את החיים".
מנשה נוי: "לא תיארתי לעצמי עד כמה המוות שלו ישפיע עליי. בצבא כבר נפרדתי מחברים, אבל ב'החמישיה הקאמרית' היינו שותפים למשהו מיוחד, יוצא דופן, כמו אחוות לוחמים. הבנתי שלרמי יש חלק חשוב בנשמה שלי"
הוא פחד מהמוות?
"אני לא יודע אם הוא ידע שהסוף שלו מתקרב. יום אחד באתי לבית הקפה שלנו וראיתי שהיד שלו נפוחה. שאלתי אותו, 'רמי, מה זה?' והוא אמר: 'זה הסרטן'. תמיד הוא היה מוציא שפיצים, אבל בתקופה ההיא היה בו משהו מאוד מפויס. היה שלב שהרופא אמר לו שהוא לא ישרוד את זה, ואז הוא נורא פחד. הוא אמר לרופא: 'מה אתה יודע? רק אלוהים יודע מה יהיה'".
מנשה: "בפגישה האחרונה שאלתי אותו, 'אתה רוצה להמשיך לחיות?', והוא אמר 'כן, כמובן'".
את העדכונים על מצבו קיבל ממנו דב'לה בקפה השכונתי. "היינו נפגשים לא מעט בשנים האחרונות. הוא עבר לגור לא רחוק ממני. עוד לפני המחלה התחילו אצלו רעידות והוא נורא נבהל מזה. אמרתי לו, 'אולי זה מהכדורים שאתה לוקח'. ואז פתאום מישהו אמר לי שרמי חולה. הייתי בשוק, נורא נבהלתי. לא ידעתי מה לעשות עם זה. יום אחד נכנסתי למיטה וחלמתי על רמי. התעוררתי מהחלום ואמרתי, מחר אני אלך לקפה מרסנד, שם הוא היה יושב, ואפגוש אותו. אני חייב.
"למחרת התלבשתי, יצאתי מוקדם מהבית, הלכתי לקפה ולא ראיתי אותו. עמדתי מאוכזב בתור לקופה כשמישהו קרא לי 'דב'לה'. אמרתי לו, 'רמי, ידעתי שאני אפגוש אותך, בוא נשב לדבר'. הוא סיפר לי שהוא צריך להגיע לבדיקות בתל השומר כי 'החבר חזר'. הוא קרא לסרטן חבר. רק רמי יכול היה לקרוא ככה לסרטן. ישבנו ודיברנו על כל מיני דברים ביני לבינו. מאז היינו נפגשים בקפה השכונתי שלנו, בבן יהודה".
על מה הייתם מדברים?
"בתקופה הזאת היו לו תובנות עמוקות ומורכבות, והוא היה אומר אותן דוך עד שהייתי נעמד דום. בסוף הוא דיבר הרבה על החיים. היו לו גם אכזבות וגם תשוקות גדולות. הוא דיבר על המשפחה שלו, אמר לי, 'דב'לה, כל הכבוד לך שאתה שומר על המשפחה שלך. אני לא ידעתי לעשות את זה. לא ידעתי לעשות פשרות בחיים. אתה יודע לחיות ולראות את הדברים נכון'. מצד שני, הוא כל כך אהב את הילדים שלו. היה לו קשה שבגלל המחלה הוא לא נמצא שם בשביל הילדים הקטנים שלו".
הוא בכה?
"כן, הוא בכה מולי הרבה. הוא בכה וכאב והצטער. רמי תמיד הציב גבולות והזיז אותם, ואז שוב הציב גבולות ושוב הזיז אותם. הוא חי כמו שהוא רצה. הוא לא ידע לשקר לעצמו. הוא היה ממש יהלום לא מלוטש. לפעמים דוקר, אבל יהלום. הלך עד הסוף, עם הרבה אומץ. הייתה בו נאמנות לעצמו, לא משנה אם זה היה נכון או לא. נורא קינאתי שיש לו את האלמנט הזה".
× × ×
מור, נוי, נבון, הויברגר ושי אביבי נפגשו בתחילת שנות ה-90 באולפני החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, לצילומי ספיישל מערכונים ליום העצמאות. אירוע חד-פעמי שהתגלגל לתוכנית שבועית בשם "החמישיה הקאמרית", מפץ חד-פעמי של כישרון וחופש אמנותי שפרץ את גבולות הסאטירה, והשאיר מזכרות נצח בתרבות הישראלית וביטויים בלתי נשכחים כמו "עוד באירופה הוא היה סקפטי", "סמול קאנטרי מוקפת אויבים", "זה עבד ברמה המוניציפלית", "חולדה עם רין-רן" ו"האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?".
זו הייתה נקודת הפריצה של הויברגר, שהיום יקיים סינמטק תל-אביב אירוע מרגש לזכרו בעריכתו ובהנחייתו של יונתן גת, ובימים הקרובים יוקרנו בו סרטים שהויברגר אהב במיוחד.
קרן מור: "העלינו זיכרונות, ורמי עבר מצחוק לבכי. זה היה כמו להיפגש עם בן משפחה. הוא דיבר על התקווה הגדולה שלו להחלים ועל האהבה הגדולה לילדיו. רמי היה שחקן נהדר, ואבא נהדר לא פחות. נפרדנו בנשיקה, הבטחנו שנחזור. לצערי זה לא קרה"
האחראית לצירופו לאנסמבל המנצח של 'החמישיה' הייתה קרן מור. "הכרתי את רמי כשלמדתי בסטודיו של ניסן", היא נזכרת. "אני הייתי בשנה שלישית והוא בראשונה. זה היה בית ספר קטן, לכן כולם הכירו את כולם. כשסיימתי את הלימודים חזרתי לשחק שם כבוגרת בהצגת סיום של הכיתה שמתחתיי, 'חלום ליל קיץ' של שייקספיר, בבימויו של מיקי גורביץ'. השחקנית שהייתה צריכה לשחק בתפקיד הראשי לא יכלה לשחק. גם רמי נקרא לשחק שם, למרות שהיה בשנה מתחת למחזור המסיים. לראות את רמי משחק את אחד מבעלי המלאכה ב'חלום ליל קיץ' היה אחד הדברים המצחיקים ביותר. אני זוכרת את עצמי נצמדת לקוליסה מאחורי הקלעים בצוותא, כדי לראות אותו.
"כמה שנים אחר כך, במפגש עם איתן צור, במאי ‘החמישיה’, כשהוא חיפש שחקנים לפיילוט או תרגיל שלו באוניברסיטה, סיפרתי לו על ההיכרות שלי עם רמי. הוא אמר, 'אני מכיר אותו מהצופים'".
מה היה הייחוד שלו כשחקן?
"הוא היה שחקן מצוין. היכולות שלו לעבור ממצב רגשי אחד למצב שני באותו משפט היו מהפנטות".
מתחת לתדמית הבועטת, חושף נוי, הייתה להויברגר בכלל נפש פטריוטית הומייה. "בגדול, רמי היה ילד תל-אביבי טוב. גדלתי לא רחוק ממנו. בצבא הוא היה במשטרה צבאית ואני בלבנון. היום אני יכול להגיד שרמי, מכולנו הגברים, היה בעיניי הכי מפא"יניק, הכי שמאל ציוני, הכי ארץ ישראל. היה לנו פעם מערכון שקרן שרה בו את 'השמש תידום בין עזה לרפיח', ואנחנו לאט-לאט מתחרפנים מזה. רמי בילבל אותי, זה נראה לו אנרכיסטי מדי, הוא פתאום נבהל, ואז נועה אשתו לשעבר באה וסידרה לו את הראש והעניינים נרגעו".
חשבתם שהתוכנית תצליח כל כך?
"עמי אמיר ואריק ברנשטיין (מפיקי ‘החמישיה’ – י"ב) רצו בכלל בהתחלה תוכנית אירוח שתנחה קרן מור, ואנחנו נעשה קטעים מצחיקים, ויקראו לזה משהו עם קרן מור. אמרתי שאני לא שחקן אורח בתוכנית של קרן. גם קרן לא רצתה בזה. ואז אסף ציפור, ג'ו אל-דרור, מודי בראון, עוזי וייל ואתגר קרת הצטרפו ככותבים. גם הביקורות היו טובות מההתחלה והיה לזה רייטינג טוב. הגענו ל-16 אחוזים".
ניסו להגביל את החופש האמנותי שלכם?
"היינו צעירים, וכסטודנטים לקולנוע אמרנו, לא רוצים אולפן, לא רוצים סיטקום ולא רוצים חיקויים של פוליטיקאים. זה לא 'ניקוי ראש'. למרות הרייטינג הגבוה, זה לא היה עממיקו. זה היה אליטיסטי. ואז ישבו הקברניטים של טלעד עם המפיקים בחדר עריכה ועל כל דבר אמרו, 'אמא שלי לא תבין את זה ובשדרות לא יבינו'. שי עבד אז בקשת. פעם דב'לה הלך לבקר אותו. תפס אותו שם אלכס גלעדי, שהיה מנכ"ל קשת, וצרח עליו: 'אתם הורסים את הטלוויזיה', כי לא הלכנו לפי רוח המפקד, לפי הרוח המסחרית. טלעד עצרו את התוכנית. אמרו לנו, 'הקומדי סטור מסחריים, אתם לא'. אחרי זה מוטי קירשנבאום הציע הצעה יותר טובה וקנה אותנו לערוץ 1".
לא היו אינטריגות ביניכם?
"היינו קבוצה שהתחברה באהבה גדולה, נדיבות והקשבה. היינו אנשים שונים, עם שיגעונות, והסתדרנו. לא סתם קראו לזה 'החמישיה הקאמרית'. כל אחד ניגן בכלי אחר, וביחד זה הפך להיות קונצרט. כל אחד היה מוכן לשכב על הגדר בשביל האחר. הייתה שמחה גדולה של עשייה וחלומות. והיו לנו המון חלומות. הייתה אז בהתחלה תקופה של אופוריה כשדיברו על השלום. חגגנו את השלום. אחר כך הלב נשבר כשרבין נרצח".
איך חילקתם ביניכם את התפקידים?
"אני לא זוכר שהתווכחנו על תפקידים. בעניינים האמנותיים היינו קוץ בתחת, התעקשנו, אבל חלוקת התפקידים בינינו הייתה די טבעית, גם כי היינו חמישה טיפוסים שונים. די מהר רמי קיבל את תפקידי המטורף, האלים, זה שהופך שולחנות, דב'לה היה הנעבעך, ושי המאצ'ו העקום. אני שיחקתי בוסים, מפקדים גדולים בצבא, וגם את המתחסד, הצבוע, השמאלני, המזרחי החדש. גם על קרן לא היו ויכוחים. היא עשתה את כל התפקידים הנשיים".
השילוב המיוחד הזה היה גם סוד הקסם של "החמישיה". "אני חושב שסך הכל של ‘החמישיה’ היה גדול מהמרכיבים שלה. זה לא היה רק מנשה, שי, רמי, קרן או דב'לה. היינו הדור של מלחמת לבנון, הדור שהתחנך פה בשנות ה-09 עם כל המורכבויות, עם הסכיזופרניה הזאת של הציונות, של כור ההיתוך וכל החנטריש. הגישה שלנו הייתה ליברלית, אבל לא הייתה לנו פואנטה של מה נכון או לא נכון. הפואנטה הייתה שאין פואנטה".
המזג הסוער של רמי בא אז לידי ביטוי?
"שמעתי על כל מיני מקרים שרמי איבד את זה והתפרע, אבל ב’חמישיה’, אני חושב שבגלל הפורום ובגלל שזה הצליח, הוא ישב רגוע על הספה. כנראה שאם הוא ראה מסביב חוסר כישרון, הוא חטף את הג'ננה. אנחנו היינו נבחרת טובה. גם הכותבים היו על רמה גבוהה, אז נראה לי שזה איתגר אותו".
× × ×
על דבר אחד לא היה מעולם שום ויכוח – כישרון המשחק של הויברגר. הוא התחיל הכי חזק שלו ב'החמישיה', ואז הגביר ב'הבורגנים' ו'בטיפול', ב'תמונות מחיי נישואים' ו'המלט' בתיאטרון וכמובן: בתפקיד הבלתי נשכח של קרמבו המורעל מ”מבצע סבתא”. "כשראיתי אותו על הבמה, התאהבתי בכישרון שלו", אומר דב'לה. "הוא היה שחקן גדול, ענק. המקצוע הזה היה קטן עליו. כשהוא היה עולה על הבמה אי-אפשר היה להסיר ממנו את העיניים. לא ידעת מה תקבל, ותמיד זה היה מסעיר ומעמיק עם נקודה של חן. הוא היה סקרן וחוקר. אקזמפלר באמת יוצא דופן".
ההערכה המקצועית הפכה גם לקשר חברי. "’החמישיה’ הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו בחדר, ומאז החיבור בינינו הלך והעמיק. אנחנו כמעט באותו גיל. היינו נפגשים בערבים. קצת חיזרנו אחד אחרי השני. היו שנים שהיינו פרטנרים בעבודה והיו לנו חלומות משותפים".
אילו חלומות?
"נורא רציתי לעשות איתו משהו מחוץ לתיאטרון. השתמשנו אחד בשני כדי לקדם את עצמנו, היחסים שלנו היו הדדיים. הוא לקח ממני ואני לקחתי ממנו. זה הכי הזכיר לי חברות של ילדים ביסודי ובתיכון. הוא היה חבר מאוד טוב שלי בעולם, ואני הייתי חבר שלו. אהבנו אחד את השני. רמי נתן לי המון ביטחון. סמכתי עליו והסתתרתי מאחוריו. לחשתי לו באוזן, והוא גם לחש לי. בשנים מסוימות היינו חיה דו-ראשית. צחקנו המון וחלמנו המון, וכאבנו ותיכננו והתרסקנו".
במובנים מסוימים הייתם סוג של הפכים שנמשכים זה לזה.
"הוא הלך עד הסוף בהרבה דברים, עם הרבה אומץ. הוא גם היה סקרן, לא מוותר, איש מלא סתירות. מבחינתי, רמי היה לונה פארק צבעוני. אתה עולה על הדבר הזה ואתה צוחק ובוכה ומפחד, ויש גם רגעים שקטים ואינטימיים".
רבתם לפעמים?
"לא באמת. רק פעם אחת, כשהוא ביים אותי ונכנס בי ונורא נעלבתי. לא פירקנו את הזוגיות, אבל כל אחד הלך לדרכו. הוא לימד אותי מה זה משפחה. הוא אהב את הכנות שלי, את הישירות שלי, את הילד שבי, את התמימות. הגבולות בינינו כל הזמן היטשטשו. לא ידעתי איפה אני מתחיל ואיפה הוא מתחיל. לא ידעתי איפה אני נגמר ואיפה רמי מתחיל".
למה אתה הכי מתגעגע?
"היו לי ימים ולילות ובקרים איתו. היינו חוזרים מהצגה ויושבים ומדברים. היה בו גם משהו נורא ילדי. גם בי יש את זה. הוא יכול היה להיות מאוד רך, רך עד כדי כך שאתה עומד ומשתאה, פעור פה. הוא היה רגיש בצורה לא אחראית לפעמים. הוא הגן עליי מהעולם, ואני הלכתי אחריו. הוא שמר עליי, כמו אביר בימי הביניים, עם מגן. ואז זה התחלף. פעם אני הייתי סנשו פנשה שלו, ופעם הוא שלי. תשמע, נורא עצוב לי שהוא איננו. אני עוד לא מעכל את זה עד הסוף. אני עדיין לא מבין את העניין הזה שזה נגמר יום אחד, מוקדם כל כך".
