"טוב שהם נזכרו באמת", אני אומרת לרן ושמה לב שהקול שלי נהיה גבוה מרוב כעס, "אני לא מאמינה שרק עכשיו יצא להם לחשוב על זה בכלל". "תירגעי", הוא אומר, "אני חושב שאת הבן אדם היחיד במדינה שהידיעה הזו הצליחה לעורר בו כאלו אמוציות". ובאמת, מדובר בידיעה די זניחה. היא עלתה ב-ynet לפני כמה דקות ונבלעה בחדשה הבאמת משמעותית ועצובה של היום הזה - מותו של מתי כספי. כל המדינה עברה מיד להתאבל על המלחין הגאון עם הקול האדיש והמרגיע. הקול שתמיד גרם לי לחשוב "ככה היה נשמע הצבע הכחול אם היו שרים אותו".
גם אני התאבלתי על האיש שכתב את הפסקול של ישראל שאיננה קיימת יותר. פשוט ישבתי על הספה ונזכרתי איך הייתי נוסעת בשבת לטייל עם ההורים ביערות הכרמל, ואיך תמיד הרדיו באוטו של אבא שלי היה מנגן שיר של כספי. אבל אז קפץ לי הפוש הזה וברגע שראיתי שהוא עוסק בתחבורה ציבורית נכנסתי מיד. אני פריקית של תחבורה ציבורית, מתעניינת בכל דבר שקשור לרכבות ולאוטובוסים. אפילו הכתבות השיווקיות האלו שמספרות לי על כל היעדים החדשים שחברות התעופה פותחות לקיץ מסקרנות אותי, למרות שמה הסיכוי שאני אמצא את עצמי נופשת בעיירת הקיט קריקובה במולדובה, מקום שהאטרקציה היחידה בו היא אגם שמזרימים אליו שפכים ממפעל הלקרדות המקומי.
וזו הייתה הכותרת - "אחרי שנים של ביקורת - המודל החדש לדירוג חברות האוטובוסים". מתברר שכל חצי שנה משרד התחבורה עורך דירוג של כל חברות האוטובוסים בישראל, ושהדירוג הזה הוא אחד מהכלים הכי חשובים של המשרד להקפיד על האיכות שלהן. חברה טובה זוכה לתמריצים ממנו, חברה טעונת שיפור מקבלת קנס. אני נוסעת באוטובוסים כל הזמן, אז כמובן שסיקרן אותי לדעת מהו השאלון החדש שקובע את דירוג המפעילות, ובגלל שהשנה היא 2026, אי-אפשר היה להאשים אותי שישר חשבתי שזה קשור לטכנולוגיה.
"בטח בודקים מה רמת החיבור לוויי-פיי באוטובוסים או לאיזו חברה יש שקעים להטענה של סלולרי שאשכרה עובדים", חשבתי. הרי היום הכל נמדד לפי היכולת שלו לתקשר עם המחשב או עם הג'מיני החנפן. הכל כדי לעזור לנו להימחק מול סטורי של עוד מדריכת פילאטיס כמו זומבים במקום לשבת בקו 63 ולעשות את הדבר הכי כיפי שיש לתחב"צ להציע, שזה לצותת לשיחות של אנשים אחרים, וספציפית לזו של הבחורה שיושבת מאחורינו וצועקת על החבר שלה, "אני מאוד מקווה שהזמנת לנו כבר מקום לוולנטיין, יניב, למה חוסר ההשקעה שלך מגיע לי עד לפה". כמובן מבלי שזה מזיז לה לרגע שהריב משודר לייב באוטובוס ושיניב נמצא רגע מלספר לכולנו שהכל התחיל כשהיא בגדה בו לפני שנה.
רק שאז נכנסתי לקרוא את הכתבה ולא יכולתי להאמין למה שהעיניים שלי רואות. כי מה היה הדבר החדש והיצירתי הזה שמשרד התחבורה החליט לבדוק לראשונה רק השנה באוטובוסים שלנו? זה שרק עכשיו עלה על דעתם של בכירי המשרד לבחון? שירות. אשכרה שירות טוב וחוויית נסיעה בטוחה ונעימה לנוסעים. זה הסעיף החדשני שהם לא חשבו לשלב עד עכשיו כשהם בדקו איזו חברת אוטובוסים הכי מוצלחת.
הכתבת סיון חילאי הוסיפה ופירטה מהם הדברים העיקריים שכן עניינו את אנשי המשרד כשזה מגיע לשירות המוצע באוטובוס. סעיפים כמו "פרטי יצירת קשר" ו"תשלום על נסיעה". ופה כבר לא יכולתי להאמין. אם אני הייתי כותבת את המבדק הזה, הייתי שואלת שאלות היישר מחיי כנוסעת מושפלת כמו "האם הנהג חלף על פני התחנה בלי לעצור לכם למרות שעמדתם שם ונופפתם לו כמו אדם טובע ואף קפצתם במקום וסימנתם עם המטרייה שלכם עיגולים באוויר?"
אולי במשרד התחבורה לא יודעים את זה, אבל אנשים כבר מזמן לא מרשים לעצמם את המותרות של לשבת על הספסל ולחכות בתחנה. במקום זה הם עומדים על המדרכה דרוכים ועל סף התקף חרדה, מפחדים לא להספיק לסמן בזמן לאוטובוס ואז הוא פשוט יחלוף על פניהם בעננת עשן. נכון, החוק מחייב את הנהגים לעצור בכל תחנה במסלול שלהם אם יש בה אפילו בן אדם אחד והיא לא לגמרי ריקה. ובכל זאת, הנה אנחנו, נאלצים לעמוד ולבצע בפני הנהג טקס חיזור מסובך של עגורים על המדרכה כדי שיואיל להאט לכבודנו. אבל את משרד התחבורה זה כנראה לא מעסיק. מה שכן מעניין אותם זה לבדוק סעיף כמו "תשלום על נסיעה", כי העיקר שהחברה תדע לבנות מערכות תיקוף שיגבו את דמי הנסיעה בקלות מהנוסעים, דמי נסיעה שאגב האמירו בלא פחות מ-45 אחוזים מאז שמירי רגב נכנסה לתפקיד.
"זה כל כך מעצבן אותי", אני אומרת לרן. "אני מבין", רן אומר אבל מהדרך האדישה שבה הוא חוזר לתקתק על המחשב שלו אני רואה שהוא לא מבין, וגם לא יבין לעולם, כי אנחנו זוג מוזר - אני הולכת רגל מקצועית ואילו רן הוא נהג מעולה ומיומן. הוא כל כך קשור למכונית שלו, שאפילו כשהמשטרה שללה לו את הרישיון למשך שנה, הוא התעקש שנשמור את הפורד פוקוס שלו ונשכור נהג שייקח את הילדות ואותנו לכל מקום. זו הייתה תקופה שבה שנינו ביזבזנו כמו מטורפים, אני עד היום לא מאמינה שהרשינו לעצמנו אז לנסוע שלוש פעמים בשנה לחו"ל וגם לשכור נהג צמוד. וכפועל יוצא מזה, ומעוד התנהגויות חסרות אחריות, הגעתי למצב שאליו הגעתי לפני כחמש שנים, עם חובות של מאות אלפי שקלים. אחי האהוב אירגן לי תוכנית הבראה כלכלית, ואחד הדברים הראשונים שהוא אמר לי זה שעליי להפסיק עם מוניות. "מהיום את מגיעה או ברגל או באוטובוסים", הוא אמר ואני הסתכלתי עליו כאילו הוא זה עתה העניק לי גזר דין מוות.
זה לקח לי בדיוק חודש להתאהב בתחב”צ בצורה עמוקה ולוהטת. נתחיל בזה שגיליתי שלמרות כל ההשמצות הפרועות התחב"צ בישראל דווקא ממש סבבה. וככל שנסעתי יותר, הבנתי משהו שאנשים מהסוג שתמיד מקפידים על סט של שני רכבים פרטיים לבעל ולאישה לא יבינו. תחבורה ציבורית היא החופש המוחלט. ג'יפון לבן חדש בחניה הוא תא מעצר במגרש הרוסים. ראיתי את זה מאוד טוב על רן, בכל פעם שנסעתי איתו הוא היה נכנס לכזה סטרס מהפקקים ומהנהגים שעוקפים בפראות שחששתי ללב שלו. ובעוד הוא הולך ונשחק על הכביש הישראלי הנורא, אני הלכתי ונהייתי מאושרת וחסרת דאגות. בכל בוקר עליתי לי כמו סטודנטית חופשייה עם תיק בד לאוטובוס או לרכבת, ושם שמעתי פודקאסט מטופש על אסטרולוגיה בלי שהייתי צריכה לעשות כלום. הנהג הוא זה שאיבד שנות חיים מרוב עצבים, הוא זה שהיה צריך להישאר קשוב לתמרורים, ובעיקר לחפירות של חולדאי שהפך את כל העיר למשחק מחשב של ביצורים בימי הביניים, ואני סתם ישבתי שם, קלילה כמו בועת סבון.
אני לא יודעת מתי ואיך הנסיעות בתחב"צ הפסיקו להיות כיף טהור והפכו להתעללות מתגלגלת. אבל אני די בטוחה שהסנונית הראשונה שבישרה לי את זה הייתה מה שקרה לאמא של רן. יום אחד קיבלנו סמס מפחיד שבישר לנו שהיא הובלה באמבולנס למיון. התברר שהיא לקחה אוטובוס בבוקר, והנהג פשוט דהר על הכביש במהירות שגרמה לנוסעים לצרוח מפחד. בשלב מסוים הוא עלה על באמפר, וכיוון שהוא היה בכזה ספיד, אמא של רן פשוט עפה באוויר, ממש ראתה את התקרה של האוטובוס מהצד הלא-נכון. הגב שלה נחבט ככה שתוך זמן קצר היא הובהלה לניתוח גב מורכב והושתלו לה ברגים ופלטינות בעמוד השדרה.
מאז, תופעת הנהגים שחושבים שהם ברימייק של "ספיד" מופיעה כמעט בכל נסיעה. כל מי שעולה לאוטובוס יודע את זה, שאם נכנסת לאוטובוס עמוס כדאי לך מאוד להיאבק עם שאר הנוסעים על מי יחזיק בלולאת הפלסטיק, או אפילו לשים יד לא תרבותית על המשענת של מי שיושב, כי אחרת אתה תעוף כמו באטמן בשנייה שהנהג ידפוק עוד ברקס פתאומי. אני מסתכלת על הקשישים שחולקים איתי את הנסיעה ונשבר לי הלב לראות איך הם קופצים באוויר ומועדים עם מפרק הברך שרק עבר עכשיו ניתוח רק בגלל נהג שלא הייתי נותנת לו לנהוג על בימבה בחצר. מבחינתי שכל נהג כזה יישב במעצר יום או שבוע, שיחשוב טוב-טוב איך פנסיונרית חמודה שרק רצתה לנסוע ולראות כדים אשוריים במוזיאון ארץ ישראל יכולה למצוא את עצמה נכה לנצח בגללו.
בתקופה שבה המדינה רקדה במסיבות כיתה לצלילי "ארץ טרופית יפה" של מתי כספי, נהג אוטובוס היה מקצוע מבוקש ונחשב. האמהות בשכונה היו אומרות לבנים שלהן "למה שלא תהיה נהג אגד כמו קובי, יש לו אחלה תנאים ופנסיה". אני לא יודעת מתי ולמה תהילת המקצוע הזו חלפה, אבל דבר אחד כן נדמה לי שאירע בשנים האחרונות. יותר מדי רגולציה ויותר מדי כללים חדשים הפכו את הנהג למנותק לגמרי מהציבור שלו. בהתחלה הם עוד היו חלק מהאוטובוס, אני זוכרת תקופה ממש לא רחוקה שבה היית עולה והנהג היה ממש יושב שם מולך, מוכן גם לקחת ממך את הכסף לכרטיס, וגם להגיד לך בוקר טוב. אבל בזמן האחרון? פתאום הושיבו אותם בסוג של כלוב, כמו איזו טיגריס נכחד שלא מפסיקים לגדר אותו במחיצות פלסטיק ובעשרות שלטי אזהרה כמו "נא לא לפנות לנהג בעת הנסיעה". עכשיו לך תבקש מהאתרוג המאובטח הזה שיגיד לך כשהוא מתקרב לתחנת סלמה כדי שתוכל לרדת בזמן.
"נהג, תעצור לי פה", לוחש אדון נחמד עם וסט משבצות שעומד לידי. הוא בן 80 בערך, והקול שלו לא מגיע אל הנהג. אז אני עומדת ולוחצת שוב ושוב על הפעמון למענו, אלא שהוא לא משמיע יותר צליל חזק כמו פעם, רק מדליק אור. אז הנהג מתעלם או אולי מפספס, ובסוף האדון מפספס את התחנה שלו, ונאלץ לרדת בתחנה הבאה. אני מפנה את הראש שלי אחורה, ורואה אותו מטפס בקושי בעלייה, סוחב את כל השקיות הכבדות שלו. קודם ביקשו ממנו ללמוד מה זה רב-קו, אחרי זה להוריד אפליקציה, ואז השלכנו אותו לקרחון הנוסע הזה של קו 63 עם נהג שלא רואה אותו, שיתמודד שם לבדו בשלג של התקנות החדשות.
