ענת חדיד לא הייתה צריכה את הפרמיירה של 'סאדה', שבה היא מככבת בתפקיד הראשי, כדי להבין שטיימינג הוא דבר חמקמק, אבל העובדה שהרגע שלה נפל בתזמון כל כך רגיש הייתה עוד תזכורת לסיר הרותח המזרח-תיכוני. "הדרוזים בדיוק יצאו להפגנה נגד הפשיעה בחברה הערבית", היא אומרת. "חברות שלי כתבו לי, 'סליחה ענת, אנחנו לא יכולות לבוא איתך ולהצטלם ולשתף עם זה פעולה עכשיו'. ואני בהשקה, צריכה להיות זוהרת ולצחוק, כי דה שואו מאסט גו און, וכמובן לא מעלה משם דברים".
הרגשת חצויה?
״כן. אני מרגישה שהמאבק נגד אלימות מוצדק, וכולנו אמורים לצאת לרחובות, זה לא דבר ערבי. כל עוד צד אחד יגיד ׳לא ראיתי, לא שמעתי׳ - המצב הזה ימשיך. מדובר בהתפרקות של כל הערכים, ולא יכול להיות שנהיה בבועה, שנגיד ׳לי טוב ואני בסדר גם אם השכנים שלי אוכלים אותה׳״.
אז למה מתייחסים לזה כבעיה של ערבים?
״כי המדינה דואגת שזה יהיה בעיה של ערבים. בכפר שלי, דלית אל-כרמל, אנחנו עוד במצב טוב. וגם אצלנו כשזורקים רימון או כשיש יריות המשטרה לא עוצרת אנשים. פתאום ׳המצלמות לא עובדות׳. העובדה שהמשטרה לא עושה מספיק צריכה להטריד את כולנו, לא משנה איך אתה מגדיר את עצמך. אז כן, הייתי מאוד חצויה״.
את פוגשת את האלימות הזאת בחייך האישיים?
״מה זאת אומרת? את שוכבת בסלון ושומעת צרור יריות, או שהבית רועד ואת מבינה שזרקו על מישהו רימון, ולמחרת בדרך להורים אני רואה בית מנוקב. למה זה אמור לקרות? למי שמנהל את המדינה היום לא באמת אכפת מה קורה בחצר הזאת, האחורית. אבל זה מגיע לכולנו. אני חושבת שהיום זה הנושא הכי בוער והכי אקוטי במדינה. ההתחמשות הזאת, הנרמול של אלימות, זה בכל מקום״.
כמה יש לך ביקורת פנים-חברתית על הדבר הזה?
״יש לי. אני חושבת שזו אחריות שלנו, אחריות שלי קודם כל כאמא, לחנך שיש דברים שלא עושים. צריך לקחת אחריות על עצמנו, אבל כשיש משטרה נוכחת זה פחות קורה. וזה לא איזה משהו שלא קורה אצלכם. לא הורגים נשים אצלכם? אז זו לא רק בעיה של איזה מגזר מסוים. ואני לא רוצה להתבכיין על כלום כי יש במקום הזה גם הרבה דברים טובים, ׳סאדה׳ היא אחד מהם. כי כשאני רואה איך עבדנו יהודים וערבים ביחד להוציא מוצר טוב, אז אני יודעת שמתישהו האור יגיע״.
× × ×
'סאדה' הסדרה החדשה המשודרת במכאן 33 ובכאן בוקס מביאה בשורה: סדרה בערבית לא רק לחברה הערבית, עם גיבורה בעשור השישי לחייה שמבקשת לשנות את חוקי המשחק הפנים-חברתיים. חדיד מוכרת למיינסטרים בזכות תפקידים ב'פאודה' שם גילמה את נור חמדאן בעונה השלישית, וב׳אור ראשון׳, כנור, דמות שנרצחה על ידי מחבלים. עכשיו היא מגלמת את לובנה, גננת בת 55 שמתאלמנת בפתאומיות מבעלה ומבקשת לתפוס פיקוד על מפעל הקפה המשפחתי. חתיכת אירוע בחברה שמרנית-פטריארכלית שבה נשים הן כלים במשחק של גברים. ״כמה באמת נשים מקבלות את המקום שלהן בעולם?״ תוהה בקול חדיד (ושום קשר לדוגמניות בלה וג׳יג׳י, תרגיעו).
"את כל הזמן במצב הישרדות, כל הזמן לחשוב על כל מילה - האם אני אמורה להגיד אותה או לא. אפילו בדברים הכי פשוטים של מה ללבוש. בפסטיבל קאן לבשתי כתף חשופה ובזה התמקדו ואת זה לא שכחו, ולא דיברו איתי"
את מרגישה שאת משלמת מחיר כפול כאישה ערבייה?
״אני משלמת המון מחירים, גם נפשית, על להחזיק את הדבר הזה, את המקצוע הזה״.
תסבירי.
״תמיד מצפים ממך למשהו. את כל הזמן במצב הישרדות, כל הזמן לחשוב על כל מילה - האם אני אמורה להגיד אותה או לא. אפילו בדברים הכי פשוטים של מה ללבוש. בפסטיבל קאן לבשתי כתף חשופה ובזה התמקדו ואת זה לא שכחו, ולא דיברו איתי. אף אחד לא נופף בזה שהייתי בפסטיבל קאן. יותר קל לנופף בחוקרת מוח מאשר בשחקנית שמלכתחילה זה לא משהו שאת אמורה לעשות כדרוזית, זה טאבו״.
באמת? זה מטורף.
״זה החיים שלי מאמי. אבל, ואבל גדול, אני יכולה גם להבין ולהכיל את הדבר הזה של חברה שמרנית שמנסה לשמור על עצמה, ואלה החוקים. אם יורדים לעומק הדת הדרוזית, אתה אמור להיות צנוע, לא לנופף בשום דבר. את צריכה לחשוב על כל דבר, ואת צריכה להיות חכמה באיפה את נלחמת, מה חשוב ומה פחות״.
בדיעבד היית חושפת כתף בפסטיבל?
״לא. אבל זה הפשט. אני לא מקבלת לא בבילט-אין שלי, אבל אני צריכה להיות חכמה. זה כואב, אבל הכפר שלי למד להכיל את זה עם השנים ומפה האופטימיות שיש לי. בפרמיירה היו אנשים שבאו מדלית אל-כרמל להיות איתי, קיבלתי מהם אהבה מטורפת, אנחנו כן במקום אחר. ולצד זה אני יכולה להתחבר למקום של איש דת שרוצה לשמור, לגונן, שלא נתפרק״.
וברזומה שלך יש לא רק צקצוקים על כתף חשופה. היה חרם של ממש.
״נכון. בתחילת הדרך שלי, בסדרה ׳משפחה דה לוקס׳ (סדרה קומית ששודרה בשנת 2000 בערוץ 33, ר״א), ניסו להילחם בשידור שלה. תחשבי על אנשי דת ובעיקר דודים של אבא שלי שמגיעים אליו, והוא אומר להם ׳אני מאחוריה׳. איזה מזל שיש לי אבא כזה. ניסו להילחם בזה בכל מיני דרכים. ניסו לעשות חרם על אמא שלי. זה נשמע אפל, אני יודעת, אבל לא הייתי רוצה שייצא שזה מה שמאפיין את העדה שלי, כי החברה שלנו כבר לא נמצאת באותו המקום״.
עם כל האירועים האלה, מה השאיר אותך במקצוע הזה?
״אני לא יודעת. המניע הוא משהו בפנים שאת חייבת לעשות".
× × ×
בישראל מודל 2026, שסועה, מדממת, גזענית - כל יצירה תרבותית היא פוליטית. זה מורכב לכל יוצר ושחקנית באשר הם, וזה מורכב פי כמה כשאת חלק מקבוצת מיעוט בהחברה הישראלית שנדרשת כל הזמן ״להוכיח נאמנות״. חדיד, אמא לשניים, נשואה ליזיד, פרסומאי ומייסד רדיו ׳אלבלד׳, לא מצפה את המציאות הזאת בסוכר. ״את יכולה להגיד כמעט כל דבר מבלי שישאלו אותך ׳את איתנו או לא איתנו׳?״ היא אומרת לי, ״יש דברים שכיהודייה את יכולה להגיד וזה מתקבל״.
"כשעשיתי את 'פאודה' ידעתי שלא יזהו אותי עם החיג'אב, וכן הייתה אכזבה כי בכל זאת את רוצה לקבל הכרה. והגיע 'אור ראשון' עם תפקיד כל כך רגיש, ולא מזהים. ולא התבכיינתי, עבדתי קשה. ועכשיו האביב שלי הגיע"
מה את מרגישה שאני יכולה להגיד ואת לא?
״כמעט כל דבר. אותך לא ישאלו ׳איך את מגדירה את עצמך? איפה את?׳״
לא מדויק. כיום מכונת הרעל שואלת את השאלות האלה גם יהודים שלא מתיישרים לדף המסרים הממשלתי.
״אסור לנו להגיד את האמת המאוד-פשוטה שכולנו עייפנו מהמצב הזה. אפילו נעזוב את מה שקורה פלסטינים-ישראלים, אפילו מה שקורה פה במדינה. הכל נהיה קשה. אנחנו מקבלים את הדוגמה מההנהגה. למה שהאזרח לא יתנהג כמוהם? אלימות - למה שהאזרח הפשוט לא יתנהג ככה כשיש לנו את בן גביר? ולצערי זה הכי קל להתחבר לזה, כי כשאתה פוחד, וכל הזמן מפחידים אותנו, אז אתה רץ להתחמש, אתה רץ להיות חזיר, כדי להיות חזק, כי אתה מת מפחד. וכמה אפשר כל הזמן לחיות ממקום של הישרדות? אנחנו כבר לא חיות בטבע, אנחנו לא אמורים לברוח כל הזמן לחפש אחרי אוכל ולהרוג חיות. זה משהו מאוד פרימיטיבי״.
כמה את מרגישה שכדרוזית זה יותר מורכב לך לדבר פוליטיקה?
״מאוד מורכב לי ואני מפחדת מכל מילה ולא פשוט לי ולא הייתי רוצה להיות במקום הזה, אז בגלל זה אני מדברת כאדם. אני מדברת על מה שקורה פה״.
בואי נדבר על מה שקורה מעבר לגבול - הפרעות שעשו בדרוזים בסוריה?
״נשים תמיד משלמות את המחיר. תמיד יאנסו אותן ויכבשו אותן ותמיד הם יגידו להם מה כן לעשות ומה לא לעשות, ותראי מה שקורה באמת עם הדרוזיות. אני לא יודעת אם מישהו מודע לדבר הזוועתי הזה שקורה שם, לחטיפה של נשים, להרג של נשים, להתעללות, וזה ששייח' מוואפק טריף (המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, ר״א) הוציא פסק שמאשר להשתמש בגלולות כי מה שקורה שם הוא לא פשוט - תביני מזה מה שאת מבינה״.
את מרגישה שהחברה היהודית מחזיקה איתך את הדבר הזה?
״יואו, זה כל כך מורכב. את רואה, אפילו לי קשה להסתכל לך בעיניים, כי כדרוזית אני מבינה את ההחלטה של דרוזים להיות נאמנים למקום הזה. ושכל מי שלא דרוזי יפסיק לזיין לי את השכל, כי אנחנו רואים מה קורה לדרוזים בסוריה, מה קורה לכורדים. ומצד שני הייתי רוצה להיות במקום שלוקח את כולנו לשמש דוגמה, שלא אומרים לי ׳תגידו תודה שבכלל אתם פה׳״.
יש תחושה שמתייחסים אליך כאורחת?
״את יודעת מה? חשבתי שזה רחוק מאיתנו, אבל בכל פגישה עם אדם רגיל את מקבלת את זה לפרצוף״.
תני לי דוגמה.
״כשאומרים לי ׳את לא נראית׳״.
גם קראו לך ענת.
״זה שם של אלה, אבל כמובן שאבא שלי נתן לנו שמות ישראליים כדי שיהיה לנו נוח, שנתקבל. למה אני צריכה להתאמץ להתקבל?״
אז כשאת אומרת שאת דרוזית מה אומרים?
״אומרים ׳אה, את משלנו׳. ועוד המון דברים, גם קשים, כמו ׳ברור שתהיו נאמנים, אתם חייבים׳. זה כל הזמן שם. אני לא יודעת, אני לא מרגישה אורחת ולא יגרמו לי לחשוב שאני אורחת פה. ואת יודעת מה? לא משנה למי שייך המקום הזה, אני בוחרת להיות פה״.
אחרי 7 באוקטובר אני מניחה שזה עוד יותר רגיש.
״כן, שואלים אותי על זה. שואלים אותי 'מה את חושבת על 7 באוקטובר?' אני עונה ׳מה אתה חושבת על היטלר? מה דעתך על דאעש?׳ זו אותה שאלה. אחרי 7 באוקטובר נסענו לאילת, עלינו על מונית, ולא דיברנו ערבית כי לא רציתי להיכנס לזה״.
ניואנס שאומר הרבה.
״כן, כי את לא רוצה להילחם כל הזמן ולהוכיח את עצמך. יש לי חברים שהערבית שלהם בחוץ. אז אנחנו מדברים, הנהג מתחיל לשאול ובסוף מגיעים לזה שאנחנו דרוזים. אז הוא אומר ׳אה, אתם אוהבים יהודים׳. ואז הוא אמר לבעלי שהוא חשב שהוא היפסטר תל-אביבי בגלל הזקן, שמה קשור דרוזי. תגיד, אתה חושב שאתה מחמיא לי בזה?״
זה נורא מצחיק.
״כן, הילד שלי גם צחק. הוא מבין שזה מטומטם לאללה״.
× × ×
וגם זה פוליטי: אישה בת 50 בתפקיד ראשי על המסך. ״זה לא קורה הרבה״, מסכימה חדיד, ״ובטח לא בערבית״.
הציבור בשל לתחושתך לסדרות על החברה הערבית? אנחנו שם?
״אני לא יודעת. בתקופה כל כך מורכבת אני באמת לא יודעת אם אנחנו בשלים לפתוח צוהר, לראות את האחר וגם לקבל אותו. מעניין אותי איך הסדרה תתקבל, האם יהודים יצפו בה. כן יש תגובות מאוד טובות של ׳איפה היית עד עכשיו?׳״
באמת איפה היית?
״כל הזמן אמרתי ׳האביב שלי יגיע׳. זה שיר של מירי מסיקה מהסרט ׳אביבה אהובתי׳ שכתב שמי זרחין שכל הזמן מלווה אותי. ידעתי ועבדתי מאוד קשה. כשעשיתי את ׳פאודה׳ ידעתי שלא יזהו אותי עם החיג'אב, וכן הייתה אכזבה כי בכל זאת את רוצה לקבל הכרה. והגיע ׳אור ראשון׳ עם תפקיד כל כך רגיש, ולא מזהים. ולא התבכיינתי, עבדתי קשה. ועכשיו האביב שלי הגיע״.
איזה מדהים זה לפרוץ בגיל 50.
״האלוהימה שלי שומרת עליי, זה היה חייב להגיע״.
