להגיד שמרית בן ישראל, סופרת ואמנית בין-תחומית, היא אדם מיוחד — זה אנדרסטייטמנט. בן ישראל היא הרבה דברים, ויש לה דרך משלה לעבוד עם חומרי המציאות.
אנחנו נפגשות בביתה שברחוב מאפו בתל-אביב. הים נשקף מהחלון; היא עברה לדירה הזאת לא מזמן. אין לה טלפון נייד. אפשר לתקשר איתה רק באי-מייל, ובמקרים מיוחדים — בטלפון הקווי. למה? כי היא לא אוהבת את הפולשנות של הסלולרי, שתובעת ממך להיות זמין תמיד. בכלל, היא אוהבת חופש. אולי היא זקוקה למסגרות, אבל בעיקר כדי לבעוט בהן מדי פעם.
יש הרבה חפצים בחדר העבודה שלה. למשל, חצי ספל חרסינה שהיה שייך לסבתא שלה. הוא נשבר, אבל בן ישראל מצאה דרך להשעין אותו על גחונו ולהעניק לו חיים חדשים, גם כשבר כלי. בעולם שלה, לחפצים — ובייחוד לבובות — יש חיים משל עצמם. זהו חלק מרכזי בעבודתה בתיאטרון במשך שנים.
בן ישראל אמנם דוברת אגדית, כלומר את שפת האגדות — לרבים היא מוכרת בזכות הטרילוגיה הפנטסטית 'בנות הדרקון' — אבל הפעם יצא מתחת ידה ספר חדש, ריאליסטי מאוד, כמעט יומני, עם שמות ועובדות ביוגרפיות. שמו 'מותה ומותה של אמא שלי, סיפור אהבה' (אלטנוילנד). זהו סיפור מערכת היחסים שלה עם אמה, שבחרה ללכת אל מותה בזמן ובתנאים שלה. האם, בת 88, נפרדה מהמטפלת, מהמשפחה ומהחברים, והודיעה לכולם על התאריך שבו היא מתכוונת ליטול את ה"שיקוי" שיוביל אותה לשנת עולמים. שתי בנותיה, מרית וסביון, באו להיות איתה. אבל רצה הגורל והאם המשיכה לנמנם בין חיים למוות במשך 14 יום.
את הימים האלה, ואת הזיכרונות המבצבצים ביניהם, מספרת בן ישראל בספרה. היא מתארת את עצמה כילדה שהוריה היו מרוכזים בחייהם ובקשר הזוגי ביניהם, בעוד בנותיהם נדחקו למקום השני. ילדה שאת החום והאהבה מצאה אצל סבתא וסבא; ילדה לא מובנת, עם נפש פיוטית ודמיון מפותח.
"אצל אבא שלי הייתה חלוקה ברורה בין טוב לרע. אלימות זה רע. ואז הבנתי שהוא טועה, כי בהקשר אחר זה יכול להיות נדיבות, טוב לב, חמלה"
"אחד היתרונות הגדולים של אמא שלי", אומרת בן ישראל, "זה שהיא הייתה דוברת אמת בצורה מוחלטת וטבעית. היא הייתה מאוד ברורה. המסר היה שאבא חשוב לה יותר ממני, ושזה בכלל לא קשור אליי. את נפלאה, את נהדרת, אבל זה בנפשי. לא האמנתי שיש בי פגם שצריך לתקן כדי לזכות באהבתה — האמנתי לה שזה לא קשור אליי. האמת משחררת. אם אומרים פשוט את האמת, היא הופכת לנקודת משען. אני לא יכולה לומר ששמחתי על זה. מובן שהייתי מעדיפה להיות במקום הראשון אצלה. אבל מצאתי את המקום הראשון הזה אצל סבתא ציפורה, אמא של אמא. ואצלה היה מקום ראשון להרבה מאוד אנשים. זה היה המזל שלי.
"כשהייתי קטנה הייתי אומרת לחברים שאני ממש מחבבת את אמא שלי. הם היו מתפלאים, למה ‘ממש מחבבת’, למה לא אוהבת? כי באמת תמיד היה מרחק. אבל אי-אפשר היה לכעוס עליה. היא לא הבטיחה יותר ממה שקיימה, ולא הצהירה על יותר משאני יכולה לפנות אליה בכל בעיה. אבל בשביל צינור האהבה, זה היה אצל הסבא והסבתא".
• • •
בן ישראל, בת 69, גדלה בבאר-שבע ובירושלים, בתם של גדעון בן ישראל, חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, ושל פרופ' רות בן ישראל, כלת פרס ישראל למשפט (אחיה היה פרופ’ יובל נאמן, מדען ושר המדע מטעם מפלגת התחיה). היא למדה בבצלאל (השיעורים שהשפיעו עליה במיוחד היו של המורה לרישום יוסף הירש), ולאחר מכן בחוג לספרות ובחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. בן ישראל נמנית עם מייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, השתלמה גם במחול, ויצרה לתיאטרון ולקולנוע. בן זוגה הוא אבי גולן, לשעבר מנהל ההנדסה באינטל. הם יחד מגיל 19, ולהם שני בנים ונכדה.
את דרכה הספרותית החלה עם הספר 'אסור לשבת על צמות' (1996), ואחריו ראו אור 'טבע דומם', טרילוגיית 'בנות הדרקון', וכמה ספרי עיון. היא גם כותבת בלוג יפהפה, 'עיר האושר', שבו בא לידי ביטוי עולמה הפנימי העשיר: אמנות וספרות, גוף וילדות, אגדות, בובות וחפצים, פנטזיה ומציאות, חיים ומוות.
היצירה שלך מזוהה עם עולם האגדות והמיתוסים, אבל הפעם יצא לך ספר אישי ומאוד מציאותי.
"גם הספר השני שכתבתי, 'טבע דומם', שכמעט אף אחד לא מכיר אבל מי שמכיר חושב שהוא הכי שווה, הוא ריאליסטי. והספר החדש הוא גם על המיתוסים המשפחתיים. את גדלה על מיתוס משפחתי ואז את מגלה את האמת, ואז זה הולך ומתגלגל והופך למיתוס פרטי, שזה כבר קצת אחרת, מין אבולוציה כזאת של המיתוס. בעיניי הספר הזה לגמרי ריאליסטי, אבל כנראה יש משהו בהסתכלות שלי שהוא קצת מיתולוגי ואגדי. הרגשתי צורך לספר אמת. דיאן ארבוס אמרה פעם שאם אתה באמת-באמת מתקרב למציאות ובאמת מצליח להגיע אליה, היא נהיית פנטסטית. השבועיים האלה עם אמי היו הכי קרוב למציאות שיש, ובמציאות הזאת היה צד פנטסטי".
וגם טרגי-קומי.
"יותר קומי מאשר טרגי".
זה בזכות אמא שלך, שלא תפסה את המוות כטרגדיה גדולה.
"היא הייתה אישה מאוד רצינית, אבל שום דבר לא היה חסין מהצחוק שלה. לא היו לה דעות קדומות או עכבות בעניין צחוק. גם בשבילנו, בשבועיים האלה, אם לא היינו מרגישות שהיא הייתה צוחקת איתנו, בטח היה לנו יותר קשה לצחוק. אבל צחקנו הרבה ולא היה קשה לצחוק".
את מתארת איך כנערה ניסית לחתוך לעצמך ורידים, לא בדיוק ניסיון התאבדות אלא יותר קריאה לתשומת לב. אבל אמא שלך לא נכנסה להיסטריה אלא הבינה את המסר ונשארה עניינית.
"לא שאני ממליצה על זה לכל אמא אם היא נתקלת במקרה כזה, אבל בשבילי התגובה שלה הייתה מופלאה. יש המון דרכים להיות אמא טובה. יש גם המון דרכים להיות אמא לא טובה. בשבילי — עם כל זה שהיא הבהירה לי מגיל כלום שאבא שלי תמיד יהיה יותר חשוב לה — היא הייתה אמא מאוד טובה".
איך בדיוק היא השיגה את ה"שיקוי" שהשאיר אותה בין חיים למוות 14 יום?
"היא דאגה לעצמה. כל החיים היא התכוננה לזה, מהרגע שאני זוכרת אותה היא אמרה שהיא לא יכולה ליהנות מהחיים אם זה לא בשליטתה. שנים היא אגרה כדורי שינה, ואז התברר לה שהוציאו את המרכיב הקובע כדי למנוע התאבדויות, אז היא השיגה לעצמה פתרון אחר, בדרכים שלה".
עשיתן פרידה כמו שצריך.
"היא הודיעה שזה הולך לקרות, ואני אמרתי לה, אני לא מסכימה שתעשי את זה לבד. אנחנו רוצות להיות איתך. היא הסכימה. ואז גם הילדים שלי רצו להיות עם סבתא רותי כשהיא עוזבת. היא דיברה על זה עם כולם. אפילו נהג המונית הקבוע שלה ידע".
זה שיעור בפרידה.
"היה לנו מזל. היא לא נחטפה מאיתנו, היא לא שכבה במשך שנים בסבל איום. היו לנו שבועיים לגמרי שלנו. קצת נס. סבתא שלי, שמאוד אהבתי, מתה פתאום. פשוט נפלה ומתה. לא הייתה לי אפשרות להיפרד ממנה. באיחור של שנים רבות ובשינוי מושא קיבלתי הזדמנות להיפרד, וזה היה מדהים".
איפה אבא שלך בכל הסיפור? את חייבת לו ספר נפרד.
"ברור. דורי (מנור — של"א) אמר לי, 'מוזר שאבא שלך לא נמצא פה'. אבל אבא שלי לא יכול להיות דמות משנה בסיפור שלי עם אמא שלי. אבא שלי והמשפחה שלו זה סיפור לגמרי אחר. אז כתבתי מה הוא היה בשביל אמא שלי. אבא שלי הוא סיפור מאוד מורכב, והוא יגיע. לא בטוח שהכותרת תהיה כמו פה, סיפור אהבה, אבל הסיפור עליו יגיע".
לפני חודשים אחדים פירסמה אחותה סביון בן ישראל ספר אישי, 'הקריאה', שבו נגעה בטראומות שליוו את חייה, וביחסיה הטעונים עם ההורים. סביון הצטרפה בגיל צעיר לכת של המורה הרוחני הכריזמטי יוסף ספרא, וחיה שנים רבות בקיבוץ נאות סמדר. "אני לא רוצה לדבר בשם סביון", אומרת בן ישראל, "אבל כל מי שקורא את הספר שלי רואה כמה היא אהבה את אמא".
"אנשים רוצים להיות מאושרים, ואני אף פעם לא רציתי להיות מאושרת. לא הבנתי איך אפשר לשאוף לדבר כל כך מופשט. אבל כן רציתי לחיות חיים שיש בהם משמעות, ואושר יכול להיות תוצר לוואי של זה"
בכל זאת, בית הגידול משפיע על כל ההתנהלות של מערכות היחסים בחיים. את פחות או יותר חיה חיי מסגרת — בטח את נחרדת מהמילה 'נורמטיביים' — ואילו סביון בחרה אורח חיים יוצא דופן, רדיקלי.
"אני לא נחרדת, אני סתם משועשעת. לא סתם לא התחתנתי עם בן זוגי. יש לי נטייה לבעוט במסגרות. ההגדרה שלי לנורמלי היא מישהו שלא מנוהל על ידי השריטות שלו. אני משתפרת בעניין הזה. לא יכולתי לכתוב את הספר הזה לפני שהגעתי לשלב הזה. האם זה לא נורא ואיום שמקבלים כזה מסר מאמא? את תופסת אותי בשלב שבו האהבה שלי השתחררה ואז הכל נראה פחות נורא. אבא שלי לדעתי היה מת 30 שנה לפני שמת, רק שהוא לא ידע את זה. מרוב שהא רצה לחיות. כמו בסרטים המצוירים כשאנשים רצים אחרי הגג של הבית וממשיכים לרוץ באוויר עד שנופלים. מבחינה פיזית הוא היה במצב קשה אבל אף אחד לא שם לב לזה כי הוא המשיך לרוץ באוויר. בלי התמיכה של הגוף. הוא תמיד אמר אין דבר העומד בפני הרצון. אבל מתברר שיש הרבה דברים שעומדים בפני הרצון".
• • •
הטרילוגיה 'בנות הדרקון' (2007) היא יצירה רב-גילית יוצאת דופן, המתרחשת בעיר האושר, שבה מקריבים מדי שנה ילדה לדרקון. יש בה נערות פגומות, הורים מזניחים, חברה אטומה — וגם הומור וחמלה. בן ישראל, במובנים רבים, מתכתבת עם ספרי פנטזיה ידועים, מ'אליס בארץ הפלאות' ו'נרניה', ועד מעשיות האחים גרים וספרי אורסולה לה גווין.
"את 'בנות הדרקון' חלמתי מהתחלה ועד הסוף", היא אומרת. "את ההתחלה חלמתי בפרוטרוט ואת ההמשך בקווים כלליים, בחלום עלילתי אחד. לפני שנה חלמתי שאני מעבדת את 'בנות הדרקון' לתיאטרון וכותבת סצנה שאני מרוצה ממנה. ואז יש קול שאומר לי, 'מה תיאטרון, תכתבי אופרה'. ואכן, אחרי החלום הזה קמתי וכתבתי לברית של אופרה לפי 'בנות הדרקון'. אני מאוד מאמינה בחלומות, גם בצורה עמוקה וגם בצורה שטחית".
איך נקשרת לעולם האגדות? מה היה הפתח שדרכו נכנסת?
"בילדות קראתי בסיפורים של הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד, 'אלף לילה ולילה'. זה מצחיק, כי החיים שלי כילדה היו משמימים מאין כמותם. האגדות היו שיא ההרפתקה, עולמות קסומים, מערת אלאדין, עלי בבא, חשבתי אז שהאגדות מספקות לי בריחה. רק כשגדלתי הבנתי שהאגדות הן מין תעלול — הן בעצם הדבר הכי ריאליסטי בעולם. זה מעמיד פני בריחה, אבל זו בריחה לצורך העמקה. הסיבה שהן כל כך נגעו בי זה כי היה לי קל להתחבר לאמת המזוקקת שיש מאחורי העטיפה האגדית והפלאית. מאחורי האגדה יש אמת רגשית כל כך עמוקה שזה הציל אותי, זה ראה אותי. האגדות ראו אותי. כילדה, הספרות הריאליסטית כאילו עבדה בלהשאיר אותי במקום שלי, להיות ילדה בבאר-שבע שהולכת לבית ספר. אני לא הרגשתי שייכת למקום הזה. האגדות ראו את הפרופורציות האמיתיות שלי".
מה המיתוס המכונן שלך?
"יש סיפור אחד ב'אלף לילה ולילה' שנקרא 'הנסיך המשותק'. הוא מספר על נסיך שאשתו המכשפה הפכה אותו לאבן ממותניו ומטה, ואז הוא לא מת ולא חי. הוא תקוע באותו מקום, בארמון המכושף יש רשת ובתוכה ציפורים, והוא כמו הציפורים, כלוא בתוך הכלוב הזה, ויש שם אדם בתרדמת שהוא גם לא מת ולא חי, ויש שם דגים שמדברים ביניהם במחבת. האימה הכי גדולה שלי בילדות הייתה להיות תקועה, לא מתה ולא חיה. פתאום קראתי את הסיפור הזה והשתגעתי כי הוא ראה כמה הענן הזה רובץ מעליי וכמה זה הפחד הגדול שלי".
מהי בעצם עיר האושר?
"בספר שלי, 'סיפורים יכולים להציל', המוטו נלקח מהיומנים של הכוריאוגרף ואצלב ניז'ינסקי, 'ילדתי הקטנה שרה, אה אה אה אה! איני מבין את המילים, אבל אני חש מה היא רוצה להגיד. היא רוצה להגיד שהכל — אה! אה! — אינו אימה אלא אושר'. וזה קשור לכך שהאמנות והספרות הצילו את החיים שלי. בגיל ההתבגרות כתבתי ספר שלא יצא לאור, לא מזמן עברנו דירה ועשיתי סדר בניירות ומצאתי את הדפים שלו. הוא נשמר אצל חבר שחזר בינתיים בתשובה. כשקראתי מה כתוב שם הופתעתי כי הרבה מזה נכנס אחר כך לספרים שלי בלי ששמתי לב".
למה הוקסמת מבובות דווקא? יש בהן ממד אל-ביתי, ילדים יכולים להרגיש מאוימים מבובות.
"נורא אהבתי בובות כשהייתי ילדה. היה לי מדף שלם. יש מגזין אימה, 'בלהות', אמיר חרש ודנה שוופי הזמינו אותי לכתוב בו. פתאום כל העולם שלי היתרגם מחדש ומתחת התגלתה שכבה של אימה. הבנתי שהכל אימה. המזל הוא שאני לא פחדנית. אימה זה משהו קיומי, ואין כל כך מה לעשות נגדה, היא פשוט נמצאת. חפצים תמיד היו חיים בעיניי באיזשהו אופן, עד היום. זה שהבובות זזו לא הפתיע אותי".
המשולש שמעסיק אותך הוא אגדות, הילדות והגוף.
"הגוף זה המקום שבו קורית הנפש. זה הדבר הכי קרוב. והילדות, אני לא חושבת עליה כעל עידן של תום. אני חושבת על הילדות בתור עוצמה. כל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב. כשמתבגרים קצת מצטמצמים, את פחות מעיזה להרגיש או לחוות כמו בילדות".
דווקא בילדות יש משהו חסר אונים. לילד אין כלים לסנן או לשפוט או להגן על עצמו.
"זה נכון, הילדות היא תקופה הרבה פחות מוגנת ולכן העוצמות הרבה יותר פראיות. כל אחד מפתח לו את הטקטיקות לשרוד. הטקטיקה שלי הייתה לחשוב מחשבות. יש לי כמה זיכרונות ילדות מכוננים. למשל, בגן הילדים למד איתי ילד אלים. הוא היה שכן שלי. אבא שלו האמין בחינוך אנרכיסטי, לא שמו לו גבולות. גם כשהוא זרק כדור בסלון שלנו ושבר חרסינות, לא אמרו לו כלום. אמא שלו לא הייתה שלמה עם השיטה הזאת, ובכל יום כשהיינו חוזרים מהגן היא הייתה שואלת אותי אם הוא היה ילד טוב. אני הייתי אומרת שכן, גם בגלל שריחמתי עליה וגם בגלל שהוא בדרך כלל עמד מאחוריה וסימן לי עם היד 'שחיטה'. יום אחד בגן נפלה על הרגל שלי מטחנת בשר וריסקה לי את הציפורן של הבוהן. ישבתי במטבח של הגן וחיכיתי שיבואו לקחת אותי לבית חולים. כל הילדים ריחמו עליי ונכנסו אחד אחרי השני, הציעו לי דברים ונחמה. ואז הגיע הילד השכן שלי ושאל למי אני רוצה שהוא ירביץ. לא ידעתי מה לענות, וגם לא רציתי שירביצו למישהו, אז הוא אמר 'תחשבי טוב, אולי אחר כך תגידי לי'. הבנתי שזו נדיבות, שזו לא אלימות. זה היה כוח-העל שלו וזה מה שהיה לו להציע, וזה היה מרגש. אצל אבא שלי הייתה חלוקה ברורה בין טוב לרע. אלימות זה רע. ואז הבנתי שהוא טועה, כי בהקשר אחר זה יכול להיות נדיבות, טוב לב, חמלה. זו הייתה הארה אדירה שהלכה איתי כל החיים. יש לי סדרה של זיכרונות כאלה מהילדות מגיל הגן, הם כל כך עוצמתיים שהם יושבים בבסיס כל מה שאני עושה בחיים".
אולי אם לא היית סופרת ואמנית היית נעשית מטפלת?
"יכול להיות. אנשים רוצים להיות מאושרים, ואני אף פעם לא רציתי להיות מאושרת. לא הבנתי איך אפשר לשאוף לדבר כל כך מופשט. אבל כן רציתי לחיות חיים שיש בהם משמעות, ואושר יכול להיות תוצר לוואי של זה. חיים בעלי משמעות זה או ליצור או לעשות טוב לבני אדם. אבל אני כבר תפוסה עם היצירה".
