"נו, איך היה", אני אומרת לרן בשנייה שהוא נכנס הביתה, "איום ונורא", הוא מניח את התיק שלו על הכיסא. אני כמעט אומרת לו "אין מצב שהיה כל כך רע, אתה בטוח מגזים", אבל ברגע האחרון אני נזכרת שזה הזמן לשתוק. אם יש משהו אחד שגיליתי על זוגיות, זה כמה זה מכאיב לחזור הביתה מאחד הימים הגרועים בתולדותיך ולראות שם את בן הזוג שלך, מחכה לך על הספה כמו גולדן רטריבר נרגש ונלהב. זה כל כך קשה לראות את הציפייה על הפנים של הבן אדם שאוהב אותך, את האמונה השלמה הזו שהלך לך טוב, ולדעת שעוד שנייה הפנים האלו יתמלאו בצער, כשתספר להם שנכשלת בצורה קולוסאלית והערב הזה לא תפתחו שום שמפניה.
"ספר לי", אני אומרת לו, והוא מתיישב, טומן את הפנים שלו בידיים. "זה כנראה באמת רע", אני חושבת, ומכאיב לי להיזכר באיזו שמחה הוא יצא מהבית אחר הצהריים, מקולח ולבוש בז'קט השחור והמחויט. הכל התחיל כשהוא קיבל הצעה מפתיעה - לעשות פרסומת לאחד המותגים המוכרים במשק. "אני לא מאמין שמציעים לי פרסומת", הוא אמר כשהוא חזר כולו זורח משיחת הטלפון. ולא שזה היה הרבה כסף, ולא שהיו לו אשליות שהנה הוא הופך לפרזנטור של בנק לחמש שנים וקונה דירה בבבלי. זו פשוט הייתה שמחה כזו על זה שלמרות שאנחנו בני 50, ולמרות שאנחנו מלמדים את עצמנו להשלים לאט-לאט עם העובדה שמבחינת רוב האנשים אנחנו רלוונטיים בערך כמו דיסקמן, מישהו שם, במשרד הפרסום, חושב שרן עדיין מגניב, שהוא טיפוס ייחודי.
ועכשיו רן מגולל לי את הסיפור. "בהתחלה הלך טוב", הוא אומר, "הגעתי וכולם ממש שמחו לראות אותי באולפן, וגם שיחקתי טוב, הרגשתי שאני בתנופה, אבל אז הגעתי לסוף הטקסט והייתה שם מילה אחת עם המון ש' ו-צ', נו, את מבינה בעצמך מה קרה". אני נאנחת. לפני חודש וחצי, רן הגיע לאבן הדרך המעציבה של כל בן 50: הוא עשה ניתוח להשתלת שיניים. האמת היא שזה הפתיע אותי שהוא הצליח למשוך עד עכשיו, שנינו חזרזירי סיגריות תאוותנים וחובבים גדולים של הממתק הכי סוטה שידוע לאנושות - ממולדה תות. אין ספק שהפה שלנו מחכה כבר שנים להגיש לנו את נקמתו הקרה על כל ההתעללות הזו, שזה לוע עם מספיק ברגים בתוכו שנוכל להתחרות בארונית לילה של איקאה. ובאמת, אני עברתי את הסיוט הזה כבר לפני שלוש שנים, ואני זוכרת כמה עצב, עצב שגובל באבל, הרגשתי אז. הרגע שבו השיניים שלך הן כבר לא מאה אחוז שלך הוא רגע כואב, הוא כמו תמונת המראה של הבלבול שהרגשתי בכיתה א', כשנשרו לי שיני החלב והרגשתי כמו צב זקן שצוחק בחניכיים חשופות, רק שהפעם ידעתי ששום דבר חדש לא יצמח שם כדי לפצות אותי.
לפעמים אני מסתכלת על אנשים אחרים בגילי ויודעת שרובם חולקים איתי את אותו הסוד, שאנחנו פינוקיו שהורכב מחדש, הגולם מפראג, מישהו בנה לנו פה ביוני ועיצב לנו חיוך שהוא לא מאה אחוז שלנו. והכל בשביל מה? כדי שנוכל להמשיך ולקיים את האשליה שעוד יש בנו קצת אש, איזה ויקינג נורווגי שמסוגל להגיע הביתה, לגשת לקערה, ולקחת ביס שחצני בתפוח ירוק בלי ישר להתקפל מכאבים ולצרוח איי. לפעמים אני תוהה בשביל מה כל זה, בימי הביניים כבר היינו מתים מזה עשר שנים לפחות, אז למה להמשיך להיאבק בגוף שמצהיר בכל דרך שהוא התעייף מאיתנו. כן, בשביל מה הבוטוקס והקיטו וזריקות האוזמפיק שחברה שלי לוקחת ועושות אותה עצבנית ברמה כזו שהילדים שלה מתלוננים שהיא מפלצת. ממילא, לא משנה מה נעשה, רובנו המוחץ נראים בדיוק, אבל בדיוק, בגילנו, ואפשר רק לבחור אם להיראות בן 50 אובססיבי לעלומים שעדיין מתאמץ או בן 50 שהגוף שלו כולו דגל נינוח של כניעה.
בכל מקרה, לרן יש עוד חודש עד שישימו לו בפה את הכתרים הטובים שמתאימים לו, אז בינתיים הדיקציה שלו די התקלקלה. או ככה לפחות הוא טוען, כי אני ממש לא שמתי לב לזה. הנה יתרון בלאהוב מישהו כמעט 15 שנה, אני רואה אותו בראיית השגרה המטשטשת, בעיני היומיום הרכות והלא-מתעקשות על כל ניואנס. אבל עכשיו אני חושבת שאולי חבל שלא שמתי לב שהוא נשמע טיפה אחרת, כי אז אולי הייתי מזהירה אותו שיש סיכון שזה יפריע להם באודישן. "את לא מבינה איזה משפיל זה היה", הוא אומר, "איך שהתחלתי עם המילה שיש בה צ' ו-ש', התחלתי להסתבך איתה שם ולירוק לאוויר כמו אלפקה מגוחכת. והם פשוט עמדו שם ובהו בי נאבק. כל החיוכים שהם נתנו לי בהתחלה נמחקו להם מהפנים, ויכולתי לראות במבטים שלהם איך הם מבואסים ממני, שהם מתחרטים שהם החליטו להמר עליי בכלל”. "אוי מאמי", אני אומרת, כי מי כמוני יודעת איך הפחד הכי גדול של שנינו זה לאכזב.
"למה לא אמרת להם שזה בגלל השתלת השיניים?" אני שואלת, "למה לא הסברת שזה זמני ועוד פחות מחודש הדיקציה שלך חוזרת?" "זו לא הייתה כזו סיטואציה", הוא אומר. אני מיד מבינה הכל, משרד הפרסום בטח היה מלא באנשים צעירים מאיתנו בהרבה, כל מיני מפיקות בנות 35 עם ג'ינס גבוה וקעקוע ענוג של כד עם זר חרציות וחתול מכורבל על הזרוע. לך עכשיו תתוודה שעברת ניתוח שהוא בעצם הגרסה העכשווית לשיניים התותבות בספל של פעם, לך תדבר על כתרים זמניים שמקשים עליך את ההגייה בפני אנשים שכל השיניים המקוריות שלהם עדיין בפה, זוהרות כמו יהלומי כתר לבנים שאף אחד לא ישדוד מהם לעולם.
למחרת אנחנו מתיישבים כדי לצפות בכתבה על ליאת אחירון. אם להיות כנים, אני די מוכנה ל"הייט ווטץ'", צפיית שמחה לאיד שבה את קצת צוחקת על המרואיינת. בשלב הזה ראיתי רק את הפרומו, וכבר הספיקו להרגיז אותי הצ'ופסטיקס שבהם היא אוספת את שְׂערה המאפיר, שיער שמתחתיו יש גם גלאח מקומם בסגנון פאנק פוגש את ועד ההורים. "היא אישה יפה כל כך", אני חושבת, "היא יכולה להיראות צעירה בעשר שנים אם רק תשקיע בשפופרת צבע ב-29.90". אבל לא, ליאת היא לא אחת כזו שנאה לה לנסות להתאמץ כדי לטשטש את גילה, ואולי זה מה שמרגיז אותי, חוסר המאמץ שבו נראה לי שהיא חיה, מרחפת לה בטוניקות אווריריות כאילו שהיא פיית ירח בערוגת צנוניות, נוגנת לה שירים אמורפיים על הפסנתר בביתה הבנוי מאדמת כורכר כתושה ומצפה שככה יקרו לה דברים גדולים.
ואז הכתבה מתחילה ואני מתאהבת בה לגמרי. היא כל כך מהממת וחכמה, ובעיקר אמיתית לגבי משבר גיל ה-50 שלה, שבא לי לממן לה חמישה אלבומים. מסתבר שהיא בכלל לא יושבת בבית ומצפה שיוציאו לה אלבום רק בגלל שהיא נושמת, כמובן שרק דרך נחיר אחד בשיטת ריבריסינג, היא בסך הכל מבקשת שיעזרו לה למצוא דרך להרוויח כסף כי לא נעים לה שאמא שלה עדיין מממנת אותה בגיל שבו את אמורה כבר להיות עצמאית. והיא גם עובדת בעבודות שחורות. מבשלת למורות וגם מסדרת ואורזת לאנשים בתים כשהם עוברים דירה.
חשבתי שינחם אותי לראות את ליאת אחירון הלא-מודעת והתפרנית שחיה בסרט שהיא עדיין כוכבת ואני אולי ארגיש פחות לוזרית. במקום זה, גיליתי שהבדיחה היא על חשבוני. היא זו שהפגינה אומץ לב כשישבה ודיברה על זה שאין לה כבר יותר כוח וכסף, אני זאת שלא מעיזה להודות שכואב לי על שנעלמתי מהרדאר.
ליאת נפלה מכן המנצחים שלה, אבל אלוהים, איזו נפילה חיננית היא הביאה פה. הבור העמוק שלה הוא בכלל לא בור, הוא קן ביתי צנוע שבו מחמיצים שימורי מנגו, מקום שבו היא סוף-סוף מעיזה להיות כנה במאה אחוז ופגיעה בדיוק כמו שהיא מרגישה כרגע בלי לחשוב על מה יגידו אנשים אחרים. "אני חושבת שאני יודעת מה כל כך יפה בה", אני אומרת לרן, "היא מכבדת את עצמה, שזה בדיוק מה שאיבדתי בשנים האחרונות”. זה לא הכבוד של אחרים כלפיי שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, זה הכבוד שלי אליי, למי שהפכתי להיות. איך אני יכולה לכבד את עצמי כשאני כל הזמן מתגוננת מהגיל המפחיד הזה שהגעתי אליו ומנסה להסתיר אפילו מפניי שעוד חמש שנים אני בת 60. הנה, אפילו עכשיו אני חוששת כשאני כותבת את זה, זה נשמע כל כך זקן, למה לתת לאנשים בחוץ נשק ביולוגי כזה עליי. ואיך אני יכולה להעריך אותי כשאני כל הזמן לומדת בסתר על סדרות וסרטים שצעירים אוהבים כדי שאוכל להשתלב בשיחות שלהם? למה שאני ארצה לדבר על ההפקה החדשה של “אנקת גבהים” כשמרגו רובי לבושה שם כמו נערת אונלי פנס משנת 2024 באמצע הגבעות של אנגליה העתיקה והבמאית הסחל’ה אפילו לא יודעת שהדבר הכי חשוב בספר זה שקתרין והית'קליף היו חצי אחים.
יום למחרת רן מקבל עוד הצעה, הפעם לשחק את עצמו בקומדיה סאטירית של תלמיד מוכשר שלו. כשהוא חוזר הביתה, הוא מחויך כולו. "הפעם הרגשתי שהייתי ממש טוב", הוא אומר, "ואת יודעת מה היה שונה? שבניגוד לפרסומת שבה ניסיתי לשדר לכל הפרסומאים הצעירים והמצוחצחים שאני לא בן 50 תמוה, פה פשוט זכרתי את מה שאמרת, שאין דרך להיות בן 50 בלי להיות בזוי קצת, אז למה לא לעשות מה שבא לי? אני חושב שהבנתי מה הקטע של הגיל הזה, איך יש מצב שהוא יהיה פי מיליון יותר טוב בשבילי מ-40. 50 זה חופש מוחלט, זה לתת לעצמך להיות אקסצנטרי ולהסתובב בלי חולצה בשכונה כמה שבא לך, כי ממילא הם באים ללעוג, אז לפחות להיות אני".
אני מסתכלת עליו, איזה מזל ששנינו באותו הגיל. "בא לך שנרד על הוויסקי שקניתי?" הוא אומר ואני נזכרת בשורה משיר של אבבא, עוד להקה שעוד שנייה נשכחת "הנה שנינו, אמנם קצת דהויים ומרופטים בקצוות / אבל מכבדים את עצמנו ולא יותר מדי זקנים בשביל סקס".
