ט"ו בשבט / פעם בט"ו בשבט הלכנו, ילדי בית הספר, לטעת עצים ושורשים בתהלוכה ששרה "כך הולכים השותלים", כשהכל מבוסס היה על הבטחה שניטע, נצמח, נכה שורש. עברו שנים מאז ועכשיו השאלה היא: האם השורשים שנטענו פעם עדיין מחוברים זה לזה או שכל אחד כבר נעשה עציץ בודד במרפסת אחרת. אני דווקא אהיה אופטימי כי אני חושב שהמלחמה הראתה אותנו מאוד מחוברים ברגעי האמת, רק בין לבין קצת פחות (או יותר). ואולי לב החג עכשיו הוא לא רק לחגוג את מה שפורח, שזה טבעי - אלא להגן עליו שלא ייבול.
כמעט טריוויאלי / אם היו חוגגים לי 60 כמו שחגגה הכנסת השבוע, כשרוב ילדי הכיתה לא באו או לא הוזמנו - הייתי נעלב. ביום הולדתה ייראה המשכן שלה חלקלק אך לא מסורק. גם מחסום החניה בואכה האולפן שלנו סירב לעלות כשעמדתי לצאת. לא, לא היה פה שום תעלול טכני. בסוף הגיע אחד, הסביר לי שהייתה הפסקת חשמל, מה שכמובן עורר את חשדי שמדובר בעוקץ ולא במר-חוסם. אחר כך שוחררתי. איזו הקלה.
חוזר לתיכון / כשאבא שלי יצחק, שבעצמו היה חבר כנסת, היה ניגש לארון הבגדים מעולם לא היה בטוח איזו עניבה ישים. אנחנו שמנו בנעורים עניבות רק במסיבות הסלוניות. ובימי החול הייתה תלבושת אחידה בבית הספר תיכון ד', שאליו הגעתי השבוע לביקור אלא שהפעם כבר בתלבושת הפרטית שלי, שכללה מעיל חורף וג'ינס. ואז כמובן צריך לשאול: מה הביא אותך לכאן? אתה חוזר להיות תלמיד? מורה? מנהל אדמיניסטרטיבי? אחות בית ספר? מה? והתשובה: באתי לתערוכת צילומים שערכו השביעיות-שמיניות משיריי. לקחו נניח את השיר "נוף ילדות" ועשו צילומי השראה ממנו. השעה במחיצת התלמידים, המורים והמנהל חלפה בנעימים. התמונות שצילמו התלמידים המקסימים בתערוכה הראו עניין בשירים. תלמיד טוב לא הייתי, התוודיתי בפניהם, רוב השנים החזיקו אותי בבית הספר על תקן המוכשר.
אצלנו במוזיקה אומרים: איך אשבור את המצילה? אז איך? יצאתי לחצר בית הספר והוצפתי בשניות כי פה שיחקנו כדורגל, פה התאהבתי, פה התווכחנו על ערכים ופה חיכינו בתקופת ההמתנה ב-1967, ממש כמו עכשיו (כשטראמפ מחזיק אותנו בביצים), רק למלחמת ששת הימים. ואז, כשהבטתי בתלמידים שחלפו על פניי ושבעצם החליפו אותנו, שאלתי את עצמי, למה החילוף כואב כל כך? והתשובה? לא הוחלפנו כי טעינו, לא כי נכשלנו ביום הגורלי ההוא, אלא כי הזמן ניתן לנו בהלוואה, כמו שכתבה ויסלבה שימבורסקה. הלוואת התיכון נמשכה ארבע שנים. ובשבוע שעבר, כשיצאתי משער בית הספר בהבנה שלא אשוב לשם יותר, הציון שנתתי לעצמי היה 7 בעצבות.
הדרקון / "יש פה, למרות כל מה שעברנו ועוברים, גם רצף של חיים טריוויאליים", אמרה בתי כשנכנסנו בשישי שעבר לחנות הספרים. דווקא מי שמשכה את תשומת ליבנו הייתה בחורה סקרנית ואנרגטית שחיפשה בקדחתנות אלבום תמונות באנגלית. המוכר טיפס עבורה על סולם, חששתי שייפול למענה. "אני חושבת שקנתה אלבום עיצוב", אמרה בתי חדת העין. ככה אתה נכנס לחיים של אחרים לרגע, אמרתי.
ובאשר לנו, קנינו ספר בשם "אדם טוב קשה למצוא" מאת פלאנרי או'קונור. ואכן בימים האלה, שבהם קשה למצוא טובים שלא תוקעים אותך בתנועה, רבים איתך על כלום או מאיימים במלחמה אזורית תוך כדי שהם הורגים באכזריות את תושביהם. בדרך כלל אני מתחיל קריאה בעמוד האחרון של הספר, אבל הפעם דיפדפתי בעמודו הראשון ומצאתי את השורה הבאה: "הדרקון רובץ בצד הדרך, אורב לעוברים. הישמר פן יבלעך. אך הכרחי הוא לעבור על פני הדרקון".
איראן הם הדרקון, אמרתי לבתי, אבל הכרחי לעבור דרכם או להשמיד או לפחות לשנות את פני הדרקון.
הספארי עובר דירה / "שמעת שהספארי רוצה לעבור דירה לפארק אריק שרון מעל חירייה?" שאלה בתי.
זה רציני? שאלתי - כי זה נשמע כמו קומדיה צרפתית. דמייני שלא אורזים ספות וארגזים – אלא אריות, קופים, פילים, תוכים, אפילו דגים ונחשים. וכשחתול אחד ענק ומפחיד בשם טיגריס-נמר עושה שביתה בכלוב, הוא צורח: "אם תכריחו אותי לעבור דירה בקרטון אני זולל את כולכם". ללאה גולדברג היה ספר נפלא בשם "דירה להשכיר". אבל פה לא היה מדובר ב-Airbnb אלא בנדידת בעלי חיים. ועכשיו דמייני, אמרתי לבתי, את הרגע שכל החיות כבר בחוץ. הפועלים המולדבים המובילים עם המשאיות כבר הגיעו, והדירה, כלומר הספארי הנוכחי, כבר ריקה. רק אז יבינו כולם שלא העבירו דירה אלא שיחררו ג'ונגל.
אינסטלטור בלונדון / כל אדם דואג לנשמתו בימים טרופים אלה, זה ברור. פעם בשנות ה-70, כשעבדתי בלונדון כזמר, הנשמה הסתובבה בעיקר במוזיקה, כשהמקצוע הכי מבוקש היה תקליטנים, מפיקי מוזיקה, זמרים ודוגמניות. מודה ששנים לא הייתי בעיר הזו, שזכורה לי כעיר של ארמונות ויקטוריאניים וכנסיות. עכשיו יש שם מסגדים.
אבל הופתעתי כשחבר שעובד בה אמר לי: "'תה יודע מה המקצוע הכי מבוקש כרגע בלונדון?"
נו מה?
"אינסטלטור, הוא מלך בלונדון ומרוויח יותר מכל עורך דין בינוני".
אינסטלטור? תמהתי.
"כן", ענה, "בגלל העתיקות שלה כל דירה בלונדון היא פצצה עם שעון מים".
מכאן כבר היה זה אך טריוויאלי להיזכר ביוחנן האינסטלטור שלנו מרחוב יונתן הופסי, שהיה רוכב על אופניים ישנים, חובש כובע מלחים, חוגר חגורת כלים ושבעיניו מה שבאמת קבע את החיים זה רק אם יש מים חמים בצינורות ואם החרא זורם החוצה.
אין כבוד / התעצבתי כששמעתי שהזמר לוליק הלך לעולמו. בתוכי הידהד עדיין הביצוע שלו לשיר "השריונים יצאו". פעם אפילו שרנו יחד בתוכנית טלוויזיה, כשהייתה שחור-לבן ובחיתוליה.
נוכח המתרחש בעירנו וארצנו אמרתי לבתי: יש תחושה שכבר אין פה כבוד לכל מיני דברים, לא למילים שנזרקות כמו קליקים ולא לזמן שמבקש שהכל יהיה “עכשיו, עכשיו”. אין כבוד לזקנים. במקום "מפני שיבה תקום", עכשיו זה בפני שיבה תחסום. בעולם החדש דעות נמחצות זו בזו, זיכרונות נדרסים, האמת היא פייק, אנשים הופכים לפוסטים. וכשאין כבוד הכל הופך לרעש, אפילו האהבה.
ואז נזכרתי במילות השיר שכתב חפר, הלחין זראי ושר לוליק ז"ל בעל קול הזהב:
"השריונים יצאו בחריקת שרשרת
וכל גופם צבוע צבע אדמה,
אל שער הבסיס ליוותה אותו חיוורת
וכמו הייתה אומרת,
הנה המלחמה..."
גם אז היה איום במלחמה, כה טריוויאלי.
מאביתר למאור, ניב ודני / כולם רואים לאחרונה את הסדרה של דורון צברי, על אביתר בנאי, ושל מאור זגורי ("זגורי אימפריה"). אפילו הסדרה "טהרן" עם ניב סולטן חזרה למקום השלישי באפל טי וי. טוב, ברור למה. וחוץ מזה, "רכשתם את הספרים הכי טובים בחנות", אמר לנו המוכר שעה שהאנרגטית המוזהבת עזבה את החנות עם האלבום העטוף. כשנודע לנו שדני אבדיה נבחר לאולסטאר שמחנו, למרות שתרומתנו האישית לבחירתו הייתה מינורית. כי דני הוא מלך בזכות עצמו. ולמרות הפלא, לרגע הכל הרגיש לי (אחרי כמעט שנתיים וחצי איומות ונוראיות) כמעט טריוויאלי. בא לך שווארמה? שאלתי את בתי. נסענו לשווארמייה, עשינו כבוד לשווארמה ואכלנו ביס ביס בביסו.
