במשך חצי שנה אגם רודברג ישנה על הרצפה של בית החולים איכילוב. ״או על ספה, אם הייתי מזליסטית ומוצאת את הספה הנפתחת״, היא מחדדת, ״עברתי כמה מחלקות עם אמא שלי, חצי שנה היינו יד ביד בבית החולים. אלה היו ימים שהרגשתי שאני לא אשתו של ולא אמא של ולא אשת קריירה או שחקנית, אלא רק הבת של אמא שלי. שהמטרה שלי היא רק שתחלים. רק זה חשוב, רק זה קורה, ואין חיים אחרים. היה בזה משהו אפילו קצת מיסטי, כמו ממד אחר של החיים״.
חוויה מטלטלת.
״מאוד. אבא שלי נפטר כשהייתי בת עשר, ולאמא שלי ולי יש קשר סימביוטי, מאוד קשור, מאוד חזק. ואת חייבת להבין את הטירוף - זה היה בתקופה שאיראן הפציצה את ישראל וכל המחלקות ירדו לחניון. ואני נמצאת בחניון פתוח, ומיטה לצד מיטה לצד מיטה כמו במלחמת העולם השנייה, לא האמנתי שזה הדבר. ואזעקות, ושריקות, ואת אומרת, ככה החיים הולכים להיות עכשיו? וזה לא שיש לי ביקורת על איכילוב, הם היו מדהימים. כולם באמת מאה ממאה״.
אבל הסיטואציה הזויה.
״מאוד. תודה לאל שאמא שלי כבר חודשיים לא בבית חולים. אני לא יכולה להסביר לך כמה אני קשורה אליה. אמא שלי יודעת עליי הכל, הכל, הכל, בלי פילטרים ובלי סודות ובלי מנגנוני הגנה ואת כל הדפקטים ואת כל המגעיל - הכל היא יודעת. אני מרגישה שהיא נותנת לי את המקום להגיד לה הכל, ואני יכולה לשמוע ממנה ביקורת מפה עד קזחסטן ועדיין היא חממה״.
6 צפייה בגלריה
מתוך 'כל האימהות משקרות'
(צילום: מתן רדין, באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג)
סיטואציה כזו הרבה פעמים עושה היפוך תפקידים - הבת הופכת לאמא, למבוגר האחראי.
״אני הרבה שנים המבוגר האחראי במשפחה שלי, לטוב ולרע. בגלל האובדן של אבא ובגלל העובדה שהתחלתי לעבוד בגיל כל כך מוקדם נאלצתי לקחת אחריות גדולה בגיל ממש צעיר. גם בגלל הנסיבות וכנראה גם בגלל תחושת אחריות אישית שקשורה לאופי שלי. למרות שהייתי ילדה נדרשתי לטפל בדברים שלא כל ילדה מטפלת וגם לתמוך באירועים שהיו לא רגילים בהתחשב בגילי. אני קצת ילדה הורית וזה בסדר, קיבלתי את זה. אבל משהו בסיטואציה הקיצונית הזו שאמא שלי בבית החולים תפס אותי לא מוכנה. ואני לא רגילה, אני בן אדם מאוד בשליטה, בגלל זה אני גם כנראה סחית ולא עושה שום דבר. וצריך לנהל את האירוע, צריך שהדברים יקרו, צריך ללכת לעוד מומחים, צריך להבין מה קורה. ורק איזה שלושה-ארבעה חודשים לתוך האירוע את אומרת, אוקיי, אני באיזה דבר ואני צריכה להבין מה זה הדבר הזה״.
התפרקת?
״אחרי שהחזקתי, לשתינו היו שני מצבים שהתפרקנו את חיינו״.
האירוע הזה שינה אצלך משהו?
״משהו השתנה. זה היה אירוע מאוד טראומטי ואני עדיין בשלב העיבוד. בעיקר אני מנסה להבין ולהפנים שהחיים הם עכשיו״.
"אני הרבה שנים המבוגר האחראי במשפחה שלי, לטוב ולרע. אני קצת ילדה הורית וזה בסדר, קיבלתי את זה. אבל משהו בסיטואציה הקיצונית הזו עם אמא שלי בבית החולים תפס אותי לא מוכנה. צריך לנהל את האירוע, צריך ללכת לעוד מומחים. רק איזה שלושה-ארבעה חודשים לתוך האירוע את אומרת, אני צריכה להבין מה זה הדבר הזה"
בשבוע הבא תציין רודברג, שנמצאת על המרקע מגיל 15, יום הולדת 40. מצטיינת דיקן בקפיצה לרוחק - מדוגמנות, סדרות יומיות ופסטיגלים לתפקידי משחק מרשימים שהקפיצו אותה לליגה של הגדולים, כולל פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה על תפקידה המופתי ב'חזרות'. מאז - היא נינה. אחרי שעשתה קפיצה גם לעולם הילדים עם הסדרה 'שקשוקה' של כאן חינוכית, היא מככבת עכשיו בסדרה החדשה 'כל האימהות משקרות' שמשודרת בימי ראשון וחמישי, בכאן 11 ובכאן BOX. ״אני חושבת שגם לפני עשר שנים כבר תפסתי את עצמי כשחקנית״, היא אומרת, ״כבר כשסיימתי יורם לוינשטיין ב-2013 הרגשתי שיש הלימה בין מה שאני רוצה לבין מי שאני. וכמובן זה מתהווה כל הזמן וכל הזמן משתנה, כי אנחנו מתפתחים ומשתנים ויוצרים חלומות אחרים ומפחדים ומקווים ומתבגרים. יש משהו אכזרי בלגדול ביחד עם החיים כשאת מפורסמת, כי הרבה פעמים זוכרים לך דברים שהם כבר כל כך לא רלוונטיים לך, ומצד שני גם יש לי כל כך הרבה חמלה לילדה שהייתי לפני עשר שנים ו-20 שנה״.
אגב, כנראה שרק רודברג הבינה שהטרנד הזה שבו מעלים באינסטגרם תמונה משנת 2016 הוא לא בשביל להשוויץ בנעורים שהתפיידו בתוך עשור. לא שנעוריה התפיידו לאנשהו. ״עזבי איך נראינו או לא נראינו, 2016 הייתה לפני עידן הקורונה והמלחמה, וכישראלית זה כאילו להסתכל על עצמך בחיים הקודמים שלך״, היא פוסקת, ״את מסתכלת ואומרת, וואי, הבחורה הזו לא יודעת איזה עשור אנחנו הולכים לעבור. וירוס עולמי, מלחמה של שנים, תקופה שבה את כל יום מדברת על איראן, תהיה תקיפה, לא תהיה תקיפה, את מבינה מה אני אומרת?״
לצערי.
״אז לשם זה לקח אותי. להסתכל על עצמי ולהגיד, ׳איזה עשור הולך לעבור עלייך, עלינו׳. אם היו אומרים לנו אז שתהיה מגפה עולמית ונהיה בבית בתוך סגר, ואז 7 באוקטובר, לא הייתי מאמינה״.
כל הרע עוד היה לפנינו.
״אבל אני מקווה שעכשיו סיימנו איתו. שעשינו וי על הרוע״.
איך את עם הגיל, עם המספר הזה?
״הוא לא כזה תופס אותי. דווקא עכשיו אני מרגישה שמלא דברים נפתחים בקטע טוב, מרגישה שאני יותר מכירה את עצמי ויותר יודעת מה אני רוצה ויותר מתקדמת לשם״.
הגעת למקום בקריירה שבו היופי הוא לא אישיו.
״משעמם אותי לקחת תפקידים שיופי זה אישיו בהם. זה תהליך שעברתי במשך עשור. אני רוצה תפקידים שמגרים ומרגשים ומחדשים לי. אם לא, לא מעניין אותי. ותודה לאל אני במָקום לבחור, והלוואי שאהיה אפילו יותר פיקית ממה שאני״.
לתחושתי את מקבלת תפקידי אופי, לא מובן מאליו לשחקנית יפה. צרות של עשירות, ובכל זאת תקרת זכוכית. בראד פיט הצליח בזה, למשל.
״אם את משווה אותי לבראד פיט כבר עשיתי הרבה בחיים. תודה רבה״.
לוקח זמן לראות מעבר למראה.
״במיוחד אצל נשים״.
זה הטריד אותך במהלך הדרך?
״לפני המון שנים כן, היום אני מרגישה שזה לא רלוונטי. אבל שוב, היום אם אני לא נטרפת על תפקיד אז אני לא רוצה. מצד שני, אני נורא אוהבת לעבוד, להיות בימי צילום. יש דיסוננס בין לאהוב לעבוד לבין לנסות להיות באמת שלך ובמקום שאת חושבת שתוכלי לפרוח״.
את נורא שפויה. הפתעה בהתחשב בגיל שבו התחלת ובפז״ם במקצוע.
״דווקא בגלל זה. תחשבי ש-25 שנה ברצף אני עושה את זה״.
מתיש?
״לא. בחירה מדהימה של המקצוע הכי מדהים בעולם, אבל מתפתחת תוך כדי וגם עושה יזמות ורוצה לחדש לעצמי. אם יש איזשהו משבר גיל ה-40 שהגיע אז זה בזה, מבינה? בזה שאני רוצה לקום בחדוות יצירה וברצון לפרוץ את הגבולות של עצמי. אני ממש זוכרת שעשיתי תיאטרון והיה שחקן שהיה כל פעם מגיע לתיאטרון ואומר, ׳יואו, מתי נגמר? בוא נלך הביתה׳. הוא היה אומר את זה חצי לעצמו, לא בהתרסה, לא בלהיות מגעיל, ממש כמו מנגנון הגנה, ואני הייתי מסתכלת על זה, על שנינו, ואומרת לעצמי, ׳כזה לא. זה לא מה שאני רוצה׳. אני רוצה להיות ערה״.
הערות הזו בולטת אצלך. עכשיו הלכת למידברן.
״את חייבת להבין, על אמת, לא כסיסמה או כקלישאה: אני הבן אדם הכי סחי שתכירי בחיים שלך. בחיים לא עשיתי סמים, אני כמעט ולא שותה אלכוהול. אני בן אדם התמכרותי ואובססיבי באופי שלי, ואני לא עושה כלום״.
אז מה עשית במידברן?
״אני לא מחזיקה את זה כמו אנשים שעושים סמים ונשארים ערים עד 11 בבוקר, כן? אבל היה איזה לילה אחד שאמרתי, אין, הלילה אני נשארת עד זריחה. ונרדמתי על הספה, שמתי על עצמי מעיל ופתאום מישהו ישב לי על הראש. אחר כך נרדמתי על קלנועית, היו סיטואציות הזויות אבל היה לי חשוב לראות זריחה ולהבין על מה מדברים. הייתה חוויה מהממת כי יש משהו שמפוצץ את המוח בלחשוב שהדבר הזה לא היה קיים לפני עשרה ימים ולא יהיה קיים אחרי עשרה ימים. וזו עיר!״
הצלחת ליהנות בלי חומרים מעוררים?
״אני לא בן אדם כזה, אני לא צריכה את זה. מה זה נהניתי, נהניתי ברמות. עשינו את זה ליום ההולדת ה-40 של דור (בעלה של רודברג ואב בנותיה, ר״א). רצינו לעשות משהו שעוד לא עשינו״.
עשור יחד, שתי בנות, את אדם בזרקור, מתפתחת, איך מחזיקים את זה?
״קודם כל שני הצדדים צריכים להתפתח יחד. יש גם פאקים, בואי, החיים לא מושלמים, הם מורכבים ומלאי בלת״מים, אבל אני חושבת שכשיש סיבה למסיבה צריך לחגוג כי את לא יודעת מה יהיה מחר״.
ומה עשית עם כל האבק?
״אגיד לך מה, אני באה מרפת. ריח של חרא של פרות זה ריח הילדות שלי, אני לא מפחדת״.
"אני הבן אדם הכי סחי. בחיים לא עשיתי סמים, אני כמעט ולא שותה אלכוהול. אני בן אדם התמכרותי ואובססיבי באופי שלי, ואני לא עושה כלום. במידברן? היה איזה לילה אחד שאמרתי ׳אין, הלילה אני נשארת עד זריחה׳. ונרדמתי על הספה, שמתי על עצמי מעיל ופתאום מישהו ישב לי על הראש"
לצד קמפיינים ל'שוורצקופף' ו'ישראכרט', ב'כל האימהות משקרות' רודברג עושה זאת שוב: מגישה את האזורים הבלתי-פוטוגניים של החיים. אלה שלא יתפרסמו באינסטגרם, למרות שהם אמיתיים מאוד. הסדרה עוקבת אחר קבוצה מקומית של כַּדּוּרֶשֶׁת אימהות, כולן, כמונו, קצת שבּורות. בבי"ת דגושה. רודברג היא דינה, ראש הקבוצה וגם אמא עם המון מוטיבציה שלא תמיד מוצאת אותה אצל חברותיה. ״זה תפקיד שישר נדלקתי עליו, איך שקראתי את הטקסטים רציתי לשחק את דינה ועשיתי איזה חמישה אודישנים״, היא מודה, ״היה לי סופר-מאתגר לשחק מישהי מְרַצָּה, מספר שתיים שדואגת שלכולם יהיה טוב ושירגישו בנוח ושמה את עצמה אחרונה״.
דינה מאוד מרצה. את כזו?
״בדברים מסוימים כן. אבל אני מנסה לשחרר את זה״.
זו סדרה שמתייחסת לאימהות כאל דמויות עגולות ולא מושלמות, בניגוד למבט שיש לילדים על הורים כאובייקט, בלי להכיר את החלקים היותר-בינוניים. זה פוגש אותך?
״האימהות שינתה הרבה בי. אני לא מקום ראשון יותר. יש שתי בנות שהן יותר חשובות ממני ומעניינות ממני והן החיים שלי אני נהנית להיות איתן ובחברתן, נכון אני גם מאד אוהבת לעבוד אבל זה לא תיק בשבילי אולי בגלל שבאתי להורות בגיל יחסית מאוחר אני מרגישה מוכנה. זה אינטנסיבי ודורשני אבל אני אוהבת את זה. בראש שלי והרצון שלי אני אמא לארבעה ילדים. מעניין אם יקרה. אין לי ספקות באימהות שלי. זה נשמע נורא".
"אני חושבת שגם לפני עשר שנים כבר תפסתי את עצמי כשחקנית. יש משהו אכזרי בלגדול ביחד עם החיים כשאת מפורסמת, כי הרבה פעמים זוכרים לך דברים שהם כבר כל כך לא רלוונטיים לך, ומצד שני גם יש לי כל כך הרבה חמלה לילדה שהייתי לפני עשר שנים ו-20 שנה"
זה נשמע מדהים.
״אני שמחה להיות בגינות, אני שמחה ללכת לחוגים, אני גם לא עושה תיאטרון כבר תקופה כי בא לי להיות עם הבנות שלי״.
אל תשקרי. ראיתי שבמסיבת חנוכה בגן עשית חתיכת תפקיד. פומפייה.
״סליחה מאמי, אני הייתי גברת קרש. שנה לפני זה הייתי סופגנייה שהתגלגלה. ושתי הבנות שלי היו חולות, הן לא היו בכלל בגן ביום הזה״.
איזו השפלה.
״את מבינה? אלה הסתירות בחיים. אמרתי, מה, אדפוק עכשיו את כולם ולא אלך?״
ואיפה את מזדהה עם הנשים האלה בסדרה? עם הפער בין הרצוי למצוי? עם כל קבוצות ההורים האלה שאוכלות את הראש?
״אני רוצה שתביני שאני בוועדים. בשניהם. ואני פעילה בוועדים. הבנת את האירוע?״
כן, הבנתי אותו ב׳אני עושה גינות׳.
״וחוגים! והלני בלבוסטה ברמות, כשמבקשים ממני בגינות סלפי היא נכנסת לסלפי. היא כבר מושיבה אותי לראות הופעות״.
אוי, זה הולך לשם?
״שמעי, אני רק רוצה שהיא תהיה מאושרת, אבל אני מקווה שלא. זה לא מקצוע קל״.
הסדרה הזו גם מפרקת את כל הדבר הזה של "אמא מושלמת", אימהוּת כפי שמוגשת בפרסומות ובאינסטגרם. כל האימהות משקרות.
״נכון. אני חושבת שכולנו משקרים במשהו. את יכולה לשקר בדברים הכי קטנים ובדברים הכי גדולים, אני יכולה להגיד לבת שלי ׳אני יוצאת לשעה ואני חוזרת׳ כדי לדרבן אותה לישון, ואז יכולה לחזור אחרי ארבע-חמש שעות״.
בשנים האחרונות נראה לי שמכרנו להם שקרים גדולים יותר.
״במובן מסוים, תודה לאל שהבנות שלי יחסית עוד קטנות. הן לא בגיל שהן כבר מבינות במוות, בפצועים ובמלחמה. במובן הזה היה לי יחסית בסדר. הדיאלוג ביני לבין אמא שלי מאז שאני קטנה הוא כמעט בלי שקרים. כאסטרטגיה אני מאוד מאמינה בלדבר עם ילדים בגובה העיניים. אני מאוד משתדלת לא להבטיח דברים שאני לא אקיים, משתדלת לעמוד במילה שלי״.
איך היו הצילומים?
״קודם כל שלוש יוצרות, במאית, מפיקות, שמונה שחקניות. היה מלא מלא מלא מחזור״.
ויש גם הנחיית ריאליטי חדש בתאגיד. 'דאבל על הכסף'.
״חיכיתי הרבה שנים שיהיה לי את הדבר המדויק הזה בשבילי״.
קיבלת הצעות להנחיות ריאליטי בעבר?
״כן. בשנתיים האחרונות היו מעל חמש. לפני שלושה חודשים הייתה לי הצעה שגם הייתה המון כסף וגם צילומים בחו״ל, ורציתי נורא וגם היו מועמדים מעולים. אבל הבנתי שזה לא מדויק לי״.
אז למה עכשיו כן?
״קודם כל כי אני נורא אוהבת את התאגיד. אני חושבת שהם עושים את הדברים הכי חדשניים, לא מתנצלים, ורסטיליים, שמביאים את כל קשת החברה שלנו״.
תגידי את זה לשלמה קרעי.
״כל מי שיש לו שכל במוח יודע שזה מקום שמביא את הוורסטיליות של החברה הישראלית על בוריה, מביא את כולה לפרונט ללא יוצא מן הכלל. נותן הזדמנויות ומביא הישגים. חיכיתי כמה שנים טובות להצעה מדויקת, ואיך שקראתי את הבריף הבנתי שאני רוצה לעשות את זה, כי זה גם ריאליטי וגם מתעסק ביזמות, ואני מגדירה את עצמי גם כיזמית. משקיעה בנדל״ן ובאנשים שהם יזמים טובים ומעניינים בעיניי״.
סטארטאפים?
״כן, מעדיפה בסיבובים ראשונים. ובהשקעות כמו בהשקעות לפעמים את מפסידה ולפעמים מרוויחה. שמעי, אני בן אדם סקרן ורוצה ללמוד ולהתפתח. משם זה בא. בכלל, אני מקיפה את עצמי באנשים חכמים, לרוב אפילו יותר ממני, אנשים שיש לי מה ללמוד מהם".
ולא חששת לקחת הצעה לריאליטי אחרי שמיתגת את עצמך כשחקנית רצינית?
״אני לא חושבת שיש את זה כבר היום. זה לא סותר״.
לאן עוד את מכוונת?
״וואו, יש לי מיליוני חלומות שמתהווים כל הזמן״.
לכתוב משהו משלך זו אופציה?
״זה משהו שניסיתי כמה פעמים ונכשלתי בו. הגשתי דברים, גם לתאגיד, וזה עוד לא תפס. אבל זה יתפוס. דברים שאני רוצה קורים״.
