בטיימינג מזהיר הוציא רותם כהן את הדלת של הממ"ד בביתו בתל-אביב חודשיים לפני 7 באוקטובר. "חייתי בסרט, כאילו אני גר בשווייץ", הוא נזכר. "שי אשתי אמרה לי עוד לפני שהתחילה מלחמה, איך אנחנו נהיה בבית בלי ממ"ד? היא יודעת מה זה הפגזות, גדלה בצפון. אמרתי למה ממ"ד, זה לא מגניב, בואי נעשה מזה עוד חדר נורמלי. הוצאתי את הדלת. הגיעו האזעקות, יצאנו לחדר מדרגות".
אני מתאר לעצמי שרצית לדפוק את הראש בדלת שלא הייתה.
"אני כנראה עוד בן אדם נורמלי שחשב שהמקום הזה יכול להיות שקט".
7 באוקטובר כבר הפך אותו לכיוון השני. אזעקות, ילד בכור בן חמישה חודשים בבית, מתרגל למציאות חדשה. "שלושה ימים לא ישנו פיזית, האדרנלין היה מהול בפחד אימים. בהתחלה היו פעמים ששמענו רעש בתקרה, דמיינתי שמישהו הולך לנו שם מעל. ואז נינט העלתה פוסט שמישהו אולי מצלם בניינים בתל-אביב. כל הכפתורים של אשתי נדלקו, ואני אמרתי אוקיי, הגיע הזמן לשים עוד מנעולים בבית. פשוט איפה שאפשר, בטירוף. אפילו בדלת האש, למרות שהמנעולן לא הסכים".
בנקודה הזו רותם כהן כבר התחיל להבין את ממדי הפוסט-טראומה שסוחבת רעייתו שי, בעצמה ניצולת פיגוע קשה במצובה בשנת 2002, שבמהלכו נרצחו חמישה אזרחים וקצין צה"ל. מחבלים חדרו מהצפון, החלו לירות ושי, אז בת שלוש, הוכנסה לארון בבית השכנים עד שהקרב יוכרע. היא אובחנה כפוסט-טראומטית, הצליחה לנהל חיים רגילים, אפילו לעשות שירות לאומי. אבל 7 באוקטובר הדליק בבת אחת את הטראומה ההיא מחדש. "אני לא אשכח בחיים את היום הזה", היא אומרת. "צהריים, האחים שלי היו בבית ספר, הלכתי עם אמא לחברה. פתאום פיצוצים, יריות. אמא שלי צועקת: 'מחבלים'. כולם צחקו עליה, אמרו לה, אורנה, איזה מחבלים בראשך, אולי ציידים. אמא שלי, בלי לחכות לתשובות, התקשרה לבתי הספר של האחים שלי: אתם לא מביאים לפה את הילדים, יש פה מחבלים, תשלחו אותם לקיבוץ אחר. המחבלים היו על הכביש שמתחת למצובה, באיזשהו שלב הם היו ממש מתחת לבית, ואותי פשוט הכניסו לארון כי אלה ההנחיות שהם קיבלו, להסתגר בבתים, כמו ב-7 באוקטובר".
כהן ידע על ההיסטוריה של רעייתו, אבל איש לא יכול היה לצפות שהטראומה תידלק מחדש. "בעצם לא היה אותי למשך ארבעה חודשים", היא נזכרת. "לא רציתי לעשות כלום ולא יכולתי לעשות שום דבר. כל אזעקה הייתה מוציאה לי את התיאבון. מרוב שאני פסיכית, בכל פעם שניסיתי לאכול יצא שהגיעה איכשהו עוד אזעקה אז בנקודה כלשהי כבר אמרתי, זהו, אני לא אוכלת".
רותם, מתי הבנת שאתה הולך לתקופה כזו?
"היו ניצנים כשהתחילו הדיבורים להכין את הממ"ד, עזוב שלא הייתה דלת, היא כבר קנתה גנרטורים, מזרנים, מכשיר רדיו, בקבוקי מים שהיא כל הזמן החליפה כי פג התוקף. באחד הימים שאחרי 7 באוקטובר, שלוש בלילה, פתאום מצאתי את שי בוכה במיטה, מייבבת ממש. חיבקתי אותה. הרבה אנשים שחווים דברים כאלה לא יודעים להצביע לפעמים מה בדיוק קורה. אני יודע שהיא פוסט-טראומטית, אבל לא חשבתי שזה יפגוש אותנו בשום צורה ככה. אתה לא חושב שזה יגיע אליך לחדר שלך, לבית שלך הקטן. באותו ערב אני שואל למה היא בוכה כי זה לא היה קשור לשום דבר שקרה באותו רגע. שי התחילה להסביר לי שהיא מלאת פחדים, מה יהיה עם הילד, מה יקרה אם אני אמות, מי יהיה איתה".
שי: "הייתי בחוסר תפקוד של ממש, לא יכולתי לטפל בילד, לא שום דבר. מזל שאז היה לי רק את אדור דוד (בנם הבכור) ואת אמא שלי, שהגיעה. לא יודעת איך היינו מסתדרים אז עם יותר מילד אחד".
אז זה רותם וסבתא אורנה על הילד פול טיים.
רותם: "בדיוק. נצמדתי לאדור במשך ארבעה חודשים. כשהיה לי טיפה שקט הייתי הולך לשיר לחיילים או למפונים, גם כשהייתי שבור בפנים. שי הייתה בחרדה ברגע שלא הייתי בבית, והקטע ההזוי הוא שהפחד שלה היה בעצם נורא לגיטימי. גם אני פחדתי בדרך בנסיעות בחודשים הראשונים, בכבישים-לא כבישים. בימים האלה לא ידענו יותר מדי על מה שיכול לקרות בדרך".
שי: "הוא היה מסתיר ממני לאן הוא הולך".
רותם: "בעצם, במהלך חצי השנה הראשונה של המלחמה היא לא רצתה שאצא מהבית. רציתי להתנדב, להופיע, לנשום גם אוויר מדי פעם. הייתי צריך לשקר. הייתי אומר, אני יורד שנייה למטה, אני עובר רגע אצל ההורים, נותן איזה משהו. בינתיים נסעתי להופעה, ויצא שהיא ראתה אותי באייטמים ברשתות, פתאום שר בים המלח. אז היא אמרה לי, מאוד יפה. אמרת שהלכת להורים".
שי: "תראה, בסוף, אני יודעת שהוא הולך לעשות טוב לאנשים, זה לא שהוא הלך לשבת רגל על רגל בחוף. אבל במצב שאני הייתי בו לא חשבתי על הכל".
זה ברור. זה לא בשליטתך.
"אם החרדות שלי לא הספיקו, יום אחד אחותו קרני מפרסמת בסטורי: אני מחפשת מאבטח חמוש לנסיעה להופעה".
רותם: "אתה מבין? אני מסתיר משי איפה אני, קרני מפרסמת שהיא צריכה מאבטח עם אקדח, לא פחות. אני מתקשר לאחותי, נו, מה את עושה? אני יומיים מסתיר את הדבר הזה ממנה".
× × ×
אחרי ארבעה חודשים כהן הרגיש שהוא חייב להפסיק להתגנב להופעות, להדיר את רעייתו מהסטוריז של המשפחה וליישר את ההדורים בבית. "יום אחד היה לנו פיצוץ והרגשתי שזהו זה. אמרתי לה, שי, נשמה, אני הולך לשיר לחיילים, מעכשיו אני יוצא להופעות. זה המצב, תתמודדי עם זה. לא רוצה להסתיר. היא אומרת לי, אוקיי, אתה יכול לפחות להודיע לי מתי אתה הולך? אמרתי מצוין, אז מחר אני בטבריה. את רוצה לפתור את העניינים? בואי למטפלת שלי, הפסיכולוגית, תטפלי בזה. אפילו סימסתי לאורנה חמותי: את צריכה לעודד את שי ללכת לטיפול".
הבנת את רותם הפעם, כשחתך עניינים? יכולת לומר לו שהמדינה תחכה.
"שמע, עם כל זה שהוא הציב לי עובדות, רותם היה מאוד רגיש למצב שלי. מאוד הכיל, ומצד שני בסוף הוא מרגיש מחויב לעשות את התרומה שלו במצב הזה. הוא לא הולך להילחם בעזה, אבל כן היו צריכים אותו, הוא עזר לאנשים ושימח. בנקודה הזו היה המשבר הכי קשה בחודשים האלה בינינו, אבל זה לא הגיע מעבר לזה, אף פעם לא היו דיבורים על פרידה. בסוף הוא המאהב המושלם שלי, אשרף שלי".
מה עובר עלייך בחודשים האלה של חוסר התפקוד?
"הרגשתי שבכל פעם בחיים שלי החרדות רק משתדרגות, אם אפשר לקרוא לזה ככה. פעם זה היה על עצמי, על ההורים שלי, עכשיו זה על הילדים, על בעלי, דברים כאלה ואחרים. היה יום שבו אמרתי לרותם: אני לא יכולה יותר, קשה לי, אני חייבת משהו שיעזור, אני חייבת כדור שיגרום לי לא להרגיש את זה. בסוף לא חיפשתי משהו כזה, כי אני מצד שני גם מאוד מאמינה בעצמי. אני יודעת שמגיל קטן אני מפחדת באוטובוסים, ברכבות. מתמודדת".
רותם: "הטראומה שהיא חוותה - אני לא חושב שיש מישהו שחסין לה בשום צורה".
שי: "במלחמת לבנון השנייה, לפני שפינו אותנו, אמא שלי הייתה מלווה אותי להסעה של בית הספר, והטילים היו פשוט עוברים מעל הראש שלנו. היה בוקר אחד שהיא זרקה אותי לתוך השיח, נשכבה מעליי, הטיל עבר מעלינו, והמשיך בקו ישיר פשוט לאחד הבתים בהמשך".
רותם, רגע קשה במיוחד בבית בחודשים האלה?
"כשהיא אמרה לי: אתה חייב להבין שאתה לא יכול לצאת מהבית. זה היה הרגע שבו הפנמתי שהיא חייבת להתחיל להבין שזה לא יכול לקרות לאורך זמן. מעבר לזה, רציתי גם לתת את האיזון בבית, להחזיר לה כבן הזוג, כזה שצריך לגונן עליה, את תחושת הביטחון שחסרה לה".
"יש לי מלא כסף שמסתובב בעיר, שלא אספתי עד היום. ניהלתי חנות בגדים של 'דיזל', הייתי מלהק ב'האח הגדול' בעונות של נופר מור ולבנה זוהרים. באיזה יום קרא לי אחד האחים של אמא שלי ושאל 'רותם, אתה עוד עובד בקופי בין?' אמרתי לו כן. הם התערבו ביניהם כמה זמן אני שורד בעבודה, שזה מעליב בקיצוניות"
שי: "יצא שגם אחי וגיסיתי חוו את 7 באוקטובר על בשרם, בנירים. הוא יצא בבוקר להפלגה לאשקלון, אשתו בבית והוא בלב ים. הייתה בממ"ד 14 שעות עד שחולצה. זה היה מזל גדול, הוא בדרך כלל יוצא בשעות האלה לריצה בדיוק מאיפה שהמחבלים נכנסו. זה כמובן לא תרם לשקט הנפשי שלנו".
מה קרה במערכה באיראן, יוני 2025?
"הטראומה חזרה. ברחתי לצפון. הרגשתי שזה הפתרון שלי עם הילדים. הייתי בהיריון שלישי, עם שני ילדים קטנים. פעם אחת האזעקה תפסה אותי כשהייתי איתם למטה בטיול קטן. עליתי הביתה ואמרתי לרותם, עכשיו אני אורזת ונוסעת לצפון".
למרות הכל יש כאן גם סיבוב ניצחון. שי ורותם הביאו שני ילדים נוספים לעולם, דווקא במהלך המלחמה. לביא כבר בן שנה, ליבר בת חודשיים. "במהלך המלחמה אדור דוד התחיל לסבול מפרכוסי חום. זה לא משהו נדיר וזה גם עובר, בעזרת השם. כשמגיעה עלייה מהירה בחום, הילד מתחיל לפרכס. בהתחלה זה הפחיד, רציתי שהאדמה תבלע אותי. זה התחיל תוך כדי המלחמה, חשבנו שאולי זה קשור לפחדים שאנחנו עוברים ומעבירים, אבל הבנו שזה אמור לעבור עד גיל חמש".
עניין מקרי, או שהמצב הביא אתכם להחלטה הפוכה: אנחנו נגדל בארץ הזו ילדים, גם אם אדמתי בוערת.
"יש מצב שפסיכולוגית זה עשה לנו רצון לגדול, זו נקודה מעניינת", אומר כהן. "אתה יודע, זה לא פשוט להביא שלושה ילדים בטווח כזה, זו בעצם כמעט שלישייה. השאלה שלך גורמת לי להבין שהמצב השפיע עלינו. תמיד רציתי להקים בית אמיתי. אז אפשר לומר משהו כמו, אוקיי, ניסיתם להרוג אותנו? קבלו עוד כמה כהנים לפנים".
שי: "לפחות הילדים שלנו לא נלחצים באזעקות כמוני. פה הצלחנו ממש".
רותם: "אני ממש עשיתי להם באזעקות 'החיים יפים'".
× × ×
עכשיו הוא כבר יכול לחזור למוזיקה, אחרי היעדרות ארוכה של כמעט שנתיים מהפלייליסט, מבחירה. כהן יצר להיטים עוד לפני תחילת הדרך כסולן, כשכתב לאמנים אחרים כמו בועז שרעבי, אייל גולן, דנה ברגר, בהמשך גם עומר אדם ושרית חדד. פתאום הוא ירד מהרדאר המוזיקלי, והמלחמה היא סיבה מספיק טובה, אבל אמנים מסוגו בכל זאת חזרו לעניינים הרבה יותר מהר. כהן המשיך להופיע, ואחרי הטיפול באשתו צלל מחדש לעבודה על אלבום חדש, 'הבן של נורית', שיוצא אחרי הפסקה של ארבע שנים מאז אלבומו הרביעי והמצליח. כהן מגדיר את האלבום כאישי ביותר שלו ומשמיעה ראשונה מתגלים להיטים פוטנציאליים, ניכרים ייסורים, כאבים ואמת חשופה. בדרך הוא גם סוגר חשבון עם אחיה של אמו על צלקת ארוכה שהותירו בו לאורך השנים.
"הם אף פעם לא האמינו בי. לאמא יש שישה אחים, ועוד אחות. האחים שלה, אתה יודע, בשבילם מוזיקה זו לא עבודה. מה זה זמר? אתה אחרי צבא? תעבוד בתעשייה האווירית, תעבוד בדברים שמביאים כסף. אמא שלי תמיד פירגנה לי, אמרה לי שאני שר מהמם עוד לפני שהבנתי שאני יודע לשיר. אבל אחד האחים שלה, נגיד היה אומר למשפחה: מה יש לו הבן של נורית, הוא משתגע, עושה כל מיני קולות בבריכה, הוא התחיל לעשן סמים? מה קרה איתו? הוא לא מיושר עם החיים, הוא לא עובד, לא שורד בשום עבודה".
לא עבדת?
"דווקא כן. ניהלתי בית קפה של 'קופי בין'. עבדתי איזה חודש-חודשיים רצוף איפשהו כדי לתת לעצמי שקט מאבא שלי, שהוא יראה שאני מתמיד. לפעמים אפילו לא גביתי את הכספים שהגיעו לי. לא עניין אותי. יש לי מלא כסף שמסתובב בעיר, שלא אספתי עד היום. ניהלתי חנות בגדים של 'דיזל', הייתי מלהק ב'האח הגדול' בעונות של נופר מור ולבנה זוהרים. נהניתי מזה. באיזה יום קרא לי אחד האחים של אמא ושאל, רותם, אתה עוד עובד בקופי בין? אמרתי לו, כן, למה אתה שואל? ואז הוא קרא לאשתו, 'אני חייב לך ארוחה'. הם התערבו ביניהם כמה זמן אני שורד בעבודה, שזה מעליב בקיצוניות. מפה נולד האלבום".
הם עוד עלולים להיעלב מהטקסטים.
"יכול להיות. אני לא חושב שמישהו אומר משהו על ילד, בחור צעיר, והוא מצפה שזה ייקח אותו 30 שנה קדימה. אתה לא חושב שאם תגיד לבן משפחה 'למה אתה לא מחזיק בעבודה', זה יישאר עליו כמו פאץ' על המעיל. אותי זה היה מעציב אם משהו שאני אגיד לבן שלי יעשה לו כזו צלקת. אז למה קראתי לאלבום 'הבן של נורית'? כי אני מספר את כל מה שהאחים של אמא אמרו עליי. הם כל כך לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות".
מעניין שזה נחרת בך כל כך חזק. בסוף כמה דודים אמרו משהו. לא נורא.
"מה זאת אומרת? ברור. לא דיברתי איתם ארגזים של זמן. בזכות זה שאני בן אדם מטופל ובזכות זה שאני מאמין שבני אדם טועים גם לא מרוע, אז אני חומל. מצאתי את עצמי נלחם במלא רגעים כאלה ומצאתי שאני בן אדם לא נקמן. כשאני מגיע לאילת להופעה, אני מזמין אותם להופעות".
"מצאתי את שי בוכה במיטה, מייבבת ממש. חיבקתי אותה. אני יודע שהיא פוסט-טראומטית, אבל לא חשבתי שזה יפגוש אותנו ככה. כשהיא אמרה לי 'אתה חייב להבין שאתה לא יכול לצאת מהבית' - זה היה הרגע שבו הפנמתי שהיא חייבת להתחיל להבין שזה לא יכול לקרות לאורך זמן"
כהן פרץ ב-2013 אחרי ניסיונות הכתיבה המוצלחים לאמנים אחרים, וההמראה הייתה מהירה. להיטים, הופעות גדולות, פרס פריצת השנה, תגלית השנה, פרסי אקו"ם, טלוויזיה, קמפיינים, ואפילו חיבור עם אנריקה איגלסיאס, לא פחות.
ובכל זאת בשיר 'לבד על הגג' אתה כותב: 'גם כשהיו איתי קרוב, הרגשתי לבד'. הרושם היה שאתה מצליח ועטוף באהבה מכל כיוון.
"הטקסט של השיר הזה קשור לתהליך שאני עובר עם עצמי בשנתיים וחצי האחרונות. הלכתי לטיפול אחרי שהגעתי לדד-אנד, למקום כזה שבו אני מרגיש מתקפל מדי, מרצה מדי. זה לא קשור להצלחה. הרגשתי לבד דווקא עם הבגדים היפים, החיוך המנצנץ והאהבה הגדולה".
דוגמה?
"אני אלך אחורה לשיר הראשון שלי, 'אל העולם שלך'. לא אשכח את היום שבו זה נוגן ברדיו אצל מושיקו שטרן. הייתי בנסיעה ועצרתי עם דמעות בעיניים, כבר לא יכולתי לנהוג. רציתי לספר למישהו, לשתף, ולא מצאתי חבר אחד שאני יכול לומר לו. אבל אני כביכול מוקף, מבלה. איך יכול להיות? זה גם שינה לי את הגדרות היצרן של מה זה חבר".
כלומר?
"חבר זה דווקא אחד שישמח כשטוב לך. אני מכבד את כולם, אבל שיניתי את ההסתכלות על הדברים והבנתי שאנשים שאני רוצה סביבי הם כאלה שישמחו בשבילי. הדיפולט של אנשים זה להגיד לך, וואלה אחי, אם יהיה לך פנצ'ר בארבע בבוקר, צלצל אליי. אם חלילה התגרשתי, ישמחו לארח אותי בסלון. אבל תארח אותי בסלון שלך כשטוב לי, למה רק כשרע?"
איפה הרגשת מרצה?
"במוזיקה שלי, למשל. אני עשיתי מוזיקה לטינית מדיי וואן, זו המוזיקה הכי חזקה בעולם היום. באתי יום אחד עם החומרים שלי לדורון אלימלך, מפיק ידוע בתעשייה. הוא אומר לי שמע, זה לטיני מדי. בוא נוסיף דרבוקה. הייתי חדש בתעשייה, לא ברור לי. למה דרבוקה? אני בעד, אבל זו לא המוזיקה שמתאימה לי. בכל זאת עשיתי. האלבום הנוכחי הוא לגמרי אני".
× × ×
בישורת האחרונה של הקלטת האלבום הוא כמעט נפרד מאחותו, קרני, גם המנהלת האישית זה עשור. "הפעם כבר הלכתי לבד לאולפנים. תמיד קרני הייתה באה איתי ואומרת את דעתה. חלק מהטיפול שעברתי היה להתקרב לעצמי בחזרה. הפכתי להיות קיצוני בתגובות שלי גם לקרני, שהיא הסוכנת שלי, אחותי וגם החברה הכי טובה שלי. היו פעמים שפשוט הלכתי לאולפן לבדי, הייתי אומר אפילו בגסות, חזרתי עם שירים, לא שלחתי לה כדי לשמוע מה היא חושבת. הרגשתי שבכל פעם שאני שומע דעה, אני מקבל רעש, ואז מתרחק מעצמי. ויתרתי על זה באלבום הזה".
היא הבינה?
"לא. זה פגע בה, והכאיב לי שזה פגע בה. זה הביא אותנו למקומות קיצוניים, היינו כבר על מדרגות הרבנות, מה שנקרא, עם איש מקצוע. הלכנו לסדר את זה כדי שתהיה פרידה פחות כואבת, חשבתי כבר לחפש מישהו אחר שיילך איתי, כי אני עובר שינויים כבן אדם. הרגשתי שאני עובר ניתוק ממנה כי היא לא מבינה אותי, ואז היא עוד יותר לא מבינה אותי. אני למשל מרגיש שאני חולה, כואב לי הגרון ואני לא אומר לה. נוסע סובל להופעה, יושב ליד בן אדם שאוהב אותך, אבל לא יודעת מה אתה עובר".
מה קרה בשיחה?
"במשך חמש שעות, עם הרבה בכי וכאב, אמרתי לה דברים שלא אמרתי אף פעם, והיא אמרה את שלה. כל אחד הלך לביתו. הרגשתי נקי, קמתי לימים יותר בהירים, שיחררתי את הכאב. אתה מכיר את הזוגות שמתגרשים ואז מתחתנים? להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני יכול להבין אותם. אחרי שפתחתי הכל, והיא הייתה יכולה להכיל, יכולנו להמשיך. כשבאתי עם האלבום, 13 שירים, היא הקשיבה ואמרה, אני עם דמעות בעיניים, זה הדבר הכי טוב ששמעתי. היא לא שמעה את החומרים עד אז".
במהלך החודשים האחרונים כהן איבד את קולו, תוצאה של עומס הופעות משולב במתח נפשי. "הגעתי למצב שאני מופיע ערב-ערב, או בהצגה 'יאסו', או עם הלהקה שלי בהופעות פתוחות או מוזמנות. מרוב אינטנס היה שבוע שבו הרגשתי שהקול נחלש ונחלש, ואז הגיעה הופעה של לקוח והרגשתי שפשוט לא יוצא לי קול. אני יושב עם קרני באוטו, עושה חימום קולי ולא מגיע לתווים שהמורה שלי שלחה שאעשה בהקלטה. נהייתי מכווץ, אמרתי אין ברירה, מופיע".
שרדת?
"בקושי. הלקוחה נכנסת עם פמליה להצטלם, אין לי מצב רוח והיא עוד אומרת, כל העובדים בחרו אותך להופעה לרגל 30 שנה לחברה. אני עוד יותר בלחץ. בכל שיר שעובר אני כבר עומד לומר להם שאני מתנצל ויורד. ככה עברו 50 דקות, סיימנו, ירדתי לאוטו ובכיתי חצי שעה".
"הרגשתי שהגעתי למקום כזה שבו אני מתקפל מדי, מרצה מדי. זה לא קשור להצלחה. הרגשתי לבד דווקא עם הבגדים היפים, החיוך המנצנץ. השיר הראשון שלי נוגן ברדיו. הייתי בנסיעה ועצרתי עם דמעות בעיניים, כבר לא יכולתי לנהוג. רציתי לספר למישהו, ולא מצאתי חבר אחד שאני יכול לומר לו"
יום למחרת הייתה לו הצגה של 'יאסו' בתל-אביב, אבל הקול לא חזר. "אם יש משהו שמבהיל אותי זה לבטל הופעה, בטח עם קאסט כזה גדול של שחקנים. אני מגיע לבאלאנס בלי קול, אבל עד הרגע האחרון לא מוכן לוותר. הקהל כבר נכנס לאולם, אני מסמס לקרני: דחוף אני חייב שיוציאו לפה את ד"ר בן שושן לעשות לי זריקה של סטרואידים. ביקשתי לאחר את ההופעה ב-20 דקות. לקחו אותי משם לרמת אביב על אופנוע כדי לקבל זריקה. התקפלתי בבכי אבל אסור לבכות כי זה רע לקול. והרופא אומר לי, רותם, הכל בסדר, זה אצלך בראש, אתה תעבור את ההופעה".
צדק?
"אני פותח את ההצגה וקולט שהקול שלי לא איתי. אני משחק שם דמות של גבר לא רגיש מול אילנית לוי, ובהצגה הזו להפך, אני מדבר אליה ובוכה. לקחתי את הדמות למקום אחר. אני מייבב את חיי, רק שההצגה הזו תסתיים, למרות שזה לא היה בתסריט. סיימנו וכל השחקנים חיבקו אותי. זו הייתה סצנה".
מהכותרות באתרים לאחרונה: "רותם כהן שומר מצוות והולך לשיעורי תורה".
"אני מאמין מאוד, מתייעץ עם רבנים. גם על שמות לילדים. רצינו לקרוא לבכור רק אדור. הגעתי לרב שלי, קובי, שאלתי על השם, הוא התלבט. ביום של הברית, בחג השבועות, הוא הגיע ברגל ואמר לי, הרגשתי שאתה צריך אותי. עלה עשר קומות ברגל. אמרתי לו, אני לא מאמין שבאת, אני מתלבט אם לקרוא לילד אדור או אדור-דוד. הוא אומר לי, זה שלך, זה השם של הילד. מזל וברכה".
איפה עוד מתבטא אורח החיים המסורתי?
"אני שומר כשרות, אנחנו שומרים נידה, אני מתפלל, מניח תפילין, לפעמים אני משתף. לפעמים מקבל הודעות כמו 'וואו, אחי, גרמת לי להוציא את התפילין שלא הוצאתי מבר המצווה'. לא הפכתי אף נוצרי ליהודי, לא גיירתי אף אחד, אבל לפעמים צריך להזכיר שיש מישהו למעלה ששומר עלינו. אני בשיעורי תורה אצל רבנים כבר חמש שנים".
זזת ימינה בעקבות המלחמה?
"לא חושב. התחזקה לי ההבנה שפשוט כולנו נרצחנו מאותה סיבה. לא כי ההוא חושב ככה, והשני חושב אחרת".
היית חותם על עצומת האמנים להפסקת המלחמה?
"בשום צורה. מה פתאום? אני חווה את הלוחמים שלנו מכל כך קרוב, אנשים בתפקידים הכי מטורפים. לא נתקלתי באחד שלא רצה להביא חתול מעזה כי כאב לו על בעל החיים. החמלה של החיילים שלנו היא ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות. כל מה שהם עשו בעזה היה כורח המציאות, בוודאי ובוודאי שלא עשו זוועות".
בין רותם לשי כהן מפרידות 19 שנה. הם הכירו כשהיא הייתה בת 21 והוא בן 40. בהתאם למדד הפרסום העולה של כהן, הגבות ברשתות הורמו היטב, עם טוקבקים מרושעים במיוחד. "אנחנו חיינו את הקשר", נזכרת שי. "אם היו באמת פערים, זה היה מפריע, אבל אם הזוגיות שלנו מוצלחת וזה לא מורגש, אז מה אכפת לי אם השכן שלי חושב שהפערים מוגזמים?"
רותם: "אם אני אחיה את מה שאנשים חושבים, לאן אגיע? זה לא היה אמור להפריע לאף אחד".
שי: "רותם מאוד גונן עליי כשכל זה יצא. הייתי בדיוק אצלו בסלון בדירה, עלתה ידיעה שאנחנו ביחד ומיד הפכתי לבנה, לא ידעתי להכיל את זה, את התגובות שהגיעו. אבל מאותו רגע הוא עטף אותי מול כל מה שיצא בטובקבקים האלה".
רותם: "באותם רגעים הפכתי לחומה, כדי שהיא תרגיש טוב. הייתי הממ"ד שלא היה לי בבית אחרי. אני זוכר שהיא הראתה לי שהעלו תמונה שלי ושלה. אמרת לה וואו, תמונה יפה. והיא אומרת לי, איך אתה עם זה? עניתי, את אוהבת אותי? כי אני אוהב אותך".
