מעם לבדד לעם בין העמים: המהפכה הלאומית של הרצל / תומר פרסיקו
הקונגרס הציוני הראשון לא היה אמור להתכנס בבזל. העיר אמנם נהנתה מהניטרליות השוויצרית המפורסמת, אולם הייתה קטנה יחסית ולא הגיעו אליה מספיק רכבות. אלא שבמינכן, שם רצה הרצל לכנס את הקונגרס, עלתה התנגדות. כשנודע ליהודי העיר על כוונתו של הרצל להגיע חברו יחד רבנים רפורמים ואורתודוקסים ופירסמו מכתב גלוי שבו שללו את הציונות והדגישו שכיהודים הם "מהווים קהילה נפרדת רק בכל הנוגע לדת. באשר ללאומיות, הרי שאנחנו מאוחדים לחלוטין עם אחינו הגרמנים". ליהודים במינכן היה חשוב להבהיר שהם פטריוטים גרמנים ויהודים רק באמונותיהם. היהדות היא דתם, לא לאומם.
תפיסת היהדות כדת נולדה עם האמנציפציה. היהודים, שעד אז התקיימו הן בארצות אירופה והן במרחב המוסלמי כמיעוט אתני, התבקשו להפוך את יהדותם לחלק האמוני-פולחני של חייהם כדי להשתלב במדינותיהם כאזרחים שווי זכויות. לא תיתכן "אומה בתוך אומה" חזרו וזעקו הוגים אירופאים החל מסוף המאה ה-18. הקהילה הלאומית חייבת להיות אחת. כדי להיות אזרחים על היהודים להפסיק להיות אומה ולהפוך ל"גרמנים בני דת משה" (או צרפתים, בריטים, וכו').
הרצל חשב אחרת. ב'מדינת היהודים' הוא מדגיש ש"שאלת היהודים" איננה "שאלה סוציאלית או שאלה דתית", ובכך קבע שהשאלה לא תבוא על פתרונה על ידי הפיכת היהדות לדת, וגם לא תוכל להיפתר על ידי שילוב היהדות (או העלמתה) כחלק מאוטופיה סוציאליסטית, כפי שסברו הבונדיסטים והמרקסיסטים במזרח אירופה. השאלה היהודית, קובע הרצל, "היא שאלה לאומית, והיא תיפתר רק אם נהפוך אותה, מעל לכל, לשאלה מדינית עולמית, אשר תמצא פתרון במושב האומות המתורבתות. עם הננו, עם אחד!"
ממרחק הזמן קשה להבין עד כמה המילים האלה של הרצל היו מהפכניות. כשהרצל זועק "עם הננו, עם אחד!" הוא לא חוזר על המובן מאליו, אלא מנסה לעורר המונים רדומים, להבהיר לרוב הגדול של היהודים במערב אירופה שיהדותם אינה עניין דתי, אלא לאומי. הרצל קורא תיגר על תפיסתם של רבני מינכן, וכמוהם של יהודים אירופאים רבים, שהשתלבו במדינות אירופה על ידי התנתקות מהעמיות היהודית ויצירת זרמים דתיים כרפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים. הוא מבצע החייאה לאומית לציבור שבחר לוותר על קיומו כעם.
אולם אם תחילתה של התנועה הציונית בהכרה שהיהודים הם עם, תכליתה מתממשת בחזון שמתווה הרצל כבר באותם משפטים. השאלה היהודית, קובע הרצל, צריכה להפוך לאחת השאלות המדיניות בעולם, אשר תידון בפורום בינלאומי ותזכה לגושפנקה על ידי האומות המתקדמות. הרצל הביא תפיסה זו אל הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897), ודאג שבסופו תנוסח מטרת התנועה הציונית — תוכנית בזל — בדיוק ברוח זו: "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל על פי המשפט הציבורי".
כדאי לשים לב: תוכנית בזל אינה מסתפקת בקביעה כי "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל". הרצל מוביל את הקונגרס לקבל את תפיסתו, כפי שהתווה אותה ב'מדינת היהודים': הציונות קובעת כי ביתו הלאומי של העם היהודי חייב להיות מעוגן בעקרונות האוניברסליים של "המשפט הציבורי", כלומר המשפט הבינלאומי.
גדולתו של הרצל הייתה בכך שהוא הבין שכניסתו להיסטוריה של העם היהודי מותנית בכניסתו גם למשפחת העמים. בדיוק כשם שהיהודים סבלו מרדיפות משום שנחשבו עם ייחודי ומוזר, כך סופן של הרדיפות יגיע רק כאשר העם היהודי יתקבל כבן מן המניין לקהילה הבינלאומית. רק ההכרה ביהודים כעם בין העמים תצדיק את הדרישה לכינונו של בית לאומי עבורם. לחלופין, לא תהיה סיבה לעשות כן אם העם היהודי ייחשב למקרה יחידאי, אם יהיה מדובר באומה שהכללים הרגילים לא חלים לגביה.
אל מול הרואים ביהדות דת בלבד מתעקש הרצל וקובע שהיהודים הם עם. אולם הוא אינו מסתפק בכך ונוגע גם בשאלת הליבה: איזה עם. האם יהיו היהודים, כקללת בלעם, עם לבדד ישכון, עם אחר, שונה, מוזר, ועל כן עם שמשכפל גם בעידן המודרני את דפוסי נידויו ורדיפתו, או שיהיה עם שנפרד מגורלו כזר ונד והופך לריבון בארצו, עם שמסוגל לעשות את המעבר ממיעוט לרוב, מקורבן לבעל כוח. הציונות, קובע הרצל, תצלח רק אם נהיה עם שמתרגם את חזיונותיו ללשון בני אדם, שבונה חברת מופת מוסרית, חברה אנושית, הומנית, אור לגויים — כחלק מהם, לא כגזע אחר שמתנשא מעליהם.
עד היום חוגים המבקשים לערער את זכותו הטבעית של העם היהודי למדינה מכחישים את אופיו הלאומי, וקובעים שהיהדות היא דת. תמונת הראי לכך היא אלה המבקשים לרומם את העם היהודי מעל לכל לאום אחר ובכך חותרים תחת אפשרות כניסתו להיסטוריה וזכותו למדינה. כבר בסוף המאה ה-19 הבין הרצל שאסור ליהודים להתכחש לאופייה הלאומי של היהדות, אולם מאידך - שאסור להם גם להציג את עמיותם כשונה מזו של שאר בני האדם, כמיוחדת ועליונה. אז והיום, האתגר של העם היהודי הוא לזנוח את הנבחרוּת אבל לשמר את השליחות.
פתרון חדיש לשאלה היהודית / ג'רמי פוגל
מה כבר, חברות וחברים, יש בכותרת? במקרה של הספר הקטן־גדול סביבו אנו כאן נפגשים, הרבה מאוד!
קודם כל, מדינת היהודים — Der Judenstaat — ולא, יש לומר, Der Jüdische Staat, המדינה היהודית! אל מול מכונת השכתוב הימנית־אמונית (תזכירו לי, אחיי, במה אנחנו בעצם מאמינים?), שבין שאר שקריה המרובים מנסה לצבוע מחדש את המפעל הציוני כמיזם דתי מיסודו ובעיקרו, מזכיר לנו כבר בכותרת של ספרו האב הכופר של עצם הפרויקט: המטרה היא ליצור מדינה שבה יהודים יוכלו לחיות כאזרחים שווים, מדינה עם אוכלוסייה יהודית חופשית ומאושרת, לא מדינה יהודית או אפילו אחת בעלת אופי דתי במיוחד. אדרבה, ראו מה אומר לנו הרצל בכבודו ובעצמו ולפני שהפך להר: "האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא! [...] כל נדנוד מחשבה של כוהנינו ליסד שלטון דת נפר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות, כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבתי הקסרקטין [...] כל אדם חפשי באמונותו וכפירתו, כשם שהוא חפש בלאומיותו". ונאמר אמן!
מעניינת לא פחות, לטעמי, היא הכותרת המשנית: "ניסיון לפתרון חדיש של שאלת היהודים". שאלת היהודים, כותב הרצל! מה זאת השאלה הזאת, בעצם? איך עצם קיומו של עם הופכת לשאלה?
את "השאלה היהודית" מתחילים לשאול בצרפתית ובאנגלית לאור האמנציפציה של סוף המאה ה־18. בעולם ההגות הגרמני, ברונו באואר עושה שימוש ראשוני בביטוי המשונה הזה ב־1843, בכותרת של מאמרו 'על השאלה היהודית'. באואר מציב שם את השאלה כך: "השאלה היא, אם היהודי ככזה, היהודי המודה בעצמו כי הוא נדון, בגין מהותו האמיתית, לחיות תוך התבדלות נצחית מזולתו, אם יהודי זה מסוגל לזכות בזכויות האדם האוניברסליות ולהכיר בהן כזכויות של זולתו". בתגובה למאמרו של באואר, יכתוב חברו ללימודים ולמועדוני שתייה, קרל מרקס, את המסה המפורסמת שלו 'לשאלת היהודים'. המונח, אם כך, הופך לשם דבר והנה, בן כלל השאלות שאפשר לשאול, אירופה במאה ה־19 מצאה לה שאלה מרתקת במיוחד: השאלה היהודית!
עם השאלה מגיעים הפתרונות, ומוצעים כמה: השמרן הדתי ממשיך בשלו ומקווה לטוב או למשיח, המרקסיסט שואף לחולל מהפכה כלל־עולמית שתפתור את כלל הבעיות האנושיות ועל כן גם זו היהודית, והמתבולל מקווה להתאים את הזהות הבעייתית הזאת לעולם החדש או אפילו להשאירה מאחור. גם "הפתרון הסופי" שיפציע בגרמניה הנאצית, הוא בעצם פתרון לאותה השאלה — לא יהיו יהודים, לא תהיה שאלה יהודית!
אנחנו כאן, בישראל, ובעברית, ברגעים אלה ממש, חיים פתרון נוסף: הפתרון המשוגע, המאני והמדהים, שהרצל הגה בספרון משנה ההיסטוריה הזה, הפתרון הציוני, הקמת מדינת היהודים. עם זאת, השאלה היהודית, כמו שימים אלה מבהירים ביתר שאת, עדיין לא הגיעה לכלל פתרון במדינת היהודים. אנו מתקיימים במדינה ללא גבולות, מונהגים על ידי משוגעים חסרי כל רסן, נותרנו עד כה עדיין נטע זר באזורנו, ומעבר למצב המדאיג שלנו, אנו המקווים להצלחת הפתרון לשאלה היהודית בארץ, מדינת היהודים כרגע לא רק שלא מועילה ליהודי העולם אלא אף מסכנת אותם ואת הפתרון שבו בחרו.
אם נהיה כנים, נדמה לי שעמוק בפנים כולנו מבינים למה. אותה הלקונה הראשיתית של הרצל עצמו, שלא השכיל בספרו, שבו הוא, בין השאר, מהלל את המהלך הקולוניאלי בדרום־אפריקה כמודל לחיקוי, להציע שום חשיבה מעמיקה על שאלת ערביי הארץ. ומה שלא היה ברור לו צריך להיות לנו ברור יותר מאי פעם: לא יכול להיות כאן פתרון לשאלה היהודית ללא פתרון לתושבים הערבים של חבל הארץ שעליו אנחנו עדיין מנסים לפתור את השאלה היהודית. איך שלא נסובב, נדחיק, נימנע, נתעלם; איך שלא נמצא דרכים נוספות לדבר על כל העולם ואחותו חוץ מעל זה — מה לעשות — הציונות שזרה את השאלה היהודית והשאלה הפלסטינית יחד ואין אפשרות לפתור אחת מהן מבלי לפתור גם את השנייה.
ואיזה פתרון אנחנו מציעים לשאלה הפלסטינית, אנו יורשי הפתרון החדיש ההרצלייני ההוא? פתרון אחד מושמע בקול רם וצלול, וכמובן ביתר שאת מאז הזוועות של 7 באוקטובר, ממחוזות הימין הרצחני, הקיצוני רעיונית ומרכזי קואליציונית ותרבותית: טיהור אתני, אם ברדיפה, אם ברצח עם, אם בהזיות הגליה. זהו רגע עצוב, קורע לב, שבו לא מתביישים להציע את מה שאמור לבייש כל יהודי באשר הוא. אבל גם אם היו וישנן כאן קריאות לרצח כל תושבי עזה כולם, וגם אם יש התעללות יומיומית בתושבים הפלסטינים בשטחים — יש עוד הרבה לאן להתדרדר.
בזמנו של הרצל, כתב ברנש מפוקפק בשם אויגן קרל דירינג ספרון בשם הקליט 'השאלה היהודית כשאלה של גזע, של מוסר ושל תרבות, בצירוף תשובה היסטורית־עולמית'. אדון דירינג הציע לשלול מהיהודים זכויות שזכו להן באמנציפציה (כולל, יש להניח, זו של ישיבה בקואליציות שלטוניות), ולהעיף אותם מאירופה (אולי אפילו מרצון, כמו הרצון שעליו פרויד הצהיר במשרדי הגסטפו כשנאלץ לעזוב את וינה מרצון). ומי הברנש המפוקפק עוד יותר שכתב הקדמה למהדורה המחודשת של הספרון ב־1940? היטלר כמובן! תמיד טוב למכירות!
הפתרון של הרצל הוא פתרון שבמפורש הציב את עצמו כנוגדן לפתרון גזעני מהסוג של דירינג. אז למה לנו, הציונים, ההרלצליינים, שהפכנו את חלומו למציאות, לחלום על סיוטים שכאלה? על זה, אחיי ואחיותיי, הקמנו מדינה? הזהו חזוננו? בחרנו לנו פתרון מלא באנושיות, יצירתיות, בחיים ובתקווה, רק כדי להציע למי שחולק איתנו את האדמה הזאת פתרון תת אנושי, אפל, רקוב, מלא במוות, ובייאוש? זה מה שיש לנו להציע? האם זו תהיה הכותרת של הספר שאנחנו כותבים?
ניצוץ של שליחות אלוהית / אמונה אלון
הם עדיין שונאים אותנו, ד"ר הרצל. הם עדיין שונאים אותנו.
אתה האמנת שאם לא נחיה בין הגויים, האנטישמיות תדעך. והנה מתברר שאפילו האירוויזיון, מין אירוע מוזיקלי גרנדיוזי של מדינות אירופה, נקלע השנה למחלוקת לוהטת בעד ונגד החרמת המשלחת של מדינת היהודים. אני מניחה שהיית רואה כהישג מופלא את עצם העובדה שקיימת בכלל בעולם מדינת יהודים, כמו גם את העובדה שמדינת יהודים זו נוהגת להשתתף בתחרויות זמר אירופיות. אבל בלי קשר לדעתי האישית על חשיבותה של התחרות המסוימת הזאת, ועל רמתם של רוב השירים המבוצעים בה, אני בטוחה שהיית מסכים שלתגובות כה קיצוניות, עד כדי פרישתן של מדינות כמו אירלנד, הולנד וספרד מאירוויזיון 2026 אם מדינת היהודים תיוצג בו, יכול להיות רק הסבר אחד: אנטישמיות.
גם המנסים להשוות בין הדרישה להרחקת מדינת היהודים מן האירוויזיון לבין הרחקת רוסיה מאותה תחרות כמחאה על תוקפנותה באוקראינה, ואפילו מי שבדרך כלל מסרבים להגדיר ביקורת נגד מדינת היהודים כאנטישמיות, מתקשים למצוא הסבר אחר לעוינות שהתפרצה כלפינו ברחבי העולם מיד אחרי טבח 7 באוקטובר בעוד אנו מתבוססים בדמנו, בעוד צה"ל נלחם במחבלים שפלשו אל תחומנו ובטרם התחיל חיל האוויר היהודי להשיב מלחמה שערה. רבים מאיתנו ביקשו תמיד להאמין – כמוך, ד"ר הרצל – שיום יבוא ובזכות סגולותיה של מדינת היהודים תאמץ משפחת העמים את עמנו כשווה בין שווים. עכשיו אי־אפשר שלא להבחין באנטישמיות הקלאסית, נבזית ומכוערת כפי שהייתה מאז ומקדם, העומדת מאחורי יחס העולם אלינו ואל הזוועות שחווינו. גם אם נכונה הטענה שאנחנו זוכים ליחס הזה משום שאנחנו נתפסים כלבנים פריבילגיים כובשים ומדכאים, אין ספק שלפני הכל אנחנו זוכים לו משום שאנחנו נתפסים כיהודים. MeToo Unless Ur A Jew#.
הם עדיין שונאים אותנו, ד"ר הרצל. אולי מקור שנאתם הוא יודופוביה — פחד מפני הזר, השונה, היהודי — כפי שמדגים זאת המן בן־המדתא במגילת אסתר, וכפי שהציע יהודה לייב פינסקר בחיבורו 'אוטואמנציפציה!' (1882). בדומה לפינסקר, אבחנת את האנטישמיות כמעין מחלה נפשית חשוכת מרפא שעמי העולם לוקים בה, והבנת שכדי להינצל מהשלכותיה עלינו להתרחק, ובכן, מעמי העולם. הבעיה היהודית תיפתר רק על ידי מעבר לטריטוריה שיוקם בה שלטון יהודי עצמאי, כתבתם שניכם, ואתה הפכת את 'חיבת ציון' של פינסקר וחבריו ל"ציונות" ולתוכנית מדינית מעשית.
במשך תקופה ארוכה, אחרי קום המדינה מתוך אפר השואה, טעו רבים מאיתנו לחשוב שהאנטישמיות פחתה. זאת מפני שבאירופה היא אכן פחתה לזמן מה, והאיבה המזרח־תיכונית כלפי מדינת היהודים נראתה כמו תופעה פוליטית, אזורית, מוסלמית, בלתי קשורה לאנטישמיות האירופית הנוצרית שהכרנו בעבר. רק לאחרונה נחתה כאן ההבנה הכואבת, ששנאת העולם המוסלמי לישות הציונית הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מן המארג האנטישמי הגדול.
כל כך רצינו להצטרף למשפחת העמים, ד"ר הרצל. להיות כמו כולם, רגילים כאלה, נורמליים. כה עז היה הרצון הזה, שהטוענים כי "העולם כולו נגדנו" נחשדו פה לפעמים בפרנויה, או במזוכיזם, או בשניהם גם יחד. רבים העדיפו להאמין שהאנטישמיות היא נחלת העבר, שהבעיה היהודית נפתרה ולא נותר לנו להתמודד אלא עם הבעיה הישראלית. אין זה פלא שבעיני ישראלים כאלה, גם ירידה מן הארץ הפכה לאופציה לגיטימית.
והנה באו אירועי השנים האחרונות ומצאנו את עצמנו לבדנו, שונים ושנואים ומוקפים אש לוחכת. והעובדה הפשוטה, כפי שכתב אבידן, העובדה החותכת, היא שאין לנו, בעצם, לאן ללכת.
הרב קוק, שזיהה בך, ד"ר הרצל, "ניצוץ של שליחות אלוהית", ראה בתנועתך שלב חיוני בתהליך הגאולה המתואר בתנ"ך אף אם אין בה כדי לרפא את נגע האנטישמיות. "הציונות", הוא כותב, "היא לא הד קול, שעם שנוא בעולם הולך לבקש לו מקלט מרודפיו. אלא: שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה והנה הוא הולך ושב אל נחלתו" (איגרות הראי"ה, 1912). נדמה שבנקודת הזמן הנוכחית אנחנו מרגישים יותר מאי פעם, כנראה גם הודות להרמת הראש האנטישמית, כמעט כמו ה"עם כלביא" הזה שהרב קוק מתאר.
והם עדיין שונאים אותנו. הפילוסוף הצרפתי סארטר אומר שהם חייבים לשנוא אותנו, שכן האנטישמיות היא יותר ממחלה חשוכת מרפא: היא תכונה מוּלדת, חלק הכרחי מהגדרתו של הלא־יהודי באשר הוא. אם היהודי לא היה קיים, קובע סארטר, כי אז היו הגויים ממציאים אותו כדי שיהיה להם מישהו לפחד מפניו ולשנוא אותו.
הם עדיין שונאים אותנו, אבל אנחנו מוכנים לחיות עם זה. אם צריך, אנחנו מוכנים גם למות עם זה. מפני שכמו שאתה כותב בפרק המבוא ל'מדינת היהודים' שלך: "האישיות היהודית אינה יכולה, אינה רוצה ואינה מוכרחה לחדול מהיות. אינה יכולה, מפני שצוררים מבחוץ מאחדים אותה. אינה רוצה, זאת הוכיחה בשני אלפי שנות ייסורים קשים מאין כמוהם. אינה מוכרחה, זאת אנסה להוכיח בחיבורי זה. ענפים רבים וכן שלמים ימותו ויפלו מעץ היהדות; העץ חי וקיים".
אנחנו כאן במדינת היהודים, ד"ר הרצל. העץ חי וקיים.
כשהקרקע רועדת כאן היא רועדת גם בלונדון / חן ארצי סרור
החיים היהודיים התקיימו מאז ומתמיד בכמה מוקדים על פני הגלובוס, ובמידה רבה זה היה מקור כוחם. אבל אותם נדודים נולדו מתוך אסונות אפיים, שעיצבו את התרבויות היהודיות לאורך אלפי שנים: מן היציאה לגלות (פעמיים) לאחר חורבן הבית הראשון והשני, דרך גירוש ספרד ועד אין־ספור התעללויות, התנכלויות ומעשי טבח (ואולי אפשר פשוט לקרוא להם "אירועים") — כל אלה לימדו יהודים לישון עם מזוודה מתחת למיטה. ליהודי אין כתובת קבועה, אבל יש לו תפילה עתיקה אחת: "בשנה הבאה בירושלים".
הרצל — העיתונאי, המחזאי, איש הבוהמה — לא נתן להיטמעות ולההתבוללות לסמא את עיניו. האיש שניסה להיטמע בווינה ובפריז הבין כי האנטישמיות איננה תקלה רגעית בדרך אל הקִדמה, אלא כוח אדיר וקבוע הרוחש מתחת לפני השטח. היהודי ייתפס תמיד כזר, יהיה אורח חייו אשר יהיה. כפי שכתב הרצל עצמו: "חִנָּם הִנְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לִהְיוֹת אֶזְרָחִים נֶאֱמָנִים, כְּמוֹ הַשְּׁכֵנִים אֲשֶׁר סְבִיבָנוּ, וְחִנָּם הִנְנוּ שׁוֹמְרִים בְּכָל עֹז אֶת כְּבוֹד שְׁמֵנוּ וְעָשְׁרֵנוּ, כְּדֵי לְהָרִים עַל יָדָם גַּם אֶת כְּבוֹד עַמֵּנוּ; בְּאַרְצוֹת מוֹלַדְתֵּנוּ, אֲשֶׁר אָנוּ יוֹשְׁבִים בָּהֶן זֶה מֵאוֹת בְּשָׁנִים, עוֹד יַחְשְׁבוּנוּ לְזָרִים".
מושבות הישראלים שבחרו להקים לעצמם חיים חדשים בארצות אחרות קיימות כמעט מראשית ימיה של המדינה, אבל בשנתיים האחרונות דפוסי ההגירה נעשו בוטים ומוצהרים. ככל שהמצב בישראל מחמיר, כך עזיבתן של שכבות חזקות נעשית אידיאולוגית ורעשנית יותר — עזיבת מחאה המדגמנת ייאוש ומבקשת מנוחה בגרמניה, באתונה או בלוס־אנג'לס דווקא ברגע משברי כל כך.
אלא שכמו עובר המחובר לשלייתו, אותם ישראלים ממשיכים להיזון ממדינת היהודים: דוברים ויוצרים בשפתה, חיים את קצב החדשות המופרע שלה, שומרים על קשר הדוק עם ישראלים כמותם. וגם במרחקים מתברר כי "הזרות" ההרצליינית רודפת אותם. ביטחונם האישי בנכר תלוי במישרין בחוסנה של המדינה שהשאירו מאחור. כשישראל רועדת, הקרקע תחת רגליו של היהודי בלונדון או בפריז רועדת יחד איתה.
כשם שעצם קיומה של ישראל מעניק ליהודי העולם רשת הגנה וגיבוי, כך המשבר העמוק שבו אנו מצויים משליך ישירות על ביטחונם של יהודי העולם. הרצל, בחוכמתו, לא ביקש רק מקלט בטוח ליהודים. הוא נחרד מן האפשרות שהמדינה היהודית תהיה "גטו מורחב". בלהט כתב כי רק "קטני המוח יחשבו את התנועה הזאת ליציאה שלמה מעולם התרבות וההשכלה אל מדבר שממה", ותיאר את חברת המופת שדמיין. "מולדת תרבות", בלשונו: ריבונות שמתקיימת בזכות השגשוג החברתי והמוסרי שלה. בזכות התרבות, ההשכלה והקִדמה.
מי שרואים עצמם שותפים לערכים הללו — מקומם במדינת היהודים. עליהם לחזק את אדניה, להעמיק את שורשיה, ולאפשר לה להיות מגדלור ובית: גם לכל אזרחיה, וגם ליהודים הבוחרים לחיות מחוץ לגבולותיה.
