לב אמיץ / "לב אמיץ" היה סרט נהדר על מרד הסקוטים באנגליה במאה ה-13, עם מל גיבסון בתפקיד הראשי. הבחירה בשם הזה למבצע החיפוש וההחזרה של רס"ר רן גואילי הביתה היא או מקרית או מקורית, לא יודע. צה"ל תמיד בוחר שמות "אחרים" למבצעיו, אבל הפעם הייתה זו בחירה בול. כולם היו לבבות אמיצים, משפחת גואילי המיוחדת במינה שחיכתה לבנה, האמיצים והנועזים שחיפשו ומצאו את רן, ואנחנו, שהריגוש בחזרתו של הרב-סמל ראשון האמיץ העביר בנו גל צמרמורת ביום שני. גם העובדה שרן היה אחרון החטופים, והעובדה שבעצם אולי היה זה סימן (אין לדעת) שהמלחמה הסתיימה. "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות", כתב על גיבורי ישראל שלחמו ולא חזרו המשורר נתן יונתן.
בהקלה מסוימת / בהקלה מסוימת, כלא מאמין, הורדתי את חצי הלולאה הצהובה שענדתי כמעט שנתיים וחצי על החולצה בהופעות, כל עת שהחטופים היו שם. וכשנתקלתי בסלון באורח פלא בחוט הטלפון, שהסתבך עם עצמו והפך ללולאה, עברה בי מחשבה על דימוי של חברת אנשים כמונו שנקלעה בכמעט שנתיים וחצי האחרונות לעקרון לולאה כזו בדיוק. לולאה, למי שאינו יודע, בהגדרתה היא מעין איבר יחיד שפשוט מסתובב סביב עצמו תוך כדי שהוא הולך ומסתבך. האם זה מתאים לנו? שאלה טובה.
הנשק הסודי / "כנראה לא איבדנו את התקווה, רק הפסקנו קצת להשתמש בה", אמרה לי מישהי חכמה על המתרחש. להשתמש בתקווה, איזה יופי. זה מה שעשו במקרה של רן. וכשבאותו ערב, בלי להשוות חלילה, הפועל לא איבדה תקווה וניצחה את מכבי שלנו בדקה הלמעלה מ-90, חשתי בלולאה המתהדקת, החטוף האחרון מול הגול האחרון. ובשבת שעברה, כשעשינו דרכנו לעוד בארבי (הרביעית החודש), הרמתי ראשי לרקיע ולפתע, ראבק, האם דמיינתי לולאה שעשה בשמיים מטוס חולף? לא, לא דמיינתי. זה היה עוד רמז. החיים הם דברים מוזרים, כמו הסדרה המפורסמת בנטפליקס.
לולאת הפחד הישן / כשאין הווה מפעים אני עובר לעבר. ובענייני הפחדים שחלפו אצל כל אחד השבוע מחשש לעוד מלחמה עם איראן וטילים בליסטיים, נזכרתי בפחדי לולאת הילדות שעה שאמא הייתה מתעקשת בערב שאחותי ואני נכבה את האור ונלך לישון כי "יש לימודים וצריך לקום מחר". "צריך לקום מחר" היה המשפט הכי חזק של אמא, למרבה הפלא שהרי הייתה בשואה, ואולי בגללה.
אלא שאחותי (שלצערי כבר לא קמה מזמן מחר) נורא פחדה אז מהחושך והייתה מבקשת שאמא תדליק לנו את מנורת הלילה שתבריח את הפחדים שלה. "אנשים מקיצים, צפצופי קומקומים, מתחילים מכל צד להיות מקהלה, אהבתי את השעות האלה", כתבה תרצה אתר. אז גם אני אהבתי את ה"לקום מחר" שבו היינו מקיצים לאור היום כבר, מתחבאים בשפה שהמצאנו, בסנדוויץ' עם הקשה המלא חמלה ובהליכה לבית הספר. החיים זרמו בלולאתם דרך הפחדים, הקימה והזרימה הלולאית הבלתי ניתנת להתרה.
לולאת הפקק / כל פנטזיית הילדות הזו חלפה בי השבוע, כשחברתי בנסיעה איטית לטור מכוניות ארוך שהשתרך כמו לולאה בואכה לשער בית הספר בשכונתנו היפה. זה היה טור ההורים שהביאו את ילדיהם ללימודים. הבטתי בהורים עם ה"שבים" (כינוי חיבה לשברולטים, כפי שכינה אותן דון מקליין בשיר "אמריקן פאי") והמכוניות החשמליות החדשות, שנראות כמו חלליות ושעצרו באמצע הכביש וילדים קפצו מתוכן כמו חיות קטנות עם ילקוטים על גבם. ושוב הבנתי שבעולם החדש והמוזר ילדים כבר לא הולכים לבית הספר אלא מוסעים, מוגנים, מוקפים בהסברי ההורים על כמה מסוכן העולם הסבוך כלולאה.
הליכה בלולאה של פעם / אבל בשנות ה-50 היינו כלולאת ילדים תמימה כשהיינו הולכים לבית הספר ברגל (Foot on the ground). לא היו עדיין פרייווטים (מכוניות פרטיות) להורים שלנו וההליכה הייתה הדרך היחידה להכיר את הדרך, כלומר לחצות את העולם לכיוון בית הספר בין עצים, חצרות, בוץ, ריח של בורקס מהמאפייה וילדים שמתווכחים מי יותר טוב – מכבי או הפועל. כל אלה יצרו בי את חוויית לולאת העולם הקטן, שהיה נראה אז הכי גדול בעולם. ובחוויה הזו נזכרתי כאמור כשההורים הורידו את הילד האחרון ליד השער והפקק נפתח והגעתי לאולפן באיחור של שלוש דקות.
מה הילדים יודעים? / "תמשיך עם עקרון הלולאה", ביקשה, "זה מצחיק שאתה הופך הכל ללולאות".
טוב, אפילו ספגטי שהתקרר נהיה לולאת אטריות סבוכה, אמרתי, יש לולאה במוזיקה, יש לולאות משפחתיות מורכבות, יש לולאות בזוגיות. שמעי, אחרי מות שני הילדים בירושלים חשבתי הרבה על ילדים שמסובכים בלולאה הענייה. וכשאין להם סיכוי על ההתחלה, ספק אם יש להם סיכוי אחר כך וגורלם נחתם שם בכוכים.
ולעומתם אצל הנכדים שלי הייתה השבוע לולאת ילדים ממשפחות בעלות אמצעים, חברים של הנכד שלי מהכיתה והצופים. וכשהמתינו לבוא הפיצות, הבן שלי החל לשאול אותם שאלות טריוויה. מה אגיד לכם? אין ספק שלולאת חייהם מנותקת מלולאת חיינו. השפה שלהם לא מתגעגעת לשפתנו, הם משבשים זכר ונקבה. מישהו היה צריך לתת להם לעשות שיעורי בית, להכיר את אריק איינשטיין וזוהר ארגוב והרולינג סטונז. והם עוד קובעי הטעם במוזיקה הישראלית. ורק כשהבן שלי שאל אותם מי זה טראמפ כולם ידעו.
אני נחליט / בלולאת איראן שוב מצאנו את עצמנו ממתינים למוצא פיו של מי שחי אלפי קילומטרים מכאן ויחתוך את גורלנו בטוויטר, או יתאגרף בשבילנו (הוא מת על אגרופים באוויר). ואם לומר את האמת, הוא זה שדאג אישית לוחצת אמיתית להשבת חטופינו. דונלד טראמפ מגלם עבורנו אולי איזה געגוע קומיקסי מוזר לדיקטטור חביב, זה שאומר "אני נחליט". אולי ככה בעצם נראית חברה לולאתית שמפסיקה להחזיק את ההגה אבל עוד רוצה לשבת ליד הנהג.
הגאווה חזקה מהעצב / ביום שלישי, שבו נכתב הטור הזה, סיימתי להתיר את לולאת חוט הטלפון שהסתבכה. האם נצליח להתיר ככה את לולאת חיינו?
בכל מקרה, אמילי ודניאל התארסו במזל טוב ושברו את הלולאה, אלף מותרמי כליה התכנסו לאירוע מרגש כלולאת חיים, הצעד הבא בעזה שבו חמאס מתפרק מנשקו הרעיד אותנו בתקווה, האם יש לזה בכלל סיכוי והיתכנות? ומי שבוחר לא להתגייס, מי שראה השבוע איך עם שלם מצדיע לגיבורו, מה הוא חשב על הלולאה הזאת ב"לא נתגייס" שלו? "כנראה אותו דבר", היא אמרה, "שמעת את מנהיגיהם?" "הגאווה חזקה מהעצב", אמרה משפחתו של רן.
השנדליר / ההופעה בבארבי מתחילה תמיד כשהשנדליר הענק שתלוי מעל הקהל מתרומם, ואחר כך הכל נהיה פסיכי. כל הצעירים האלה שבאו במוצ"ש שרו לשמחת ליבי את המילים והשירים שלי כאילו לולאת השירים נכנסה להם עם הזמן לנשמה. שרתי ורכנתי אל תוך נשמת הקהל. וכשבחורה אחת הפריחה פיהוק לא רצוני, סימנתי לה שראיתי. אז היא החלה לשלוח לעבר הבמה מיליון לבבות כדי שלא יהיו לי לולאה של עצב ומצב רוח מרוח.
ולבסוף, אחרי שרן הפצוע מתאונת האופנוע שיצא להילחם למרות הכל נטמן באדמת ארצנו, הטמנתי את חצי הלולאה של החטופים עמוק במגירה והתפללתי שלא נדע עוד לולאות סבוכות, בטח לא את חציין. וכשאלפי לולאות של כבוד ריחפו מעל שמינו, צריך היה לקום מחר בבוקר ולהמשיך, בערך כמו הפרסומת של טונה לקפה שחור ששלטיה הציפו את העיר.
