שערי צדק. ספטמבר-אוקטובר. דו-שיח עם חדוה
הכרתי את חדוה בשנות ה-90, כשבאה אליי עם רעיון להוציא ספר ובו טיוטות שירים של לאה גולדברג, אבות ישורון ונתן זך. נתתי את הסכמתי. לא יצא מזה כלום. אבל הייתה מטלפנת. "אילו היית משקיעה בתרגום את הזמן שאת מבזבזת בטלפונים עם חדוה היית כבר גומרת את פרוסט", אמרו לי בבית. בשנת 2003 מת בנה היחיד, אלישע. מאז נפשי נקשרה בנפשה.
אני מדמיינת איך יקראו את חדוה בעתיד, איך יסופרו קורותיה של הנערה היפהפייה — החל מדגניה ב', הלוך לירושלים, לקברו של אלישע ולקברה שלה הכרוי לידו. בחדוה הרכבי, בשירה ובאישה, מפעפעים לא מעט רכיבים מאותו חומר אקסטטי המתסיס את הדמיון.
את מיטב שירתה המאוחרת אפשר לתאר כשירה בפרוזה, כאשר מוטת השורות הרחבה ניתנת להיקרא כשירה אורלית. כוונתי לאותה הלחמה של תנועת דיבור אל תוך תנועת כתיבה, להרחבת התחביר כדי ללכוד את המציאות הסמויה והגלויה. שירה בפרוזה נראית לי כינוי נרדף לדיבור-בדידות, שכן נשמע בה כבר הד קולו של המדבר בחלל ריק. המקצב הפתוח לוקח אותה אל איזו מופקרות; ריבוי הפעלים והכינויים ממחיש נוודות. משחרר אותה לנפשה להיות צוענייה.
מעשה הכתיבה של חדוה הרכבי בשנים האחרונות מתרגם בעיניי את סיפורה של רצפה בת איה, שאורכו פסוק אחד בלבד, שמואל ב, כא 10: "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם, וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה".
כמו רצפה, פילגש שאול, האם שגוננה בגופה על גוויות בניה לאורך שבעה חודשי קיץ, כך המשוררת המקוננת מגוננת על בנה מפני חיית השכחה ומפני הבולען של האין. שוב ושוב היא מנכיחה אותו, משביעה אותו להיות הווה, להישאר איתה, לשוחח איתה. חדוה מרבה להשתמש בפועל לשוחח, לשוחח שהוא גם לסוכך, גם לסוך רגליים, גם לגהור, ולבוא במגע.
היא האם הזוכרת, האם החוזרת ומנערת את הבן להתעורר מנעורי הנצח. להיות מיגו בַּיקום. מיגו שיָקום.
עוקרת אותו מתוך הלא-חיים להיות איתה צמד, עד שהיא והוא, האם והבן, יתאחדו אל האלמוות, אז ישכבו עירומים מתחת לרגבי האדמה כמו ברגע הלידה, כשבשר הבן יוצא מבשר האם.
זוהי שירת השֵם, מיגו.
החזרה היא אחד הסממנים המובהקים שלה. צריכים לדייק: חזרה אינה מקצב ומקצב איננו חזרה. החזרה היא קצֵה המקצב. קץ המקצב. היא משאירה במבוכה כל מי שמנסה לקרוא את חדוה בקול. היא מטילה עול "איך לקרוא?" הרי כולנו יודעים איך הייתה קוראת. אנחנו יודעים שהקריאה שלה, על החזרתיות, היא טקס השבעת רוחות. כל הקורא את השיר בקול לוקח חלק בטקס. זה מצד אחד. מצד אחר, מי יכול לא לקרוא?
הדברים הבאים לקוחים משתיים-שלוש שיחות שהיו לי עם חדוה על מיטת חוליה בבית חולים בירושלים:
• • •
את תמיד אומרת בואי נשוחח, אז הנה נשוחח. נגיד שאת פוגשת את אלישע, מה הדבר הראשון שאת מספרת לו?
"מחבקת אותו. מחבקת אותו. אין לי מילים. אבל זאת פנטזיה, פנטזיה ענקית".
מה תספרי לו?
"אני אספר לו הכל".
תיתני לו את 'מיגו'?
"עותק ראשון של כל ספר תמיד הלך לאלישע".
עם הקדשה?
"כן. בטח".
את מתגעגעת לבוסתן?
"לבוסתן כן, לבית לא. משהו בבית שלא מדבר אליי יותר".
את מבינה מה הדבר?
"אני חושבת שאולי התחושה שמשהו הסתיים בי בכל מה שנוגע לאבו טור".
עוד לפני שחלית?
"אני חושבת שכן. קשה לי לבטא את זה, אבל יש רגעים כאלה ארוכים מתמשכים שאת מרגישה שמשהו הסתיים".
וכשתצאי מבית החולים, לא הביתה?
"אני לא יודעת אם במובן האבסולוטי, אבל לא לאבו טור".
ממתי? אהבת כל כך את הבוסתן.
"זה היה בי יותר ויותר. בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה, אני מרגישה שהמון דברים לא קרו".
מה רצית שיקרה ולא קרה?
"באופן לגמרי כולל, הרגשתי שאני מפסידה. מפסידה חיים. אם משהו קורה ואני אינני, אני מרגישה שהפסדתי".
אם הפסדת גם השגת. השירה שלך היא הישג. מה עוד עשית?
"כלום. אני לא מרגישה שעשיתי משהו".
מה שלומך חדוה?
"בסדר. בהתאם לנתונים".
הבדיקות יגלו.
"יגלו מה?"
את המצב שלך.
"לא את זה שאלתי. כל בדיקה, כל מצב, את יכולה לפענח לכל מיני כיוונים. למצב חמור, למצב פחות חמור. אבל כמו שאמר אריאל (הירשפלד — ה"י), אני צריכה לברר מה איכות החיים שאמורה להיות מתוך המצב שֶׁיֶּשְׁנוֹ. לא שאני אברר מה המצב שלי. אני אגיד לך שהם יגידו: אנחנו לא יודעים".
לרופאים יש מספיק ניסיון. הם כן יוכלו לענות לך. וההחלטה היא שלך.
"בין מה למה?"
אם להמשיך לקבל טיפול או לעצור.
"אני חושבת שהחיים שלי הסתיימו".
את מרגישה ככה?
"אני נורא לא רוצה. אבל באופן אינטואיטיבי נדמה לי שהסתיימו. אני נורא לא רוצה. אני נורא רוצה לחיות. אני מעסיקה כל כך הרבה אנשים שזה מביך אותי. ההרגשה שאני מטילה עומס".
אלה חברים שלך. כולם עושים את זה באהבה.
"תודה הלית".
אם את מסתכלת על החיים שלך ממרחק, מה היית אומרת עליהם?
"רציתי, ניסיתי, ולא הצלחתי".
במה לא הצלחת?
"רציתי נורא להצליח".
במה? הצלחת מאוד. רצית להצליח בשירה או במשהו אחר?
"בכל מה שאני מתנהלת איתו".
בשירה הצלחת.
"זה לא נקרא להצליח".
מתי יודעים שמצליחים?
"זה משהו בהרגשה. לא חיצוני".
אז אולי תמיד מרגישים שלא מצליחים גם כשמצליחים.
"זה לא משהו אובייקטיבי כזה".
גם יונה וולך אמרה, "החיים של כולנו זה כישלון".
"מאוד יפה, מאוד מדויק בעיניי".
היא דיברה על כישלון שלנו כלפי הנצח.
"זה בדיוק מה שהרגשתי. ניסחתי את זה כמשהו שהפסיד. שהפסדתי. שהחיים שלי הפסידו".
מה רצית שיהיה?
"אפילו להיות אמא טובה".
את לא מרגישה שהיית אמא טובה?
"אני שואלת אותך שאלה עם בקשה עמוקה שלא תדברי על זה עם אף אחד, שלא תשתפי אף אחד, לעולם, לעולם. מבטיחה? איפה אלישע? איפה הוא?"
אלישע מת.
"מתי הוא מת?"
לפני עשרים וכמה שנים.
"מה?! אלישע מת?"
חדוה, חדוה, את יודעת שהוא בהר.
"איזה הר?"
הר המנוחות.
"טוב. איך זה קרה?"
הייתה לו תאונת ירי.
"איך?"
את זוכרת שהוא עבד כמאבטח במלון הייאט והיה לו אקדח?
"אה נכון. אני מוכרחה לשירותים".
אני אקרא לאחות.
"ארבעה חודשים שאני מנסה לברר עם עצמי. רק עם עצמי. את יודעת עד לאן הגעתי? אחרי שאת אמרת לי עכשיו, היה משהו בי שחייך. לא תכף. בהתחלה נבהלתי. לא ידעתי".
מה לא ידעת?
"איפה אלישע. עד שעיכלתי את זה, לא תפסתי את זה בהתחלה. לא תכף את מעכלת. ואז, לפני שאמרת לי, אני עם עצמי חשבתי אחורה, כששתינו היינו, כששלושתנו היינו. את יודעת לאן הגעתי? את זוכרת ששתינו היינו באיזה כפר ערבי ופתאום התחלתי לבכות ואת שאלת, 'חדוה מה יש לך?' ונזכרתי באלישע. נדמה לי שאת זה אמרתי. וזה הכל".
באמת לא זכרת מה קרה עם אלישע?
"יותר מזה, אני גם לא זוכרת למה פתאום זה הופיע לי בראש".
לפי מה את אומרת ארבעה חודשים? זה ארבעה חודשים מיום שעשית לו אזכרה, מיום השנה שלו אולי אלה ארבעה חודשים שאת לא מרגיש טוב.
"אתמול קראתי שאסתר ראב מתה בגיל 87 ושירים היא כתבה עד גיל 85".
זה לא נכון. היא כתבה עד סוף חייה.
"אתמול כל היום קראתי את אסתר ראב ואת ללה".
מי זאת ללה?
"משוררת אדירה מהמאה ה-14. קחי, תקראי".
בקשר למה שהרופא אמר, מה הנטייה שלך בקשר לטיפול?
"אני לא רוצה. מה דעתך? שאלתי אותו אם יש סיכוי להבריא, הוא אמר לי 'לא, כמעט לא'. שאלתי, 'אז מה התועלת?' אמרתי לו שיותר זמן או פחות זמן זה לא הנושא, אני רוצה לחיות. הוא אומר שאין כמעט אנשים שהבריאו. יש סרטנים שכן מבריאים?"
תלוי איפה הוא יושב. אצלך הוא יושב במקום לא טוב. זה גם מה שהיה לאביגיל (אחותה של חדוה — ה"י).
"אני רוצה להתייעץ איתך. לשמוע אותך".
קשה לי להגיד לך כך או כך.
"למה לא בהתייעצות?"
כי אני לא במקומך.
"למה לא? הכי אני מאושרת עכשיו שמצאתי את אלישע".
למרות שמצאת שהוא איננו.
"לא ידעתי שהוא איננו. למרות שאת לא היית פה אמרתי ללילך (לחמן — ה"י): 'אני רוצה לשאול אותך משהו שלעולם לא תשתפי אף אחד' ושאלתי אותה איפה אלישע, והיא ענתה לי, 'איפה את חושבת שהוא?' אמרתי, 'אני לא יודעת'. ואז משהו הסיח את דעתי ועברתי הלאה. והייתה גם מישהי אחרת ושאלתי, 'אולי את יודעת איפה אלישע?'"
יום חמישי 16.10.25
איפה הכי היית רוצה להיות במצב העכשווי?
"עם אלישע".
איפה זה?
"איפה שזה לא יהיה. בכל מקום בעולם. אני לא רוצה לחזור הביתה בלי אלישע".
אבל בשנים האחרונות חיית בבית בלי אלישע, נכון?
"מה פתאום? מה זה בלי אלישע. כל הזמן הייתי עם אלישע".
עד עכשיו?
"כן. החיים שלי היו עם אלישע".
ואת חושבת שאם תחזרי עכשיו הביתה זה יהיה בלי אלישע?
"בטוח. אם זה היה עם אלישע, הייתי מאתמול חוזרת".
ולמה את חושבת שעכשיו הוא לא יהיה?
"אני חושבת שהוא לא יבוא איתי. אלישע לא יחזור איתי".
ואם אלישע לא חוזר איתך? את מוכנה לא לחיות אם לא לחזור הביתה עם אלישע?
"יש לי פתאום הרגשה לא טובה".
מה את מרגישה?
"בחילה. וזה לא סימן טוב. את זוכרת שאמרתי לך שיש לי משהו להגיד לך שאני לא רוצה שאף אחד יידע, ישמע, יהיה בעובי הקורה?"
כן.
"אז עכשיו אני אגיד לך — אני הולכת למות וכבר לא אוכל להגיד לך. רציתי להגיד לך שאף פעם לא אהבתי בעולם חוץ מאלישע, חוץ מאביגיל, כמו שאני אוהבת אותך. אני מדברת לאורך שנים, לא על שנה-שנתיים. דברים שהתפתחו, שאי-אפשר היה למדוד אותם. יש לי פתאום בחילה נוראה".
אני אקרא לאחות.
[אחרי הקאה]
"מה שהייתי רוצה זה שתיתני לירון (סחיש — ה"י) מפתח של הבית ושהוא ייקח את הארכיון. מחר יבוא ירון. מאוד חשוב לי איך ירון רואה את הדברים".
ירון לא רופא. מה הוא מבין ברפואה? הוא איש ארכיון. מה הקשר בין זה לשאלות על חיים ומוות?
"כי אנשים צריכים להחליט".
להחליט מה, לחיות או למות? מה קשור לארכיון ספרות 'לחיות או למות'?
"כן. ארכיון הוא סימן לעמדה של החולה".
איך?
"אם הוא מחליט להמשיך לחיות. אם הוא מחליט להפסיק לקבל טיפול. אם הוא סיים. אם הוא ממשיך את החיים אין לו מה לעבוד על סיום".
כלומר מוסרים ארכיון רק כשמתים? אני מנסה להבין אותך. את רוצה שתהיה הלימה בין מסירת הארכיון למסירת החיים?
"פחות או יותר. אני לא רוצה למסור את החיים. אני רוצה לחיות תמיד". •
"ארכיון הוא סימן לעמדה של החולה. אם הוא מחליט להמשיך לחיות. אם הוא מחליט להפסיק לקבל טיפול. אם הוא סיים. אם הוא ממשיך את החיים אין לו מה לעבוד על סיום. אני לא רוצה למסור את החיים"
