גם אני רציתי להצטרף לטרנד חסר התוחלת של "מה עשיתי ב-2016", אבל רק המחשבה על זה הייתה משעממת מכדי ממש לעשות משהו. כאילו, 2016? אשכרה? אני ממש אמור להיות עכשיו נוסטלגי ל... 2016? זאת אומרת, אם סתם תגידו לי ככה, באמצע היום, "2016", המחשבה האוטומטית שלי תהיה "זה די עכשיו כזה, לא?" אבל אז באים אנשים בני, לא יודע, 21, אפילו 36, שמבחינתם 2016 היא ממש איזה זמן נושן, תמים, נוסטלגי, מה ידענו אז, הכל פה היה ביצות ותפוזים, ובואו ניזכר בזה בערגה.
אני לא מנסה להגיד בזה שאני זקן – עובדה, גם אני נזכר ב-2016, ואני עושה את זה ברשת הכי צעירה ובועטת בסביבה: פייסבוק! – אבל נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד הוא, בשתי מילים, שאני זקן.
לא זקן-זקן, כן? לא זקן כמו שאני אהיה בעוד 20 שנה, אבל מספיק זקן כדי לדעת שבעוד 20 שנה אני אהיה זקן. בהגדרה. לפי הספר. כל ספר.
אני חושב על זה ואחר כך לא שוכח – ככה זה בחיים שלי – ולמעשה כתבתי כבר בעבר, כשעוד הייתי צעיר, על סימני ההזדקנות שלי, אבל הם היו, בראי הזמן, קשקוש; על מה התלוננתי שם בכלל? על זה שאני מתקשה לקום מספה בלי לגנוח לא-רצונית? על איזו בדיקת קולונוסקופיה שפעם נראתה לי כמו שיא ההגעה לפרקי והיום היא רק עוד יום במשרד? שטויות.
אני שונא את זה שאנשים שהם, בשום דרך, לא באמת מבוגרים או זקנים, מתחילים להתלונן על עלק זקנה ולהגיד דברים כמו "לפעמים אני נכנס לחדר ולא מצליח להיזכר למה נכנסתי אליו". יופי באמת. תנסה את זה בעוד 15 שנה ותספר לי איך זה מרגיש להיכנס לחדר, לא להיזכר למה נכנסת אליו, ואז, מודאג, לקבוע תור לנוירולוג חצי שנה קדימה, ואז, כשזה מגיע, לא להיזכר למה קבעת.
אבל בזמן האחרון, מוכרחים להודות, מצטברים אצלי סימנים אמיתיים של גיל. לא מדומיינים, לא מומצאים, אלא באמת סימנים שיש רק דרך אחת לפענח אותם (אבל אם הולכים בפרטי מקבלים פענוח על המקום). ותקשיבו: אם אתם מזהים אצלכם אחד או יותר מהסימנים הבאים, אולי כדאי לפנות לאיש מקצוע – גם המקצוע שלכם בסדר גמור, לצורך העניין – שיגיד לכם את מה שאתם כבר יודעים: שלא רק שזה התחיל אצלכם, אלא שזה גם ממשיך. תשמעו:
* הפחד מהגיל – מדי יום אני חושב על המספר הזה, הופך בו, נתקע עליו, קם איתו דבר ראשון בבוקר – ופשוט, בכנות, נחרד. זה מספר גדול באמת. זה לא "צעיר" גם אחרי הנחה. לעזאזל, לא מזמן קיבלתי ממשאבי אנוש פה בעיתון הודעה שלפיה אני נחשב "עובד ותיק" ומגיע לי, בתמורה, לדעת מזה. אבל זה כמובן גרוע יותר; קשה לי כבר לחשוב על קשיים מזדמנים כעל "משבר אמצע החיים" או "גיל המעבר". כי כבר עברתי. גם את אמצע החיים.
אז אני מנסה לחשב כמה זמן עוד נשאר לי. אני לוקח תחזית אופטימית – כי מה, אני הולך לחדר כושר והרפואה מתקדמת כל הזמן, הם הצליחו לרפא אפילו השמנה! – ומשתמש בזה כדי לנסות להרגיע את עצמי: תראה, זה פרק זמן רציני, מה שעוד נשאר לך. תחשוב על פרק הזמן הזה כפי שחלף עליך מאז גיל אפס. זה היה ה-מ-ו-ן זמן, נכון? אז ככה עוד נשאר לך!
לפעמים אני מצליח לשכנע את עצמי. לרוב פחות. הזמן עצמו הוא, כידוע, לא מה שהיה כשהייתי ילד – הוא עובר מהר בהרבה – אבל אני אומר לעצמי: אל תהיה אידיוט. הוא עובר באותה מהירות בדיוק, זה מדעי. אבל בחיי שפעם הימים, העונות והשנים היו ארוכים (וקרים), ועכשיו הם פשוט מדפדפים זה את זה במהירות. כמה זמן עוד נשאר לי? המון. אבל זה יעבור מהר. ואני מפוחד מאוד. וחסר אונים לחלוטין.
* הפחד מכל מה שפעם לא הפחיד אותי – דברים שאני עושה נראים פתאום, לראשונה, מסוכנים. הקטנוע. הסקי. המדרגות בבית. סוכר. אפילו סתם נהיגה במכונית. לעזאזל, משהו רע באמת עלול לקרות. הצירוף "טרום-סוכרת" כבר נאמר בקול רם. החיים הם עסק מסוכן, איך לא הבחנתי בזה קודם.
* הפה שלי – מה קורה איתו? כלומר, מעבר לקמטים שמסמנים את הירידה ממנו לכיוון הסנטר, וגם במעלה האף, בזמן האחרון התחלתי לשים לב שלפעמים, במצב מנוחה – אבל בעודי ער! – אני עם פה קצת פתוח. לא, זה לא שום אירוע מוחי, אבל עברתי כנראה לפאזה בחיים שבה הגוף שלי החליט שאפילו לשמור על פה סגור זה מאמץ יתר. לראשונה בחיי אני מבין למה קשישים יושבים שם בפה פתוח ומריירים להנאתם: קודם כל כי כבר לא אכפת להם, אבל בעיקר כי זה נוח יותר.
* השיניים שלי – הן עדיין לא נראות לגמרי כמו שיניו של איש זקן, אבל אתם יודעים על מה אני מדבר ב"שיניו של איש זקן"; הסט התחתון הלא-אחיד, לא בהיר, מרויר, לא משהו להתנשק איתו. האם אני בדרך לשם? אני חושף שיניים מול המראה ומבין שלעזאזל, ההלבנה בדרך.
* הדברים שאני סוחב – יש כבר יותר מאחד. צלקות מכוערות ששום דבר נוסף לא יקרה איתן. כאבים שאין להם סיבה מאובחנת ונשארים לפרקי זמן לא ידועים. טחורים, לעזאזל. ואני מכיר אנשים שסוחבים טנטון. פלואוטרים בעיניים. כאב מעל העין. כאבי בטן. כתמי עור. בלוטות מוזרות. שמיעה לקויה. לחץ דם. כל האנשים האלה הם בגילי, לפעמים אפילו זה לא. אני מניח שהחל משלב מסוים אתם פשוט סוחבים דברים. הם לא הולכים להרוג אתכם. למעשה הם לא הולכים לשום מקום.
* הזיכרונות שאני סוחב – ההצטברות הופכת משמעותית. רגעים, ימים, מצבים, פסגות, תהומות. רסיסיהם של מיליון זיכרונות ננעצים ללא הרף בהווה, ביומיום. לרוב זה מכאיב כמו שזה יפה.
* החשש שאולי אני לא לגמרי בעניינים – כלומר, אני עשוי להיקלע לשיחה שבה ייאמרו דברים ויוזכרו רפרנסים שאני לא אזהה. אני כמובן אזרום. אני אהנהן. אולי אני אפילו אוסיף משהו בטוח מספיק כדי לא להסגיר את העובדה שאין לי מושג. אבל אין לי. וברגע זה, האנשים הכי מפורסמים בטיקטוק, בריאליטי, ברדיו הישראלי, הם לא אנשים ששמעתי עליהם. יש איזו אודיה אחת, לדעתי.
* צעירים, הם בכל מקום – למעשה אני הכי מבוגר בכל מקום. תמיד. לעיתים רחוקות אני מאתר ברדיוס מישהו מבוגר ממני. או שלא, והוא לא באמת מבוגר ממני? פאק, אני אהיה חייב לעשות מנוי לפילהרמונית, זה הסיכוי האחרון שלי להישאר הכי צעיר לנצח, או לפחות בחדר.
* ערוץ 12, עיתונים מנייר, חזרה לאלבום הראשון של REM, חזרה ל"הפמליה", סוודר בורדו, יין בורדו, שכבת אבק צהבהבה וקשה להסרה על הלמעלה של הספרים בארון, מישהו מספר לי משהו על אברום בורג ואנחנו צוחקים – וזה רק מהשבוע. אבל אני עוד צעיר ומחכה בקוצר רוח לעתיד, לשנת 2016. יהיה מדהים.
