יחד עם הלהקה הקטנה שלו – שתי גיטרות, בס ותופים – מני בגר סוגר היום מעגל. בגיל 72, בלי שום גינונים או פאסון, הוא עדיין סוחב לבד את המגבר, מסדר את הבמה ועושה רוקנרול, ממש כמו פעם. "כשהייתי צעיר התחלתי להופיע במקומות קטנים, בפאבים מלאי עשן, והיום אני חוזר אליהם, אבל מרגיש מאוד נינוח וסבבה. אני אומר לעצמי, וואלה, אני חוזר לנעורים".
לא מרגיש החמצה להסתפק עדיין בהופעות קטנות?
"ממש לא. מזמן הבנתי שאי-אפשר להתפרנס רק ממוזיקה, במיוחד לאור העובדה שאני רוקיסט. הייתה תקופה שהשירים שלי כיכבו בראש המצעדים, הייתי זמר השנה וקיבלתי את פרס כינור דוד, ועדיין, לא הצלחתי להתפרנס. עבדתי אז במקביל גם כאיש ביטחון בבית מלון ואחר כך כנהג".
ואיך אתה מתפרנס היום?
"עכשיו אני עושה עבודות בעור", הוא מצביע על תיקי עור יפהפיים שתלויים בסטודיו שלו. "יש לי אתר יפה ודוכן שפועל בכל יום שלישי ושישי ביריד האמנים בנחלת בנימין בתל-אביב. תודה לאל שבמשך הזמן מצטברים גם תמלוגים מהשירים שכתבתי, שמגיעים אליי ברובם. כמוזיקאי, אני עושה הכל בעצמי. כותב את המילים והלחנים, עושה את ההפקות המוזיקליות ברוב האלבומים שלי, ויש לי כבר עשרה, ומנגן בחלק גדול מהשירים. אני גם אופיע בפסטיבל המגבר בשבוע הבא (14 בפברואר, במרכז ענב בתל-אביב), שבו ישתתפו במשך ארבעה ימים מיטב אמני הרוקנרול ואני אחגוג 40 שנות קריירה.".
מצליחים לחיות מזה?
"להגיד לך שהתעשרתי, ממש לא. בגילי המופלג אני גם לא יודע אם זה עוד יקרה. אני נוסע על יונדאי פשוטה ששווה אולי 12 אלף שקל, ועומד באותו קו ברמזור ליד פרארי ששווה שלושה מיליון שקל. זה לא משנה לי. משנה אם כתבתי עוד שיר ואכלתי טוב. כן, הייתי רוצה אולי לחיות קצת יותר בנחת, לשבת באיזה אי, לאכול קוקוס ולשתות בקרדי קולה ואולי לעשן משהו טוב. אבל אין לי אפשרות, אתה קם בבוקר ויאללה, חייב לעבוד. תן לי רק להיות בריא".
× × ×
בגר, שפרץ לחיינו בשנות ה-80 וה-90, עם להיטים שחרכו את הרדיו כמו "זה היה ביתי", "עייף מדי מכדי לקום", "בוקר של חמסין" ו"דואט פרידה" ‑ מתגורר היום בחריש עם האישה דליה. הוא אב לארבעה ילדים וסב לארבעה ‑ שתי נכדות ושני נכדים.
בגיל שמונה, עלה לארץ מאיסטנבול עם הוריו כוכבה וניסים, סוחר סדקית ובגדים, ואחיו אלברט. "אני זוכר ילדות יפה מאוד בטורקיה", הוא מספר. "לא היינו עשירים, אבל אף פעם לא היה חסר לנו כלום. למדתי שלוש שנים בבית ספר טורקי ואני עדיין זוכר את השפה, אבל אחרי ההפיכה הצבאית נהיה שם קשה. הוטלו כל מיני הגבלות וסגרים, אז עלינו לארץ".
הפרידה מטורקיה הייתה קשה להורים שלך?
"כן, אמא שלי בכתה והייתה מאוד מדוכאת בשנים הראשונות שלה כאן. היא לא רצתה לבוא לארץ, אבל זאת הייתה תקופה שבה הגבר קבע מה עושים, גם אם זה לא מצא חן בעיני האישה. השארנו שם כמעט הכל. אבא היה איש עסקים מכובד, וכאן שיכנו אותנו במעברה בקריית-אתא, בצריף שחולק בין שתי משפחות עולים. כדי להתפרנס, הוא קנה תלת-אופן והתחיל למכור פירות. הייתי נבוך כל כך כשהייתי רואה אותו מסתובב בכבישים, לא רחוק מבית הספר שלי. אבל למרות הבושה, הייתי עוזב הכל ורץ לעזור לו לדחוף את העגלה בעלייה. בהמשך הוא פתח חנות מכולת ואחרי הלימודים הייתי מגיע לעבוד שם עד הערב, כדי לעזור לו".
"אני נוסע על יונדאי ששווה 12 אלף שקל, ועומד ברמזור ליד פרארי ששווה שלושה מיליון שקל. זה לא משנה לי. כן, הייתי רוצה לשבת באיזה אי, לשתות בקרדי קולה ולעשן משהו טוב, אבל אין לי אפשרות. חייב לקום בבוקר לעבודה. תן לי רק להיות בריא"
איזה אבא הוא היה?
"הוא היה אבא טוב, אבל סבל מדיכאון. הייתה לו מאניה-דפרסיה רצינית מאוד, וזה השפיע על כולנו. אני חטפתי ממנו מכות על ימין ועל שמאל. אמא שלי, כמו כל אמא טובה, הגנה וסוככה עליי, אבל לא תמיד יכלה מולו. אני מאמין שהוא אהב אותי, אבל חינוך בתקופה ההיא כלל גם מכות, עם מקל ובלעדיו. גם הייתי ילד לא קל. הייתי מרדן וממש לא התלמיד הכי טוב, וכשהיו מגיעים להורים מכתבים מבית הספר, חטפתי. כשהתחלתי לשמוע מוזיקה, להיטרף אחרי הגיטרה ולגדל שיער, זה מאוד הפריע לו. הוא היה צועק עליי: 'לך תסתפר או שתחטוף', אבל באותה תקופה שמעתי ברדיו צלילים ששינו את חיי. ברגע שהכרתי את הביטלס, החלטתי שאני רוצה להיות כמוהם".
סלחת לו?
"כן, אבל אח שלי, שלא חטף ממנו מכות, לא סלח לו בגללי".
הוא הרים יד גם על אמא שלך?
"אני מקווה שלא, אבל אף פעם לא העזתי לשאול אותה על זה. לא היו לאמא שלי חיים קלים. אבא שלי נפטר בגיל 50 והיא נשארה לבד עם המכולת, אז אני ואחי נרתמנו לעזור לה. היה תמיד מתח לא נעים בבית, ואני רק חיפשתי איך לצאת משם. כשקיבלתי מלגה ממשרד החינוך, העדפתי לעבור לפנימייה החקלאית בן שמן, שם הייתה אחת התקופות הכי יפות בחיי. לא הלימודים דיברו אליי, אלא החברותא. לאט-לאט התחלתי לצאת מהביישנות הנוראית, וכשהתחלתי לנגן ראיתי שזה מקרב אליי את הבנות ואת החבר'ה".
ביקרת מאז באיסטנבול?
"הספקתי לעשות טיול שורשים עם אמא שלי לפני שהיא הלכה לעולמה. הייתי אז בן 52. לפני זה לא יכולנו לחזור, כי יצאנו כתיירים וברחנו משם. כשהיה אפשר חזרנו ואמא שלי הייתה בשוק שאני זוכר מקומות כמו הכיתה שלי בבית הספר, בית החולים שאח שלי נולד בו והדירות שגרנו בהן".
האיבה ששוררת כיום בין המדינות כואבת לך?
"מי ששולט בטורקיה הוא מגלומן עריץ, כמו טראמפ, כמו פוטין וכמו נשיא סין, שמנהלים את העולם. אלה לא אנשים בכלל אלא מפלצות, כל מה שמעניין אותם זה להנציח את שמם בהיסטוריה. טראמפ הוא רודף שלום בעיניך? הוא רק דואג לשלום האישי שלו ושל הסביבה שלו. מה מעניין את טראמפ חוץ מפרס נובל לשלום שהוא בחיים לא יקבל? הוא בטח גם יתקוף עכשיו את איראן, ומה יהיה אחר כך?"
לאורך השנים לא רצית להתחבר לשורשים הטורקיים, כמו שהיה מקובל בקרב הרבה אמנים ישראלים?
"תמיד אמרו לי, 'למה שלא תעשה את מה שדויד ברוזה עשה בזמנו עם 'האישה שאיתי' ופוליקר עשה עם המוזיקה היוונית?' אמרתי לא, אני ברוקנרול. פול מקרטני השפיע עליי יותר מכל זמר טורקי. גם פוליקר, עם כל היוונית שהוא מנגן, הוא עדיין רוקר גדול. הכרתי אותו כשהוא ניגן בלהקת חתונות. לימים הוא עשה את ההיכרות ביני לבין להקת גן עדן. הוא אמר לי, 'תיסע לנתניה, יש שם להקה כמו שאתה אוהב והם מחפשים זמר'. נסעתי לשם, ראיתי ארבעה מסטולים בתוך צריף, וישר התחברתי אליהם".
× × ×
כשלהקת גן עדן התפרקה הופיע בגר במחזמר רוק נשכח בשם "טרמפ למוות", שהביא את סיפורן של שתי אחיות חרדיות שהתאבדו. הקהל אמנם פחות התחבר לקו העלילה הקיצוני, אבל רוני בראון ויוריק בן דוד מחברת התקליטים CBS נדלקו על הזמר המחוספס, וב-1981 יצא אלבום הסולו הראשון והמיתולוגי שלו "רוק תל-אביב", בהפקת ירוסלב יעקובוביץ'.
במה התבטאה ההצלחה בתקופת השיא שלך?
"בהערצה, בהצלחה עם מעריצות, בסיבוב הופעות קיץ במקומות גדולים. היה פאן גדול. סקס סמים ורוקנרול. מה שנשאר מזה זה רק הרוקנרול. את הסמים אפשר להשיג היום בלי בעיה עם אישור מהרופא, אז זה כבר לא כיף. פעם זה היה אסור והבילוש רדף אחריך, אז היה אתגר להשיג עוד איזה ג'וינט. אפילו ישבנו במעצר 24 שעות בגלל זה".
האמנת ש"זה היה ביתי" יהפוך ללהיט כל כך גדול?
"לא. אף פעם לא חשבתי ששיר שאני כותב יכול לעשות משהו בסדר גודל כזה. בחלוף השנים הוא מקבל כל הזמן רלוונטיות במצבים של כאוס. כשיש איזו מלחמה, אנשים מתחברים אליו, למרות שזאת לא הייתה כוונת המשורר. כתבתי אותו בכלל בטיול תרמילאים, ברגע מלנכולי של געגועים גדולים הביתה".
איך הרגשת כשהוא אומץ בימין, אחרי פינוי ימית וההתנתקות?
"הוא הפך להמנון של מפוני ימית, אבל אין לי שום סיי בעניין הזה. ברגע שאני משחרר שיר, הוא הלך ממני. מה שאנשים עושים ממנו זה כבר לא העניין שלי, בין אם זה שמאל או ימין. גם עכשיו, כשנפלו טילים ונהרסו בתים, פתאום התחילו להשמיע אותו מחדש".
המפיק האגדי יעקובוביץ’ היה גם מי שחיבר בין בגר לגלי עטרי, לאחד הלהיטים הגדולים של שניהם, "דואט פרידה". "מה שכבש את ההמונים זה השילוב הקולי בינינו – העדינות של גלי והטנור החזק שאומרים שיש לי", הוא אומר. "אני זוכר שירוסלב אמר לי, 'תשמע, זה הולך להיות שיר באלבום שלה, אבל נראה לי שזה יכול להיות דואט יפה'".
האלבום השני שלך הצליח הרבה פחות. למה זה קרה לדעתך?
"זה היה די מתסכל, למרות שהיו בו שירים שהצליחו. יש הרבה דברים טובים שלא מצליחים. מתי שמעת ברדיו שיר מתוך האלבום האחרון של שלום חנוך? הוא הוציא אלבום נהדר, 'הרצל לילנבלום', לפני חמש שנים, ולא השמיעו מתוכו אף שיר, ושלום חנוך הוא חתיכת מוסד. ושירים חדשים של מתי כספי אתה שומע? הוא הוציא מלא סינגלים חדשים".
בגר, שכבר בשיא ההצלחה הבין שקשה לסגור את החודש בישראל עם רוקנרול, מצא שוב דיי-ג'וב והחל לעבוד כנהג, לתדהמת הנוסעים שהופתעו לגלות את מלך המצעדים על ההגה. "המעבר מלהיות רוקסטאר לנהג הסעות לא היה קל, אבל כשהפרנסה דוחקת הכל מתגמד", הוא אומר. "אתה יודע שאתה צריך להביא כסף הביתה ולשלם חובות, אז אין לך באמת אפשרות אחרת. הייתי קם בחמש בבוקר לקחת עובדים למפעלים, ממשיך להסיע ילדים לבתי ספר ואחר כך נוסע להחזיר הביתה את העובדים שלקחתי בבוקר. זה פול-טיים ג'וב. זה לוקח לך את כל הימים, לפעמים גם את הלילות ואת סופי השבוע, ובין לבין אתה מנסה לנגן, להופיע ולעשות עוד אלבום. תוך כדי זה הוצאתי עשרה אלבומים. אולי מתוך כל הקושי הזה צמחו דברים טובים".
הנוסעים זיהו אותך?
"כל הזמן. בהתחלה אתה משיב בנימוס, ולפעמים, אם אין לך סבלנות, אתה משיב בפחות נימוס. אם תבוא עכשיו לדוכן שלי בנחלת בנימין תשמע אנשים שואלים 'מה אתה עושה פה?' ומבקשים סלפי, חיוך וחיבוק. אני לא מתעצבן מהשאלות".
במרץ 1993 נפצע בגר קשה בתאונת דרכים כשמשאית התנגשה חזיתית ברכב ההסעות שלו, תאונה שהשביתה אותו מפעילות למשך יותר משנה. "כמעט נהרגתי", הוא מספר. "הייתי בדרך לאסוף את אשתי, כשסמיטריילר נכנס בי. הרגשתי שאני הולך למות. היה לי שטף דם עורקי במפשעה, שזה קילוח של דם כמו ברז, פשוט שיטפון. בגלל שהייתי חובש והבנתי קצת ברפואה דחפתי את הרגל שלי לתוך איזה ברזל ועשיתי לעצמי חוסם עורקים. עד שחילצו אותי פשוט החזקתי את המפשעה בתוך הברזל הזה, העיקר לשרוד.
"לא מתחבר לזמרים המזרחיים החדשים. כולם קופי–פייסט של זוהר ארגוב, חיים משה, שימי תבורי ויואב יצחק. אתה יכול להשוות את פליטי הריאליטי אליהם? אתה מוצא שם איזה אריק איינשטיין, יהורם גאון או אפילו ווקאליסט כמו דודו פישר?"
"כשמכבי האש התחילו לחתוך את האוטו כבר לא הייתי בהכרה. שכבתי שלושה חודשים במחלקה האורתופדית בבית החולים מאיר בכפר-סבא, ואחר כך ארבעה חודשים בבית לוינשטיין. היד הייתה שבורה, האגן והשוק שלי נשברו. בקיצור, טוטאל-לוס. גם אחרי שהשתחררתי הייתי חצי שנה על כיסא גלגלים, ועוד שנה וחצי על קביים. לא האמינו שבכלל אחזור ללכת. נשארתי עם שיתוק ברגל שמאל, מהברך ומטה".
× × ×
הוא לא המוזיקאי היחיד במשפחה. אחיו, אלברט בגר, הוא פרופסור למוזיקה, בוגר ברקלי וסקספוניסט ידוע, שמלמד באקדמיה בירושלים והוציא אלבומי ג’אז רבים. אחיינו, סתיו בגר, שמתגורר כיום בלוס-אנג’לס, זכה להצלחה ענקית בזכות שורה ארוכה של להיטים שהלחין והפיק, בהם השיר Toy, שהביא לנטע ברזילי את המקום הראשון באירוויזיון, ו”שני משוגעים” של עומר אדם. “סתיו כבר מיצה את ההצלחה שלו כאן, ונסע ללוס-אנג’לס לנסות שם את מזלו”, אומר בגר. “מגיע לו להצליח. הוא עושה דברים מדהימים, וכתב שירים גם לשלומי שבת ועידן רייכל. הוא בחור צעיר, וזה הזמן שלו להמריא”.
הוא התייעץ איתך על הקריירה?
“פה ושם, כשהוא היה ממש צעיר. הוא לא למד מוזיקה מעולם ונשאב למוזיקה אלקטרונית. לפני שלוש שנים גם הקלטנו שיר יחד, ‘מסתובב לטובה’, שסתיו כתב לפרויקט ששילב חבר’ה צעירים כמוהו בתעשייה עם אמנים ותיקים. הוא שר שם כמה משפטים, אבל זה בעיקר היה סולו שלי, שדווקא הושמע לא רע בניגוד לסינגלים אחרים שעשיתי בשנים האחרונות. אח שלי ניגן בסקסופון, ושחר, הבן הצעיר שלו, ביים את הווידיאו-קליפ”.
מתחבר למוזיקאים החדשים?
“אני לא אוהב את הזמרים האלה, וגם לא את נטע ברזילי שעשתה את התרנגולת. גם לא מתחבר לזמרים המזרחיים החדשים. כולם קופי-פייסט של זוהר ארגוב ושל זמרים גדולים כמו חיים משה, שימי תבורי ויואב יצחק. אתה כבר לא שומע היום קולות כאלה יפים. אתה יכול להשוות את פליטי הריאליטי אליהם? אתה מוצא שם איזה אריק איינשטיין, יהורם גאון, או אפילו ווקאליסט כמו דודו פישר?”
מה בכל זאת אתה אוהב לשמוע?
"פאר טסי זמר טוב. בדרך הביתה אני שומע שירים שלו. אני מאוד אוהב לשמוע את עידן עמדי ועמיר בניון, שהוא ווקאליסט מדהים. יש לו דעות אחרות משלי, אז מה? מותר לו לחשוב אחרת. איזו רגישות ואיזו נשמה יש לו".
עם מי אתה חולם לעשות דואט?
"בינתיים לא קיבלתי פנייה מאף אחד. אני מאוד שמח לארח את סי היימן במופע שלי בפסטיבל המגבר. היא רוקרית נהדרת, ואני מאוד אוהב אותה".
לא מתסכל אותך שאין כיום כמעט ביקוש לרוקנרול?
"זה מה שיש, אבל לאט-לאט אני רואה ניצנים של חזרה לרוקנרול. בסטודיו שלי בתל -אביב יש חדרי חזרות, וחבר'ה צעירים באים כל הזמן לנגן שם. כולם חוזרים לאייטיז ולניינטיז ועושים קאברים לשירים שעשינו בזמנו. אני ממשיך עם הרוקנרול כי זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב".
גם במלחמה, מאז 7 באוקטובר, עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, ופתח את האולפן ואת חדרי החזרות שלו בפני חיילים ומפונים שרצו לנגן ולהקליט שם. "מהיום הראשון למלחמה פירסמתי בכל המדיות שכל המפונים מוזמנים לבוא לפה, בלי שום תשלום", הוא מספר. "באו לפה אנשים מהצפון, מהדרום, אנשים שפינו אותם למלונות, וניגנו וזה היה כל כך מרגש. היו חיילים שיצאו לחופשות והקליטו פה שירים. לא יכולתי להתגייס ולהילחם, אז היה חשוב לי לתרום ככל שיכולתי".
הופעת גם בפני פצועים ומפונים?
"לא ראיתי צורך לרוץ עם גיטרה לפצועים בחדרי מיון ולשיר להם. אני חושב שהדבר האחרון שחייל פצוע רוצה לפני שהוא נכנס לניתוח זה לשמוע מישהו שמצרצר לו בראש. חייל חצי מת וההוא, לא משנה מי, עומד עם הגיטרה, שר ומנגן לו. היית צריך לראות אנשים שבאו מהתופת, משדרות, שראו מתים, שרים ומנגנים באולפן ובחדרי החזרות. איזו שמחה ואיזה אושר זה נותן להם. כמובן שהופעתי לפני המפונים איפה שביקשו ממני. לא הזמינו אותי להופיע בעצרות בכיכרות, וזה בסדר. לא נעלבתי, אבל הייתי הולך אם היו מזמינים אותי".
מה אתה חושב שיקרה פה במדינה, אתה אופטימי?
"בני הדור שלי כבר בישורת האחרונה, בחזית, בקו הראשון של הזקנה. הנכדים שלי, לשמחתי, לא מודעים עדיין למצב. צריך לעשות ריסטארט לעולם הזה, צריך לבוא איזה מבול, איזה אסטרואיד, שיגרום לנו להתחיל הכל מחדש. אני חושב שאם יש אלוהים, זה מה שהוא היה רוצה. תשמע, אני כל כך אוהב את המדינה, את כל העם, על כל הפלגים שבו. חבל לי שאנחנו מתאחדים רק במצבים כאוטיים ולא ביום-יום. לעומת זאת, אני פשוט מתעב את השלטון. יש לנו שלטון ששונא את העם, ואני פוחד שהוא יישאר גם אחרי הבחירות, כי החלופות מסוכסכות בינן לבין עצמן”.
מה עם סיכוי לשלום?
"אנחנו חיים בלבנט, אבל עד היום לא למדנו להשתלב בתוך המרחב הזה. לצערי, תמיד נהיה פה זרים. אף פעם לא ירצו אותנו. אם היינו משכילים להיות פחות חמדנים ולכבד יותר את הסביבה, אולי היה פה סיכוי לשלום מתישהו, אבל אני לא רואה שזה קורה ולא מאמין שזה יקרה. תמיד נהיה זרים פה, ותמיד נחיה כנראה בין המלחמות".
אתה פעיל ברשתות החברתיות, מביע את דעתך?
"לפעמים אני כותב פוסט זועם בפייסבוק, אבל אז הילדים שלי נהיים עצובים ואומרים לי: 'אבא, תראה את התגובות שכותבים נגדך. תפסיק עם זה'. לא מקובל עליי שאומרים לאמנים שרק ישירו ולא ידברו על פוליטיקה. אני חי פה ואכפת לי ממה שקורה בפאקינג מדינה הזאת. נהיה מצב שאנשים לא יכולים לקבל דעה ששונה מדעתם. אתה ישר הופך לעוכר ישראל ולשונא המדינה ולשמאלני מסריח.
"כדי שהילדים שלי לא יהיו עצובים, אני מעדיף לכתוב את זה בשירים. הקלטתי לפני כמה חודשים שיר לפנים על מה שקורה כאן. הוא כבר היה אמור לצאת, אבל פתאום, לשמחתי הגדולה, חזרו החטופים ושמתי אותו בצד. אמרתי לעצמי: למי יש עכשיו ראש לשמוע שיר מחאה עם כל האופוריה והשמחה הזאת, ואחרי זה בטח עוד יעשו לי את המוות באינטרנט. העיקר שכולם חזרו".
