הייתי בחו"ל בשבוע שעבר. לא חשובים הפרטים – אוסטריה, סקי עם חברים, זה רק נשמע פריבילגי, בפועל זה הרבה יותר מנשמע, זה גם נראה ומרגיש – אבל משהו מוזר קרה לי במהלך השבוע הזה:
הייתי רגוע. לגמרי. למעשה, אני לא זוכר את עצמי רגוע כל כך אי פעם, אפילו לא בחו"ל, בטח לא בספא, בטוח לא במסאז' (אני על קוצים במסאז'. אלוהים, בן אדם זר נוגע בי עם שמן!). פשוט לא הצלחתי לדאוג משום דבר. תנסו – כמו שאמר לנון בתקופה שעוד אמר והקשיבו – לדמיין את זה:
לא. לדאוג. משום. דבר.
לי זה לא קרה אף פעם, כי אני בא ממשפחה שומרת מסורת שהיא לחשוש, לחרוד, להיבהל – מה שעובד באותו רגע – ולעולם לא לשמוט את מערך הדאגה הקרקעי שלנו. אפילו בזמנים טובים – 2016 אולי? לא סגור על זה – וגם ברגעים השקטים ביותר, תמיד ממשיכה לטרטר שם, בירכתי הבטן, חלשה אבל לגמרי נוכחת, החרדה הנצחית שלי.
כך שבאמת קשה להבין איך קרה שהפעם העברתי שבוע כל כך בלי דאגות, עד שזה הרגיש כמעט כאילו הוציאו ממני את הסוללות; אולי כי הצלחתי לפנות מהשולחן את כל המטלות המעיקות לפני הנסיעה, וגם את אלה שמיד אחריה, ונוצר מצב משונה שבו במשך שבוע לא הצלחתי לדאוג מכלום, אירוע כמעט מדאיג כשלעצמו.
אבל רק כמעט.
זה היה מוזר, מין חוויה חוץ-גופית חוץ-ישראלית כזו שבה בן אדם קם בבוקר ולא מצליח – חרף כל ניסיונותיו – להתעצבן מכלום, לדאוג מכלום, לחרוד מכלום. אני יודע מה אתם אומרים עכשיו: "בסדר, אחי, היית בחופשה, זה מה שחופשה אמורה לעשות בשבילך", אבל זה רק כי אני לא אחיכם ואתם לא באמת מכירים אותי אם זה מה שאתם אומרים.
כי אין אצלי דבר כזה לא לדאוג מכלום. גם בחופשה, בטח בחופשה (הטיסה תצא בזמן? המטוס יתרסק? המזוודות יגיעו? בית המלון יהיה הגיוני או שוב יתברר שהוא שם באינטרנט תמונה של עצמו צעיר וחטוב?). אבל לא הפעם. הפעם פשוט הסתובבתי שם, באוסטריה, בין גולשים, זוגות ומשפחות שהיו, ברובם, רגועים כמוני, שקטים כברירת מחדל, פשוט בני אדם במצבם הנינוח. ובאיזו דרך משונה, גם אני הפכתי לכזה.
ואז חזרתי לארץ והבנתי למה זה היה ככה: כי באוסטריה – בכל מקום באוסטריה – אין סיכוי שתישמע, משום מקום, אי פעם, אזעקה.
ובישראל אני תמיד דרוך לקראת אזעקה. לא באופן מודע, לא, אבל כל ישראלי בישראל נתון בהכרח בחוסר שקט אינהרנטי לנוכח הידיעה המודחקת שמתישהו תהיה אזעקה. אם לא היום, בעוד שבוע. אם לא בעוד שבוע, לפני הבחירות, כשראש הממשלה יחליט שרק מלחמה תסדר לו את המנדטים החסרים. ומתישהו, בוודאות, יהיה ממש עימות מזוין. יהיו חירום, ממ"ד, ילדים מבוהלים, הרס, אסון פוטנציאלי או ממומש. זה יקרה.
וזה יותר מזה: כשאתם ישראלים ביומיום הישראלי, איבדתם מזמן את היכולת לחוות שקט נפשי. כל כניסה לכל אתר חדשות וכל פוש מגלמים בתוכם, תת-הכרתית, שאלה אחת דחופה בלבד: האם השמיים כבר נפלו או עוד לא? הכותרת הראשית של ynet היא תמיד תשובה לשאלה הזו בלבד: המלחמה הבאה כבר התחילה? הטילים שוגרו? האסון הלאומי הבא – פיגוע, שריפת ענק, ילדים נחנקים למוות בפעוטון, התקוממות מעבר לגדר – כבר קרה? או נסה שוב במועד מאוחר יותר?
זו ברירת המחדל התודעתית שלך כישראלי; לעולם, אף פעם, בשום תנאי, אין רגיעה. יש אסון, והוא יקרה עוד מעט, אם לא קרה כבר.
ומגיל צעיר הם אומרים לנו שחוסר השקט שבו נעביר את כל חיינו הוא גזירת גורל. כי ככה זה, מדינה מוקפת אויבים, המזרח התיכון, המצב, השטחים, הערבים, האיראנים, העיראקים, הפוליטיקאים, אויבים גדולים שאני לא טיפחתי אבל מטופחים למעני כל הזמן.
מגיל הגן הם לא רק מוכרים לכם שלעולם לא תדעו שקט, אלא גם מתרגלים אתכם בפינוי למקלטים. מגיל כלום השקט נלקח מאיתנו, ולא יוחזר. זו ברית המילה הישראלית האמיתית; חותכים ממך משהו נפשי שבוודאי נולדת איתו ולעולם לא תקבל בחזרה. ישראל היא המפעל הגדול בעולם לייצור פוסט-טראומה, ואין שקט, ולא יהיה אף פעם, נכון?
ונדמה לי שככל שאין שקט, יותר ויותר ישראלים מחפשים אותו כמעט באובססיביות. אני לא מדבר – כי כבר דיברו מספיק – על הטיול הגדול אחרי צבא ומיליון הטיולים הקטנים לכל העולם בכל השנים שיבואו אחר כך, כי "חייבים להתאוורר", כלומר להיות, אפילו לכמה ימים, בשקט.
אני מדבר על החיפוש הישראלי הכי פחות מדובר או מתועד: החיפוש אחר השקט – והעדינות, והיופי, והרגיעה, וכל מה שנתפס אינסטינקטיבית כהפך מהרעש, הגסות, הבהמיות ומלחמות הנצח הישראליות; חיפוש שהולך ומתגבר כל הזמן, בעיקר מאז המלחמה.
כי אנחנו כמהים לשקט. זו הסיבה שב-2025 נסעו ליפן כל כך הרבה ישראלים – 88 אחוז יותר מבשנים קודמות, שיא כל הזמנים. יפן היא, תדמיתית לפחות, התשליל המושלם שלנו; מקום שקט, יפה, מופנם, נקי, עדין, ממושמע, "אין פחים ברחוב כי לא צריך".
ויש סיבה שיותר ויותר – בעיקר מאז חטיפתו של אלון אהל וחזרתו – אתם שומעים (ואולי אפילו מנגנים) את "קלייר דה לון" של דביסי, איזה מופת של עדינות ויופי. ויש סיבה ש"שלח לי שקט" של יונה וולך, בביצוע בלאגן (חה!) – הוא השיר הפופולרי ביותר בהפקות מגמת המחול של הילדה שלי בבית הספר, ואני חושד שלא רק שם. ויש סיבה שאביתר בנאי. וסיבה שיוגה ומזרנים נישאים. וסיבה שסדנאות ומדיטציות וריברסינג ויותם ואוסי.
למה שתשלח לי שקט בקופסה מארץ רחוקה - וזה בטוח יעלה כפול אחרי דמי משלוח ומכס - כשאפשר מתוצרת ישראל? הטכנולוגיה קיימת
כל אלה הם, כמובן, טיפות בודדות בתוך אוקיינוס של וולגריות ורעש, וישראלים כבר לעולם לא יהיו אנשים שקטים או עדינים; סביר יותר שיבוזו לאפשרות. אבל לעיתים נדירות אתם נוסעים לאיזה מקום ופתאום, בלי שתיכננתם, מגלים שהעברתם רצף של כמה ימים בלי שום דאגה. שהשגתם – אפילו מבלי שניסיתם – איזה שקט פנימי. שהדבר הזה, שחונכתם להאמין שלא קיים יותר מפיית השיניים, באמת ניתן להשגה.
ואתם חושבים לעצמכם: למה שתשלח לי שקט בקופסה מארץ רחוקה – וזה בטוח יעלה כפול אחרי דמי משלוח ומכס – כשאפשר מתוצרת ישראל? הטכנולוגיה קיימת. ואתם נזכרים – או שלפחות אני נזכר – בכמה רגעי השקט שהשתררו כאן אחרי שממשלת השינוי נכנסה לתפקידה ונרשמו כמה חודשים שבהם הם עבדו, ואנחנו עבדנו, והכותרות הראשיות היו, לכל היותר, משהו על "אסטרטגיית הבלימה הרכה" של גל הדלתא והעברת תקציב מדינה ראשון בשלוש השנים האחרונות לאחר "עבודה מאומצת של יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן" (וואו. פעם האישה הזאת התאמצה על, ממש, עבודה).
ואתם חושבים לעצמכם: המממ. השקט קיים. אולי אפילו בהישג יד. ואתם לא תמימים; ישראל כבר לא תהיה יפן. או אוסטריה. או כל מקום שאיננו ישראל. אבל יכולה להיות בה, אולי, יום אחד, אפשרות של שקט. ואולי היום הזה לא רחוק כל כך. ואולי רשימת הממתינים הישראלים לשקט ארוכה בהרבה משנדמה לנו. ואולי הוא עוד יחלחל לפה.
בשקט, כדרכו.
