אנחנו כבר יודעים איך נוצרים שירי פוסט-טראומה, שירי אלוהות כדי שתמיד יהיה לנו עוד יותר טוב, או סתם הרהורי תוגה גלגלציים על קשיי הקיום. אבל לילה אחד ערני, לפני יותר משנתיים, כתב אודי שניידר שיר שהסכנה הכי גדולה שהוא מזהיר מפניה היא רטיבות. את הסקיצה, שכבר אז נקראה 'הילד עם הבוגי', שלח בוגר 'הכוכב הבא לאירוויזיון' בווטסאפ לדוד שלו, שאולי אתם מכירים, מריאנו אידלמן. "חשבתי שזה ידליק אותו", שיער שניידר, וצדק. אידלמן החזיר לשניידר הקלטות של עצמו מדבר כמו מציל אל הילד עם הבוגי במים, שניידר ראה כי טוב והוסיף אותן לסקיצה.
עברו השנים ושניידר בן ה-22 החל לעבוד על אלבומו הראשון, 'הסוף המר', שיושק בהופעה ב'מרץ 2' בתל-אביב ב-19.3. הסנונית השנייה ממנו הייתה אותו 'הילד עם הבוגי' מאז, ששוחרר בקיץ 2025, כשברקע המבצע הצבאי בעזה, אזעקות תכופות והאיום האיראני. שניידר כבר ראה את הקליפ לשיר בעיני רוחו - בחורות בביקיני על חוף הים, בחורים שריריים בבגדי ים מינימליסטיים ועור מתוח וסטייל שמשגר אותך לקליפים של 'זהו זה!' ו'עוד להיט' (בבימויה של תמר מירון). "ידעתי שזה צריך להיות מצחיק ורציתי שזה ישדר נוסטלגיה ישראלית", הוא אומר, "עם הגרפיקה והארט שהיינו רואים ב'קלסיקלטת' בתור ילדים".
ומריאנו המציל.
"היה לי ברור שהדמות של המציל תהיה מצחיקה. מריאנו מדהים, אנחנו יכולים לשבת ולהשמיע מוזיקה אחד לשני, והאהבה שלי לדיסקו כנראה באה ממנו. הוא נתן לי פרופורציות, אחד הדברים החשובים שלמדתי ממנו זה שה'תעשייה' זה לא מעניין. בסוף מה שמעניין זה ליהנות ולעשות את מה שאתה אוהב".
אבל בכל זאת יש סוג של אמירה בקליפ הזה - זה מפגן של מיניות גברית ונשית, בלי להפלות שום צד.
"יצא לי הרבה לחשוב על הסליז שבקליפ. בעיניי זאת אמירה על הדור שלנו. אנחנו חיים באווירה מאוד לא מינית במובן מסוים, ואני מרגיש שההחפצה בקליפ לא עוברת כהחפצה, יותר כ'באנו ליהנות מהמשחק'. כשנכנס הומור זה מנטרל את הסליז וזה גם בקונטרסט לשיר, שהוא בעצם שיר על ילד שעצוב שהקיץ נגמר".
× × ×
'הילד עם הבוגי' אמנם מתפייט על סוף הקיץ, אבל עבור שניידר סימל את אביב הקריירה שלו, כשהוא נטול הבמה התומכת של הריאליטי. הוא התמצב כלהיט קיצי מובהק, העמיס האזנות וצפיות ברשת וכיכב בטיקטוק. "היה משהו בהצלחה של 'הילד עם הבוגי' שהרגיע אותי קצת", הוא מודה, "עמדתי בפני עצמי ולא על הפלטפורמה של התוכנית. היה משהו מעוות בחוויה של 'הכוכב הבא', הרי לא עבדתי במשך עשר שנים כדי להגיע לרמת ההכרה והתהילה שחוויתי רק למשך חודש-חודשיים".
לאורך העונה שניידר פיזר רמזים שונים לגבי נטייתו המינית, אבל נמנע מהצהרה חד-משמעית. אחרי שהודח יצא הסינגל 'להתלכלך', שעוסק באהבה נכזבת לגבר וכולל שורות כמו 'חבל מאוד שזה בסוד ולא בסדר' ו'אני אחזור לאלכוהול אתה תחזור לבחורה', והוריד את השאלטר על הספקולציות שהעסיקו את הצופים, השופטים וסתם סקרנים. "אולי היה דחף לקחת את הנושא לאיזו הקצנה ולשים את זה בפרונט. להגיד - זה אני ותתמודדו", הוא מאבחן.
פעם גברים חששו לשיר לגברים, פחדו שזה יבריח להם קהל.
"אני חושב שזה עדיין ככה. אני לא לוקח את זה בחשבון ויכול להיות שזה מצמצם את הקהל שלי. אבל לא הייתי שר רק שירי אהבה לנשים כדי למשוך קהל".
הוא גדל בקדימה, בן שני מבין ארבעה אחים, "בית מדהים עם הורים מדהימים, אבל תמיד הרגשתי אאוטסיידר", הוא מספר, "הרגשתי אהוב אבל לא מובן, הרבה מזה ישב על העניין של זהות מינית ולהיות גיי בארון כל השנים".
היו לך מודלים של גייז כשהיית צעיר?
"רק בטלוויזיה וגם מעט, בחיים לא פגשתי גיי. הדבר היחיד שאני זוכר זה את דנה אינטרנשיונל כמודל להט"בי. מודל שאומר 'אני חיה את חיי בלי לדפוק חשבון לאף אחד, אין לי ברירה אלא לחיות את החופש שלי, כי זאת אני, אין אופציה אחרת'. מכל שאר הכיוונים שמעתי שגייז זו מילת גנאי".
מתי הבנת שאתה נמשך לבנים?
"את המשיכה והמיניות מגלים בגיל יותר מאוחר, אבל מאז שאני זוכר את עצמי התחושה הייתה שאני שונה. כל הזמן קיבלתי פידבקים מהסביבה שיש התנהגויות שהן לא לגיטימיות - אתה יותר עדין, יותר נשי. כילד תמיד רציתי ללבוש שמלות וקיבלתי פידבק שזה לא מתאים".
מה אמרו לך בבית?
"בבית נתנו לי. ייאמר לזכותם שלא עשו בעיות. מהמבוגרים בחוץ הבנתי שאני מייצר תחושה של גועל".
היית חושב שבתקופה שלך כבר יקבלו גייז.
"גדלתי בסביבה ליברלית אבל לא בתל-אביב ואצל הילדים זאת הייתה קללה, וגם אצל דמויות סמכות מבוגרות. אמרו 'אתה רואה את אסי עזר בטלוויזיה? איזה מגעיל זה גיי' והפנמתי את זה. לקח הרבה שנים לשחרר את זה. דוחים את ההוויה שלך, יותר מאשר רק את הנטייה המינית".
"הגעתי למצבים של אובססיות באהבה. זה התבטא בעיקר בחיפוש אהבה במקומות שלא מסוגלים לתת לי אותה ובחוסר היכולת להרפות ולשחרר, וזה לא עשה לי טוב. הגבתי בצורה קיצונית על הכל. אבל לפחות כתבתי על זה שירים וזה היה פרודוקטיבי"
מתי יצאת מהארון מול הסביבה הקרובה?
"מול החברים - יחסית צעיר, כבר בגיל 16, ואז גם נפגשתי עם גברים. מול ההורים זה לקח עוד כמה שנים, בצבא. מאוד קיבלו אותי בסופו של דבר".
בדיעבד היית עושה את זה קודם?
"אני לא בנאדם שמתחרט וחושב מה היה קורה אם. אין לי מה להתחבט במציאות אלטרנטיבית. אבל יש לי חבר שבגיל 13 כבר יצא מהארון. בגיל צעיר כבר הלך ל'איגי' (ארגון נוער גאה. ס"ש) ולפעמים אני חושב שהייתי יכול לחסוך לעצמי המון שנים של הסתרה ומאמץ ובושה על משהו שאין שום סיבה להתבייש בו. נדמה לי שברגע שאתה אומר את זה בפרהסיה, זה לא יכול לשמש נשק נגדך, כי אתה לוקח על זה בעלות".
הדור שלך מאפשר את זה יותר.
"אין ספק שלא הייתי רוצה לחיות בשנות ה-50 או ה-70 וגם לא ה-90. אבל יש איזה בקלאש שמרני בשנים האחרונות. אם עד 2013 זה היה משהו שצריך להיאבק עליו ומ-2013 זה נהיה IN, ב-2021 התחיל הבקלאש נגד הפרוגרס. פתאום אנשים פוחדים לדבר ולעמוד על שלהם, במיוחד במלחמה. נכון, היה פה מאבק הרבה יותר חשוב, אבל הייתה גם עלייה מטורפת שלא דיברו עליה בכלל באלימות פיזית נגד להט"בים. ואני מרגיש שהאלימות שאנחנו חווים במלחמה מייצרת אלימות בינינו, אנשים רק מחפשים איפה להוציא. בכביש, בפוליטיקה. נוצר מתח ונוצרה לגיטימציה לפרוק אותו מול אנשים אחרים".
איפה אתה חווה את זה?
"אחרי 'הכוכב הבא' קרה שלוש פעמים שמישהו קילל אותי ברחוב על זה שאני הומו, בתל-אביב וגם מחוץ לתל-אביב. אני לא מבין מה מביא אדם לעשות את זה. אפשר לחשוב דברים לא סימפטיים על מישהו, תלוי עד כמה אתה דפוק, אבל כל עוד זה בראש שלך ואתה לא אומר כלום, זה בסדר, נגיד. אבל מה מביא אדם להגיד משהו נורא מגעיל למישהו ועוד בפניו? אתה צריך להיות מאוד לא פתור עם עצמך".
באמת מה?
"כנראה שזה הצורך להיות שייך. זה מאוד עניין של זהות, כדי להיות שייך לחברה הוא צריך לשחק עם הזהות שלו, לשנוא דברים מסוימים. אני לא לוקח ללב, זה לא הולך איתי הלאה, זה היה בעיקר שוק. הסתובבתי ברחוב, קיבלתי אז המון אהבה, ופתאום מישהו בא ומקלל".
אפשר להגיד שהאלבום החדש שלך, חוץ מ'הילד עם הבוגי', עוסק במערכות יחסים.
"זה יותר על אהבת נעורים, תקופה עם רגשות נורא קיצוניים וגם האהבה טוטאלית ודרמטית, עניין של חיים ומוות ממש. הגעתי בחיים למצבים של אובססיות באהבה והאלבום חופר באהבה שהופכת לרגש לא חיובי, מכלה. היום אני בנאדם הרבה יותר רגוע ממה שהייתי. להוציא את האלבום הזה ולהתקדם הלאה ולמצוא את עצמי מחדש כאמן ובנאדם, זה לשים מאחוריי את אודי שחווה את המציאות באופן הזה ולהתבגר".
אמן שמבקש לשחרר את הדרמה?
"אצלי זה התבטא בעיקר בלחפש אהבה במקומות שלא מסוגלים לתת לי אותה ובחוסר היכולת להרפות ולשחרר, וזה לא עשה לי טוב. למה לי להיות מול מישהו שלא רוצה או לא מסוגל לתת? כבר לא מעניין אותי למה הוא לא מסוגל. הרי גם אם אני אכפה עליו להיות יחד, הוא לא יוכל לתת".
מה זה אובססיה?
"הגבתי בצורה קיצונית על הכל. בסוף גם אמרתי דברים לא יפים. אז שיחררתי את המקום הזה, אבל לפחות כתבתי על זה שירים וזה היה פרודוקטיבי".
ועכשיו אתה בהכנה לזוגיות?
"לא דחוף אבל הייתי שמח. אני אוהב את התחושה שיש בנאדם שיש איתו שותפות גורל. הייתי מאוהב מאוד בעבר אבל אף פעם לא במערכת יחסים ארוכה".
× × ×
גם את הליהוק ל'הכוכב הבא' שיינדר חייב לדוד אידלמן, שהשמיע סקיצות לטמירה ירדני, מייסדת 'טדי הפקות'. ככה שניידר, שהוא בכלל גיטריסט עם השכלה מוזיקלית קלאסית וכותב-מלחין, פתאום מצא את עצמו מתייצב לאודישנים על תקן זמר. הקול הנמוך שלו הרטיט את המקומות הנכונים אצל הקהל והשופטים והלוק הקווירי שלו עורר את הסקרנות אצל השאר. על פניו הליהוק הקלאסי לאירוויזיון, אבל שניידר מודה שלא מדובר במהלך טבעי מבחינתו.
יש משקל לייצוג של ישראל באירוויזיון, במיוחד בתקופה הזאת. הרגשתם את זה בתוכנית?
"הרגשנו. ברמה האנוכית זה עשה טוב לכולם כי כולנו נורא פטריוטים. ברוב המדינות זה לא ככה, אבל פה יש אובססיה לאומית לאירוויזיון, שהיא הרבה יותר מענפי ספורט למשל".
אובססיה נעלבת כזאת. מלכתחילה אנחנו מגיעים בעלבון ובמגננה.
"כן, וכולם אנטישמים", הוא צוחק, "אני חושב שזה יצר המון עניין. אנשים הגיבו באופן מאוד אמוציונלי למה שקורה, כי לעם מאוד חשוב מי ייצג את ישראל. כשאני הודחתי פתחו עצומה להחזיר אותי בגלגל הצלה. אנשים לקחו את ההדחה יותר ברצינות ממני. מבחינתי עצם ההשתתפות בתוכנית הייתה חוויה מאוד קיצונית וקשה שהשפיעה עליי הרבה זמן קדימה, באופן מאוד עמוק".
"אנשים פוחדים לדבר ולעמוד על שלהם, במיוחד במלחמה. היה פה מאבק הרבה יותר חשוב, אבל הייתה גם עלייה באלימות פיזית נגד להט"בים. אני מרגיש שהאלימות שאנחנו חווים במלחמה מייצרת אלימות בינינו. נוצר מתח ונוצרה לגיטימציה לפרוק אותו מול אנשים אחרים"
באיזה אופן?
"זה מעוות לחלוטין את תפיסת המציאות, גם אחרי שאתה יוצא. במשך חודשים אתה מרגיש כמו ב'מופע של טרומן'. מצד אחד, למשך שלושה חודשים, אלה החיים שלך כל יום. מצד שני, זאת תוכנית מבוימת, אז כל הזמן יש קריצה של 'זה אמיתי או לא אמיתי?' זה מייצר חוויה בסיסית שלא מאפשרת לסמוך על המציאות.
"גם להפוך למוכר ברגע אחד זאת חוויה מורכבת. אני לא בא בטענות לאף אחד, חלילה. נתנו לי אופציה והגעתי למקום שאני מאוד שמח שהגעתי אליו, אבל לוקח המון זמן למצוא את עצמך מחדש. אני לא מצליח לדמיין כמה משובשים יוצאים המתמודדים שנכנסים ל'אח הגדול'".
נדבך לא שגרתי נוסף באסופת התכונות שמרכיבות את האישיות הבלתי צפויה של שניידר זה החיבור ליהדות. "זה משהו שתמיד משך אותי", הוא חושף, "אבל משהו באקלים הפוליטי בשנים האחרונות קצת הרחיק אותי ועשה לי אנטי. אנחנו כבר לא עובדים בשביל שיהיה טוב אלא סומכים על אלוהים, ובעיניי זאת תפיסת עולם מעוותת, זה עשה לי טרן-אוף מהדת. בזמן האחרון אני מנסה לחזור לשיח עם אלוהים, כי בסוף זה משהו נחוץ".
מה זה אומר מבחינתך?
"כרגע הפורמט שלי זה דיבור ישיר בלילה לפני השינה, לבקש דברים, כמו למשל שייתן לי כוח להפסיק לעשן. הכי בייסיק".
