אחרי פרידה הולכת ומתמשכת מענקי הספרות המקומיים, יוצאת הספרות הישראלית לחפש לה כיוון חדש. הספר 'שכול וכשלון וזומבים' של אמיר חרש, שזכה בשבוע שעבר בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, הוא אולי מבשר: סימן ראשון לנתיב אפשרי. נדרש אומץ לא מבוטל מצד שופטי הפרס להעניק את המקום הראשון לספר שממזג רומן היסטורי עם ספרות אימה. וטוב עשו.
ספרו המהורהר והבלתי צפוי של חרש מחזיר אל מרכז הבמה את דמותו של יוסף חיים ברנר בימיו האחרונים, בבית החווה ביפו, זמן קצר לפני הירצחו ב-1921. ברנר — "היהודי האולטימטיבי", כפי שכינה אותו חיים באר — נעלם אז מן החיים הארץ-ישראליים, ואיתו גם צרור כתבי היד שלו. חרש משיב את ברנר ואת המחברות האבודות, אלא שהפעם הפורעים אינם ערביי הסביבה אלא זומבים: "פגחים" בלשון הספר, כלומר פגרים חיים הקמים מן הקברים, בעיניים עכורות וקיבה רעבה, וטובחים בכל הנקרה בדרכם.
ברנר וחבריו מתבצרים בבית משפחת יצקר. ושם, בשבועות של מצור ואימה, נכתבות המחברות המתארות את חייהם, ואת קץ העולם כפי שהוא מתגלה לעיניהם.
חרש עדיין מעכל את הזכייה בפרס. הוא שמח על הרווחה הכלכלית, מתכנן נסיעה ליפן עם בת זוגו, הסופרת דנה שוופי, ובעיקר מרגיש הקלה והכרה בפרויקט שלו. "זה פרויקט די משונה", הוא אומר. "לכתוב כמו אנשים אחרים, לעשות ספרות שהיא יצירתית אבל לאו דווקא מקורית. והעיסוק באימה ובפנטזיה, פתאום הוא קיבל דחיפה אל מרכז הבמה".
איך הספר הצליח לשבור את המחסומים הז'אנריים?
"מצד אחד צריך פשוט מזל. מזל עם מי שיושב בוועדת הפרס, ולפני כן עם הלקטורים בהוצאה, צריך שהכוכבים יסתדרו. ובאמת היו כמה הוצאות שסירבו לקחת את הספר, עד שמצאתי את 'עם עובד' שלשמחתי לא רק הוציאו את הספר אלא גם שמו מאחוריו את כל הכוח שלהם. ואולי זה קשור בתזמון, שיש עכשיו יותר פתיחות לספרות פנטזיה. בשנה שעברה בפרס הביכורים של ספיר זכה איל חיות-מן עם ספר פנטסטי שגם קשור להיסטוריה של העם היהודי. גם פה יש השילוב הזה, מצד אחד פנטזיה, מצד שני 'שלנו'. קשה לדבר על המציאות הישראלית מתוך ההווה בלי שזה יהיה פצע מדמם, והפנטזיה וההיסטוריה מאפשרות הרחקה. זו גם הרחקה בזמן וגם הרחקה שהעל-טבעי נותן. אין פה בריחה אלא ניסיון להתמודד עם המציאות הישראלית על מלוא מורכבותה וייאושה, ובמובן הזה ברנר הוא דמות מופת שמאפשרת לדבר על זה. מה שיש לברנר לומר עדיין רלוונטי, הוא היה מאוהביה וכואביה של השפה העברית ושל עם ישראל ושל ארץ ישראל. כל דור והברנר שלו. יש בו משהו מאחד".
איך ברנר התגלגל לשיח האחדות?
"אני מודה שלא חשבתי שהספר יתקבל בקלות ובטח לא שיאהבו ויבינו אותו גם חרדים, גם דתיים לאומיים, גם מרכז, גם אנשים צעירים שלא קראו ברנר מימיהם ואוהבים זומבים, גם ברנריסטים אקדמיים, גם אנשים מהשמאל הרדיקלי. מכל קצות הקשת קיבלתי תגובות חיוביות על הספר. זה הפתיע אותי וזה די חריג, אני חושב שזה בזכות הדברים של ברנר, וגם בזכות הזומבים. איכשהו האניגמטיות של דמות הזומבי מאפשרת השלכות שונות לקוראים שונים, ותוסיפי לזה את חוכמת ה'אף על פי כן' של ברנר. זה משהו שלא מפלג".
בדרך כלל שיח האחדות בא ממחנה הימין שמבקש מהשמאל להניח את נשקו ולהתחבק. והנה ברנר, יהודי לגמרי וחילוני לגמרי, הוא עכשיו הכוח המאחד.
"אולי זה הכוח של הנוסטלגיה. יש עכשיו נוסטלגיה גם לז'בוטינסקי. אנשים בשמאל שואלים איפה ז'בוטינסקי, אפילו איפה בגין. געגוע לדמויות הממלכתיות. ברנר היה איש קשה שאמר את דעתו על כל דבר, לא משנה כמה אנשים זה עיצבן. ויש פולמוסים גדולים סביב דברים שאמר ועשה. בזמנו-שלו אי-אפשר היה לומר שהוא קול מאחד, אבל על דבר אחד כולם הסכימו: הוא אוהב ישראל".
אהבה יוקדת.
"אם משהו כאב לו והפריע לו הוא יצא נגדו, אבל זה בא מתוך אהבה אמיתית ודאגה אמיתית. והסוף הטרגי שלו הפך אותו לגיבור של הציונות. גם עבור אנשים שלא קראו מילה ממה שכתב ולא יודעים דבר על הדעות הפוליטיות שלו, ברנר הוא סמל. ובאמת אפשר למצוא אצלו את כל הדעות הפוליטיות של תקופתו, כי הוא היה בנאדם מורכב שהגיב למציאות. אפשר למצוא אצלו דברים בעד שלום ודו-קיום עם הערבים, וגם דברים נגד הערבים, כי הוא פחד מפוגרומים".
ובצדק.
"הוא אכן נרצח באחד הפוגרומים הראשונים שהתרחשו כאן. אצל ברנר, כמו בתנ"ך, אפשר למצוא את כל הרעיונות ולצטט ממנו. אבל זו לא חולשה אצלו, כי אם כוח האישיות הגדולה שלו. הוא מגיע לאחדות הניגודים, ומהי אחדות הניגודים אם לא העם הזה? כל הניגודים קיימים בו והוא עדיין מתקיים. במקום לעסוק בפני השטח של החברה והסכסוכים של הפוליטיקה הקטנה של השעה, ברנר עסק בנפש של האומה, וכשמגיעים לשורש ההוויה, הרבה אנשים שונים צומחים מאותו שורש. הספר שלי הוא גם מרקם של ציטוטים מתוך כתבי ברנר, והכתיבה של ברנר היא מרקם של ציטוטים מהספרות העברית לדורותיה, אם אני לוקח מברנר אני גם לוקח מהתנ"ך, מהתלמוד, כי זו הלשון. אז הטקסט שלי הוא יותר חכם ממני, כי יש שם את ברנר, והוא יותר חכם מברנר כי יש לו את התלמוד וכל השכבות של הלשון והחוכמה העברית, ואולי זה מה שמאחד את העם".
לברנר יש נוכחות עזה בספרות הישראלית. סופרים ממשיכים להתכתב איתו, דרור בורשטיין עשה את זה ב'אבנר ברנר', אלון חילו ב'רצח בבית האדום'. שלא לדבר על מחקר הספרות. אבל עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, ההומניסט שנרצח בידי ערבים בצורה הכי אכזרית שיש מבקש התייחסות מחודשת. זה כואב שבעתיים למי שהאמין או עדיין מאמין בדו-קיום.
"כשעשיתי את התחקיר לספר התאבלתי עליו ועל יוסף לואידור וצבי שץ, הסופרים שבחבורה, על מה שלא הספיקו לכתוב. לואידור היה כל כך צעיר, בראשית ההתפתחות הפואטית שלו. אפשר לראות שהוא מתחיל לעשות איזו פנייה שם. הסתקרנתי לראות איזה טקסטים כנעניים הולכים להיוולד ממנו. וצבי שץ שרק למד עברית והתחיל לכתוב פרוזה יפהפייה. וברנר שנרצח וצרור הכתבים שלו עליו. זה עצוב שהומניסטים נרצחים, גם בעוטף זה קרה, הרבה אנשי שמאל שהאמינו בדו-קיום, חלקם עדיין מאמינים בדו-קיום. הטרור היה קיים תמיד והוא לא טיעון נגד אפשרות לחיים משותפים".
לא?
"אנשים שמאמינים בחיים משותפים מאמינים - למרות כל מה שקורה. וכל מה שקורה קורה מכיוון שאין שלום, מכיוון שמראשית הציונות לא הצלחנו להסתדר ולחיות כאן ביחד".
"ספרות אימה היא לא לכל אחד, אבל זה להרבה יותר אנשים ממה שנדמה. בניגוד לחדשות, סיפורים לא יכולים לפגוע בך. טילים שמגיעים מאיראן זה נורא ואיום יותר מכל טקסט או סרט שתראי"
והייתה לדעתך דרך כזאת?
"אני מאמין שכן. היו דרכים הרבה יותר טובות להסתדר ולחיות ביחד, אבל שתי התנועות הלאומיות לא בחרו בזה. היו כמה וכמה הצעות להסכמי שלום, אחת הראשונות הייתה של איתמר בן אב"י, איש ימין לחלוטין, מאוהבי ז'בוטינסקי וממתנגדי תנועת העבודה. הוא חשב על תוכנית הקנטונים, שישראל תחולק כמו שווייץ, קנטון יהודי, קנטון נוצרי, קנטון מוסלמי, ובִנאום של המקומות הקדושים על ידי האימפריה הבריטית. גם בימין וגם בשמאל שנאו את התוכנית הזאת, כי כולם כל הזמן רוצים את כל העוגה ולא רוצים להתחלק. יש הרבה דברים שאפשר לעשות אחרת, השאלה למי אנחנו נותנים את ההגה".
נדמה שכל זה לא מעסיק אותך בספר.
"הספר שלי לא עוסק בסכסוך של אנחנו והם, אנחנו לא מוותרים כי הם לא מוותרים. כל השיח הזה הוא שגוי. הוא מעגל הדמים והנקמה שאנחנו תקועים בו כבר יותר ממאה שנה. בעיניי, הזומבים באים להפנות את תשומת הלב לדבר אחר: אנחנו מתמודדים מול המוות. גם אנחנו, גם הפלסטינים, האפוקליפסה היא כוח מאחד, איך כתבו 'הבילויים'? 'מי שלא הפך לזומבי הוא חבר שלך עכשיו'. כי המוות הומה בגדר, וזה לא שיש סכסוך בינינו לבין עצמנו, אלא שיש מפלצת עצומה צמאת דם, זוללת מוות, שחיה דרכנו, והיא משכנעת אותנו שאנחנו פועלים למען האינטרס שלנו, כשלמעשה אנחנו פועלים למען האינטרס של המוות והשנאה, של להיות מתים-חיים. הסכסוך הלאומי שלנו הוא מפלצת שזוללת את כולנו מכל הצדדים, אוכלת את בנינו ובנותינו וחיה באמצעות הפעולות שלנו, והאינטרס המשותף של כולנו זה לעצור אותה".
• • •
אמיר חרש (44) נולד וגדל ברמת-גן. כשהוא נשאל מה בתולדות חייו עשוי להסביר את חיבתו לזומבים ולספרות אימה הוא צוחק וטוען ששום דבר; כנראה, בכל זאת, זו מומחיותם של סופרים מסוימים, למצוא את נקודות העיוורון ואת המקומות החשוכים במציאות הכי פרוזאית.
הוא למד בתיכון בליך, שירת במודיעין שדה, למד באוניברסיטת תל-אביב בתוכנית הבינתחומית למצטיינים, התמקד בביולוגיה, פסיכולוגיה ומדעי הרוח. עבודת המאסטר שלו עסקה בפסיכולוגיה קוגניטיבית, חקר תופעות הקשורות לקשב, או יותר נכון לעיוורון קשבי, הדברים הגדולים שאנחנו לא מבחינים בהם כשאנחנו עסוקים במשהו אחר, בדומה ל"אפקט הגורילה". בהמשך עשה דוקטורט בספרות וחקר בכלים מדעיים איך אנשים קוראים ספרות, עקב אחרי תנועות עיניים בזמן שהם קוראים סיפור של בורחס, וראה מה קורה כשהמנגנון הפואטי לא מצליח להוביל לחוויה פואטית.
הוא מלמד ספרות באוניברסיטת תל-אביב וב'מקום לשירה', ועורך ביחד עם שוופי את כתב העת 'בלהות' לספרות אימה. 'שכול וכישלון וזומבים' הוא הרומן השלישי למבוגרים שפירסם, לצד ספרי ילדים ונוער, שירה ופרפורמנס. הרומן כתוב כמחווה לשפתו וספרותו של ברנר, ומוגדר כמאש-אפ העברי הראשון (יצירה קאנונית שנכתבת מחדש בסוגה אחרת, דוגמת 'גאווה ודעה קדומה וזומבים'). אבל נראה שההגדרה של ספרות חיצונית הולמת אותו הרבה יותר. הספרים החיצוניים לוקחים את הקאנון ומאתגרים אותו, עוקצים אותו, מקצינים אותו, כותבים על גבו ובאמצעותו סיפורים אחרים לגמרי.
"אני שמח שאת אומרת את זה, כי זו מחשבה שהייתה לי. זה הרעיון של כתיבה לא מקורית: אתה בוחר דמות היסטורית ומייחס לה ספר. ספר יצירה? אברהם אבינו כתב. יש לעם ישראל מסורת של לייחס טקסטים לאבות האומה. יש פה הרבה מניירות של ברנר. ברנר בעצמו חתם על חלק מכתביו בשמות אחרים, אפילו 'שכול וכשלון' ו'מכאן ומכאן' מוצגים כטקסטים שלא הוא כתב אלא מצא אותם, הוא המביא לדפוס".
איך התפתחה אצלך האהבה לספרות אימה?
"בתור נער אהבתי סרטי אימה משנות ה-80 וה-90. 'פרדי קרוגר', 'בית קברות לחיות', 'הנוסע השמיני'. קראתי הרבה ספרי הרפתקאות. לג'ק לונדון יש מקום מיוחד בליבי. אהבתי סאטירה, קראתי המון אפרים קישון, ספרי חבורת מטיילים כי אהבתי לטייל. הרגע שבו התחלתי לקחת אימה ברצינות היה בעקבות הקורונה, כשחוויתי אימה וחרדה ותחושות אפוקליפטיות".
ספרך האחרון לפני 'שכול וכשלון וברנר' הוא ספר נוער שעוסק בקורונה.
"הייתה לי מסורת שפעם בשנתיים כתבתי סיפור לאחיינים שלי, זוג תאומים. כשהם הגיעו לגיל 14 חשבתי איזה ז'אנר יתאים להם והחלטתי לכתוב סיפור אימה שיתבסס על החיים שלהם באופן רופף. הם ואחותם הקטנה כולם נכנסו לסיפורים. חלק מהסיפורים נכתבו במהלך הסגרים והרבה מהתוכן הנפשי הלא-פשוט שהעסיק אותי נכנס לסיפורים. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את הכוח של ספרות אימה ומה היא מאפשרת לי ככותב. אפילו כתבתי סיפור על ג'וקים שהמטרה שלו להגעיל, וראיתי כמה עוצמה יש לזה. הז'אנר הקסים אותי. מכיוון שאני חוקר באקדמיה, כל פעם שכתבתי על איזשהו מוטיב אז קראתי ולמדתי אותו, אחר כך צצה הזדמנות ללמד עוד קורס באוניברסיטה, והצעתי להם קורס על ספרות אימה שמשלב אגדות, קוגניציה ומיתולוגיה. הקורס אוּשר ולא הייתה לי ברירה אלא להבין בנושא. וגם דנה מאוד אוהבת אימה. עשינו לנו פסטיבלי אימה ביתיים, בחרנו כל פעם נושא: סרטי אימה יהודיים או סרטי רוחות רפאים. בעקבות זה צץ הרעיון לכתב העת, זה נהיה פרויקט משותף שמעסיק אותנו חלק גדול משעות הערות שלנו. כל ישיבה על קפה יכולה להפוך לישיבת מערכת".
לספרות האימה, אומר חרש, יש אפקט של קתרזיס. "יש נטייה לחשוב שאימה זה זול, סלאשרים. אבל אימה זה ז'אנר עם שורשים הרבה יתר עמוקים בנפש ובתרבות שלנו — מהתנ"ך ואגדות עם שיהודים סיפרו בימי הביניים, ועד לדיבוקים בעת החדשה".
אבל הריאליזם עדיין שולט בספרות העברית.
"הספרות העברית הייתה טהרנית מראשיתה, מגויסת לפרויקט הלאומי ולכן הריאליזם שלט. גם לברנר יש חלק בזה. כולם הושפעו מריאליזם סוציאליסטי רוסי, המחשבה שהמחויבות למציאות היא הדבר האתי. אני מסכים שיש משהו אתי בטקסטים שמחויבים למציאות, לדבר על החיים באמת. אבל אני לא חושב שריאליזם הוא הדרך היחידה לעשות את זה, או אפילו הדרך הטובה ביותר לעשות את זה. נראה לי שכדי לדבר על החיים כאן בישראל, ובפרט מאז 2023, צריך רוחות רפאים, זומבים, שדים, דיבוקים, מפלצות, כי מה שמעסיק אותך הוא בממדים מיתולוגיים. זה תמיד היה ככה, אבל זה יותר נוכח מאז 7 באוקטובר".
"זה עצוב שהומניסטים נרצחים, גם בעוטף זה קרה, הרבה אנשי שמאל שהאמינו בדו-קיום נחטפו ונרצחו. הטרור היה קיים תמיד והוא לא טיעון נגד אפשרות לחיים משותפים. אנשים שמאמינים בחיים משותפים, מאמינים למרות כל מה שקורה"
המציאות גם ככה קשה ומדממת, למה צריך עוד אופל?
"בדיוק מפני שהמציאות קשה ומדממת".
לא במקרה אנחנו קוברים את המתים רחוק מאיתנו ומניחים עליהם מצבה, הם אמורים להישאר שם. המחשבה היהודית מחייבת הפרדה בין המתים לחיים. ואילו ספרות האימה מביאה את המתים אל ארץ החיים ומחוללת כאוס.
"בקורס שאני מלמד באוניברסיטה יש שיעורים על זומבים, מתים-חיים. בסוף אחד השיעורים ניגשה אליי סטודנטית וסיפרה לי שסבתא שלה בדיוק נפטרה ושהשיעור ממש עזר לה להתמודד עם המוות שלה. אני חושב שהספרות הזאת מאפשרת לנו לשהות עם המוות, לחשוב עליו, לעבד אותו, במקום לדחוק ולהדחיק אותו. זה מאפשר לנו להסתכל לתהום. ניטשה אמר, מי שמסתכל לתהום, התהום מסתכלת עליו בחזרה. וזה דבר טוב שהתהום מסתכלת עליך בחזרה. האימה ממילא נמצאת בתשתית ההוויה, היא הבסיס של מציאות חיינו, לפעמים שוכחים את זה".
לא רק שוכחים את זה, אלא עושים הכל כדי לשכוח מהמוות.
"רוחות רפאים הן חלק מספרות גותית ומספרות אימה והן גם חלק מהחיים. מחקר אמריקאי הראה שיותר מ-40 אחוז מהאמריקאים מאמינים ברוחות רפאים. הרבה אנשים מדברים עם המתים. כך בנויה הנפש האנושית. אנחנו בנויים לחשוב שהמוות הוא לא הסוף. אנחנו מסרבים לקבל את חוקיות המוות – של עצמנו קודם כל, וגם של הקרובים לנו. זו המציאות הנפשית הבסיסית של בני אדם כבר עשרות אלפי שנים, הדתות הראשונות שהיו קיימות הן דתות של רוחות האבות. רוחות רפאים יכולות להיות מיטיבות ויכולות להיות רודפניות, כמו בני אדם, שיכולים להיות מיטיבים או רודפניים, או כמו רגשות. ויותר מזה, הדברים מעורבבים זה בזה, הרוחות יכולות להיות גם וגם ולא ברור מה הן רוצות. אם כותבים רק ספרות ריאליסטית שאין בה מקום לתחושה כל כך בסיסית בנפש שלנו, כמו זה שמי שמת לא לגמרי מת, אז אין בה מקום לרגש מסוים. אחרי 7 באוקטובר יצא הרומן הגרפי של נוגה פרידמן על בעלה המת עידו רוזנטל. הוא מתואר בספר כרוח רפאים שמוצגת על ידי גולגולת, פיגורה של אימה. זה ספר מצחיק ועצוב ומנחם בו-זמנית, וזה מתאפשר בזכות העיצוב של גולגולת עם זקן. לתת מקום למת החי הוא חלק מתהליך האבל".
השאלה היא איך מביטים לתהום ולא נופלים לתוכה.
"זה באמת לא לכל אחד, אבל זה להרבה יותר אנשים ממה שנדמה. הפחד מהפחד יותר חמור. כמו שלא לכל אחד מתאים לראות חדשות. ובכל זאת אנחנו מופגזים בחדשות בכל כך הרבה דימויים וטקסטים מחוללי חרדה, באופן מכוון. החדשות הרבה יותר גרועות מסרטי אימה".
אבל החדשות מתרחשות בעולם שהחוקיות שלו מוכרת.
"מוכרת אבל בכל זאת אין לך שליטה על הדברים. סיפורי אימה, בניגוד לחדשות, לא יכולים לפגוע בך. טילים שמגיעים מאיראן זה נורא ואיום יותר מכל טקסט או סרט שתראי".
• • •
חרש מוכר גם 'כתבן אלף' – הוא כתבן ומייסד גילדת הכתבנים – ברוח הכתבנים של פעם, סופרים שפוגשים אנשים ומקשיבים לסיפוריהם, ומתוך המפגש מנסחים שיר או יצירה ספרותית שמשקפת את חוויית החיים שלהם. מיד אחרי 7 באוקטובר ארז את המחשב הנייד ופתח עמדת כתבנות במלונות מפונים.
"הגילדה פעילה ומתרחבת", הוא מדווח. "עשינו לא מזמן קייטנה במצפה-רמון והכשרה לחברי הגילדה, והופעות לאנשים במצפה-רמון, התחילה התעניינות במוסדות חינוך למנהלי בתי ספר וצוותים חינוכיים. אנחנו מנסים למלל תחושות של אנשים ולנסח אותן בצורה פואטית. יש קשר בין שני הפרויקטים, כי הניסיון שלי יותר מעשר שנים בלהקשיב לאנשים ולנסות להשתמש במילים שלהם כדי לכתוב משהו חדש, שהוא שלהם, אבל יש בו משהו ממני. הניסיון הזה עזר לי להיות בשיחה עם ברנר ועם הטקסטים שלו. יש הרבה שרואים את הספרות כמשהו שבא להביע את הסופר, בעיניי היא יותר דיאלוגית. הספרות היא בשירות של משהו אחר, הספרות צריכה להיות שימושית. אבידן קרא לזה שירים שימושיים. הכתבנות היא דרך להשמיש את הספרות. אנשים צריכים טקסטים, הם פוגשים את זה בכל מיני רגעים בחיים, הם צריכים ברכת יומולדת או שיפענחו להם חלום או טקסט לאפליקציית היכרויות. הכתבנים עוזרים לאנשים להתנסח, ולפעמים זה טקסט שנשאר עם אנשים שנים".
הכותרת הזאת, שכול וכשלון, לא משתנה. כמו קללה.
"היא כן משתנה, יש גלים. עברנו הרבה דברים במאה ומשהו שנה האלה".
איזה דברים טובים עברנו?
"זו מדינה עם הרבה מאוד אנשים טובים, יצירתיים, אכפתיים, וכמה שהפוליטיקה רעה ומלאה בארס, כשאתה פוגש בנאדם — לא בכביש — אחד על אחד הוא יהיה מסביר פנים וירצה לעזור לך. יש פה סולידריות מטורפת ומרגשת, אפילו תופעות שאני לא אוהב, כמו שיש כל הזמן רעשי בנייה ליד הבית שלי, בכל מקום יש מנופים. אבל התנופה הזאת היא לא מעכשיו, זה מ-1920, בתל-אביב בשנות ה-20 בנו אוהלים ליד העיר כי לא היה מקום לעולים החדשים. התנופה של ההתפתחות היא מטורפת לא משנה מה קורה ואיזו ממשלה בשלטון ואיזה אסון יש, בונים בתים, מולידים ילדים, עושים אמנות. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, קורים פה דברים ממש טובים וגם ממש איומים. איכשהו הדבר הזה מתקיים ביחד, ב'אף על פי כן' הלא-ייאמן של ברנר". •
