ילדות
נולדתי בקיבוץ גברעם לפני 59 שנים לנעמי ושמואל. אח בכור לאופיר. אמא שלי, שלא סבלה את העובדה שאני גדל בבית ילדים, הכריחה את אבא שלי לעזוב לפתח-תקווה. בפתח-תקווה היו אז המון שדות, פרדסים ומגדלי מים. למדתי בתיכון ברנר שהיה אז בית ספר נחשב. כנער הייתי נוסע מפתח-תקווה לתל-אביב, למועדונים כמו הפינגווין וליקוויד. ראיתי שם הומואים וסטרייטים. הייתי נוסע באוטובוס קו 66 האחרון לתל-אביב, חוזר באוטובוס הראשון בבוקר, ואז הולך לבית הספר. חייתי חיים מאוד מגוונים.
בצעירותך השתתפת גם בתחרויות שחייה.
הייתי שחיין מגיל שמונה עד גיל 16-17. נוסע כל יום באוטובוס לרמות השבים, הולך את כל היישוב עד לבריכה כדי להתאמן. אחר כך זה היה פעמיים ביום, בוקר וערב, עד שהבנתי שזה הורס לי את חיי החברה. גם לא הייתי אלוף הארץ, הייתי בסדר. לא ראיתי שזה הולך לאולימפיאדה. עם כל האהבה הגדולה שלי, הפסקתי, אבל אני עדיין שוחה שלוש פעמים בשבוע.
שירות צבאי עם ישראל קטורזה
בצבא הייתי ביחידת בקרה של חיל האוויר במצפה רמון. לא שמחתי להיות בצבא, אבל זה היה בסיס עם אנשים מדהימים. ישראל קטורזה שירת איתי. כבר בתור חייל הוא היה עושה סטנד-אפ בערבי יחידה. אז הבנתי שאני גיי. מה שמבאס הוא שבדיעבד אתה מגלה שהיו לצידך עוד חמישה גייז. לא עשיתי עם זה שום דבר.
מה עם המשפחה שלך?
אמא שלי הבינה שאני גיי הרבה לפניי. היה לי חבר בגיל 17, שהייתי מאוהב בו בי"א ובי"ב, ואמא שלי אמרה לחברה טובה שלי, ענת, אני חושבת שהבן שלי הוא הומו. ענת אמרה לה: על מה את מדברת בכלל? לא היה לה מושג מזה. אני חושב שגם אני לא ידעתי. לא הבנתי למה אני כרוך אחרי חבר. בתיכון הייתי מאוהב בחברים סטרייטים שלי בלי להבין שאני מאוהב בהם. חשבתי שככה מרגישים כלפי חבר מאוד טוב – שאתה רוצה להיות איתו כל הזמן ואתה מקנא אם הוא הולך עם חברים אחרים. אבל אני לא מצטער על האהבה הגדולה שהרגשתי לחברים האלה. אני מצטער שהיו לי חברה או שתיים שנתתי להן מצג שווא כאילו אנחנו ביחד.
"אחרי ההודעה של הבימה שהסרט 'יוסי וג'אגר' יהפוך למחזה, נתקפתי בחרדות. הרעיון של הסרט היה על בחור שהיה במלחמת לבנון, בן הזוג שלו נהרג ואף אחד לא ידע שהיה לו בן זוג. הוא בעצם היה אלמן מלחמה בלי שאף אחד ידע. היום שני הקצינים כבר לא היו מסתירים שהם הומואים"
פגישה עם טרוריסט
לא הייתה לי סדרה פופולרית כמו 'שקשוקה'. גם 'מקיף מילאנו', שיצרתי יחיד עם יאיר פרי ונוי כרמל והייתה בה נשיקה בין שני בנים, מאוד הצליחה ועוררה עניין. הסתובבתי עם 'שקשוקה' בכל הארץ, ובירושלים תמיד הגיעו להקרנות של הסדרה מלא סוגי משפחות, גם כאלה שהן דתיות לאומיות, שאמרו לי כמה הם אוהבים אותה והודו לי.
דעות פוליטיות שונות משפיעות על ההחלטה שלך עם מי לעבוד?
לא. אני מאוד אוהב את אוהד קנולר. הוא בחור מקסים ואחראי להרבה הצלחות שלי, מ'יוסי וג'אגר' ועד 'עד החתונה'. נכון, אני לא מנוי על הדעות שלו בפייסבוק, אני מניח שהן ימניות, אבל הוא שחקן טוב, וכשאני פוגש אותו אנחנו מתחבקים וכיף לנו להעביר סמול טוק. אני לא פוסל אותו או את שי גולדשטיין על הדעות שלהם, ואשמח לעבוד איתם.
כבר פסלת מישהו?
אני כן אפסול מישהו אם הוא טרוריסט. פעם עבדתי בחברת הפקה והגיעה חבורה של כותבים שרצו לפתח איזו סדרה מאוד ימנית. ואין לי שום בעיה עם זה אם הסדרה טובה. הם לא רצו לעשות סדרה טובה, אלא משהו שהוא יותר מניפסט מאשר סדרה מעניינת. כשהפוליטיקה בחוץ, אז תכתוב מאמר, זו לא צריכה להיות סדרה. אבל כשגיליתי שאחד היוצרים שם הוא טרוריסט מורשע לשעבר, מישהו מהמחתרת היהודית שהורשע בפגיעה חמורה בפלסטינים והורשע וישב בכלא, הפסקתי לעבוד איתם באותו רגע.
מותה של אמי
אמא שלי נפטרה בשנה האחרונה מסרטן קטלני. עברה שנה מהרגע שהיא גילתה את זה ועד שמתה. מהרגע שקיבלנו את ההודעה היה ברור לי שזהו, שאין שום ריפוי. זאת הייתה שנה של פרידה עצובה. לי - לא לכל בני המשפחה - היה ברור שצריך להתחיל להיפרד ממנה. לאבא שלי היה מאוד קשה לקבל את זה עד הרגע האחרון. לאורך השנה היה מאוד קשה להחזיק את האמת הזו מול אמא שלי, שלרגע לא חשבה שהיא הולכת למות. שלושה ימים לפני שהיא מתה היא עוד האמינה שתצא מזה, וכל הניסיונות שלי להוביל אותה לאיזו שיחת פרידה לא עבדו. היה פער בין מה שאתה יודע שהולך לקרות לבין זה שאמא שלך ממשיכה להתעקש שהיא חוזרת הביתה והיא תתגבר על הסרטן. זה היה קשה מנשוא, אבל אמא שלי תמיד ניסתה להיות אופטימית וחיובית. לזכותה ייאמר שגם היה לה סרטן השד לפני עשר שנים, והיא יצאה מזה. היא מתה ביום העצמאות בגיל 77. נשארנו עם אבא שלי, שמאוד אהב אותה ועדיין דומע בכל פעם שהוא אומר את השם שלה, ועם זאת, הוא ממש מתנפל על החיים בצורה מעוררת הערצה. כיף לראות שהוא לא שקע בדיכאון של האלמנות ומוצא טעם לחיים. הייתה לנו בכלל שנה קשה, הילדים שלנו איבדו שלושה סבים וסבתות שהם מאוד אהבו – גם את אבא של ערן, בן זוגי, ואמא של רות, האמא של הילדים שלנו.
הכניסה שלי לעיתונות
אחרי הצבא למדתי ספרות כללית וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. ביום הראשון של הלימודים בשנה א' הייתה שביתה. משהו עיצבן אותי וכתבתי על זה טור. היה אז עיתון סטודנטים בשם 'תזה', שערכה שרי ארליך. אמרתי לה, יש לי טור על השביתה, היא אמרה, סגרתי את העיתון. התעקשתי: אני בכל זאת רוצה להביא לך אותו. היא עבדה אז ב'מעריב', ואמרה לי, תבוא למעריב. היא לקחה ממני את הטור והלכה. לא שמעתי ממנה, ואז יום אחד אני מגיע לאוניברסיטה ורואה ערימות של עיתונים, ומה שכתבתי על השער. ואז היא התקשרה אליי ואמרה לי, בא לך לכתוב למעריב? בגיל 22, כשכל החברים שלי עדיין מלצרים, הגעתי לעיתונות. עבדתי ב'מעריב', ב'ידיעות אחרונות' וב'הארץ'. היום, חוץ מלכתוב אני גם מרצה בחוג לתקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים, ומנהל אמנותי של בית הספר לכתיבה בסדנאות הבמה WRITE NOW.
"אמא שלי נפטרה בשנה האחרונה מסרטן קטלני. עברה שנה מהרגע שהיא גילתה את זה ועד שמתה. היה ברור שצריך להתחיל להיפרד ממנה. שלושה ימים לפני שמתה היא עוד האמינה שתצא מזה, וכל הניסיונות שלי להוביל אותה לאיזו שיחת פרידה לא עבדו"
יוסי וג'אגר
בקרוב יעלה בתיאטרון הבימה המחזה יוסי וג'אגר שמבוסס על התסריט שכתבתי לסרט המצליח, שבו כיכבו יהודה לוי ואוהד קנולר. נועם שמואל, המנהל האמנותי, התקשר אליי לפני כמה חודשים ושאל אם מעניין אותי לכתוב מחזה על פי הסרט. האמת שכמה חודשים לפני זה עלה לי בראש שצריך לעשות מזה מחזה, בגלל המלחמה. יש לי במאי מדהים ומנוסה, עידו רוזנברג. מאז שהעניין התפרסם פונים אליי המון שחקנים ובסופו של דבר יהיו אודישנים. אחרי ההודעה של הבימה שהסרט יהפוך למחזה נתקפתי בחרדות. אני מרגיש שחשוב לא לנוח על זרי הדפנה, אז אני מתאמץ פי אלף עם כל אתגר חדש.
הרעיון של הסרט היה שלי. באתי לאיתן פוקס, שביים אותו, עם סיפור על בחור שהיה במלחמת לבנון, ובן הזוג שלו מת ואף אחד לא ידע שהיה לו בן זוג. הוא בעצם היה אלמן מלחמה בלי שאף אחד ידע שהוא אלמן מלחמה. היום שני הקצינים כבר לא היו מסתירים שהם הומואים. מה שמדהים הוא ש'יוסי וג'אגר' עדיין מוצג מוקרן ב-VOD ובכל יום זיכרון, וכמובן בשבוע הגאווה, רואים אותו.
במלחמה הפכנו שקופים
הייתה תקופה קשה ומפחידה בשנים האחרונות שלפעמים היית שמח לו יכולתי להיעלם. כמו שיש הורים שלא רואים את ילדיהם, ככה הממשלה הנוכחית לא רואה אותנו כאזרחים. אנחנו חיים תחת ממשלה ושלטון שבעיקר רואים את עצמם ולא את האזרחים. אני חושב שרוב האזרחים, גם הביביסטים, שקופים עבור הממשלה. המטרה של השלטון עכשיו היא הישרדות, ולא ליצור כאן מדינה טובה יותר לחיות בה. תוסיף לזה את המלחמה, את הרצון להיעלם כשקורה לך משהו מפחיד, כמו 7 באוקטובר או המלחמה עם איראן. התחלתי לכתוב את הסדרה 'תראו אותי' לכאן חינוכית אחרי 7 באוקטובר. היא עוסקת בנער מופנם בן 13 שמגלה שברגעים מסוימים יש לו כוחות-על להפוך לרואה ואינו נראה. כשאתה יושב עם הילדים שלך במקלט ופוחד שיגיעו לכאן חמאסניקים מעזה, יש בך חלק שרוצה להיעלם ושלא יראו אותך.
מאיפה הגיע הרעיון לסדרה?
ניסיתי לשחזר דרך הסדרה, שביים אביעד קידר, את התחושה הזאת של ילדות נוסטלגית בקיבוץ ובמושב. יש משהו שמאוד מחבר בין 'יוסי וג'אגר' ל'תראו אותי' - הפחד שאם תחשוף את הדברים האישיים שלך, לא יקבלו אותך או לא יאהבו אותך. ב'תראו אותי' הוא פוחד שיגלו שכשהוא נבוך או ביישן הוא נעשה רואה ואינו נראה, ויצחקו עליו. ב'יוסי וג'אגר' יוסי פחד שיגלו שהוא הומו. אני חושב שזה פחד שיש להמון אנשים, ובגלל זה הרבה אנשים מתחברים ליצירות האלה. אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי אחרי שהסרט יצא היה שפנו אליי המון אנשים שהם בכלל לא גייז, ואמרו לי שהסרט גרם להם לפתוח ולספר לאחרים דברים אישיים.
הורות
במשך שנים חשבתי שבתור גבר אני לא ראוי לגדל ילד. לשמחתי יצאתי מהשנאה העצמית, והומואים התחילו לראות את עצמם כהורים, כמשפחה. היום המון זוגות הומואים עושים ילדים בפונדקאות. אני בחרתי לעשות אותם עם אמא. כתבתי את התסריט ל'אמא ואבאז' לפני שנולד לנו הילד הראשון, כשהתחלתי לדמיין את העניין של ההורות המשותפת. בגלל שיהודה לוי שיחק שם הייתה לי תחושה שאני עושה הומאז' לְמה שהיה קורה לו ג'אגר היה חי. הוא היה מתחתן ונהיה אבא. 'אמא ואבאז' נולדה כשההומואים התחילו לעשות ילדים. זאת גם הייתה סדרה פורצת דרך - הפעם הראשונה שהיו הומואים בתפקידים ראשיים.
איך פגשתי את בן הזוג שלי
בן זוגי ערן (נוימן), היה שנתיים מתחתיי בתיכון. לא ממש הכרנו בתיכון. הוא ידע יותר מי אני מאשר אני הכרתי אותו, כי הייתי שנתיים מעליו. נראיתי אז כמו רוברט סמית', הסולן של הקיור. הייתי נוסע לתל-אביב להסתפר, היו לי חתכים וקרחות בשיער. עשיתי גם את 'מופע הקולנוע של רוקי' בבית הספר. ערן היה מגיע לבית הספר עם אופנוע. הוא היה יפיוף. אחרי הצבא נפגשנו במקרה ברחוב, וההיכרות המוקדמת עזרה לשיחה להתפתח. הוא למד אדריכלות, ועכשיו הוא פרופסור, דיקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב. הוא גם הקים את הארכיון לאדריכלות ישראלית במוזיאון תל-אביב.
אתם יותר מ-30 שנה יחד. איך מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן?
אני עדיין מאוד אוהב את ערן ומאוד נמשך אליו. אני חושב שההורות המאוחרת – נהיינו הורים ליואל ולאמיתי בגיל 40 לערך – נתנה עוד בוסט חדש ועניין לחיים שלנו. פתאום לראות אותו בתור אבא הוסיף לו סקס אפיל. האבהות לא רק פותחת לך עוד חדר בלב, פתאום אתה רואה את בן הזוג שלך באור אחר. לשנינו יש יכולות להתגבר על הקשיים. כל אחד טיפל בעצמו באופן פרטי. איכשהו משהו עובד.
