יום המשפחה. בשבוע הבא, ב-17 בפברואר, חל יום המשפחה. כן, זה שהיה פעם "יום האם", ועוד יותר פעם סתם יום שבו הכנת מרק ממותות לילדים שלך וציירת קומיקס על קירות המערה. ולכבוד צורת הקיום הזו, שבה מתרכזות מספר נפשות כדי להעביר מדור לדור את המשפט האלמותי של טולסטוי, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות אומללות הן כל אחת על פי דרכה", את מעוניינת לדבר על תסמונת נפוצה בחייה של כל משפחה, מאושרת ואומללה כאחת, שנקראת: "תסמונת הקן המתרוקן".
תכלס, הייתה תקופה שגם את חשבת שהיא קיימת, התסמונת. כי הגוזלים שלך, לא משנה מאיזה צד של הקן את מסתכלת עליהם, אכן פרסו כנפיים ועפו מהבית, אבל אז התחוור לך, אחד: שהקן לא התרוקן, כי הם השאירו אצלך את כל הזבל שלהם: ספרים, נעליים, ציוד צבאי, ציוד קמפינג, חליפות גלישה, ציורים, מחברות ובגדים שהם כבר לעולם לא ילבשו, אבל אין להם חשק לקחת אותם לדירתם השכורה. ושתיים: הם לא באמת הולכים. כלומר הם הולכים, אבל אז הם חוזרים. לפעמים הם קופצים, לפעמים הם מנמנמים, לפעמים הם שוהים כמה שעות, יום, שבוע, עד סוף התואר.
"אני כל כך שמחה שבאת", את אומרת לבן היפה שלך כשהוא נכנס הביתה בהפתעה ונזרק על הספה כאילו כלום, כאילו לא היו לך תוכניות להיכנס למיטה מוקדם ולראות עוד פרק של "כל האימהות משקרות". "מה קורה?" הוא שואל ולא מרים את העיניים מהנייד. חמוד כזה. אנטיפת.
ברור שזה בסדר. ילד, לא משנה באיזה גיל, לא אמור לדווח על בואו או להיות מנומס. כלומר זה ברור פה, בישראל, לא ביפן. למשפחה יפנית דברים כאלה לא קורים. ביפן נהוג להודיע. ביפן נהוג לחלוץ נעליים בפתח הקן ולהגיש לאם המצומקת, תוך כדי השתחוויה, ממתקי מוצ'י עטופים יפה. ביפן אמהות שקרה להן אסון כזה של ביקור פתע, כמו שקרה לך עכשיו, היו עושות חרקירי.
"מה יש לאכול?" הוא שואל ומניח, תוך כדי התפרקדות, את הנעליים על השולחן. "מה יש לאכול", את חוזרת אחריו, מנסה להרוויח זמן שבמהלכו אולי יצמח לך סיר של ממולאים במקרר. "מה יש לאכול, בוא נראה, בוא נראה", את ממלמלת ופותחת את המקרר הריק. ברור שאין. כי מאז שהקן עלק התרוקן, הפסקת לבשל וחזרת לאכול את מה שאת באמת אוהבת: לחם עם אבוקדו ובמבה. הדבר הכי קרוב לסיר, לפחות בגודל, זו כרובית עם קורוזיה שחורה. "אתה רוצה פרוסת לחם עם אבוקדו מבית אמא?" את שואלת. אבל הוא כבר מזמן לא על הספה. הוא הלך לעשות קקי. מה יש להם שהם תמיד צריכים לעשות קקי איך שהם נכנסים הביתה?
יום המשפחה. משפחה מהשורש שפחה. לא, סתם. זה כבר לא נכון בכלל. את כבר לא עייפה, לא כפופה, לא מרוטה, לא דביקה. את כבר לא ממלאת אמבטיות, לא מקריאה סיפורים, לא מגיעה קצרת נשימה לגן ולא מסיעה לחוגים. את כבר לא עובדת 24/7 בחינם. זה שינוי עצום. שינוי לטובה. רווח והצלה. הנה, תכף פורים, ואת נזכרת שאין שום סיבה לאבד הכרה כי אחד מהגוזלים ביקש שתשיגי לו תחפושת של חולדה. עכשיו הם רוצים רק עזרה בשכר דירה, מלגת לימודים מלאה, אש"ל, ואם אין אוכל בבית, אז שתזמיני להם וולט. הם רק מחופשים לאנשים בוגרים, מיינד יו.
מצבת הגוזלים שלך כרגע כוללת בת זקונים שנמצאת על התפר בין השחרור מהצבא לבין תוכניותיה לעתיד ובכור ומרכזית בסוף שנות ה-20 שלהם שקורעים את התחת לאורך המסלול המפרך שנמצא למרבה הצער בתוך הארנק שלך. אין לך טענות, הם עובדים ולומדים קשה והרבה, ואי-אפשר, באמת אי-אפשר לצפות מהם היום להסתדר בלי עזרה. במיוחד אם הם אוהבים ללמוד עם המחשב הנייד שלהם בבתי קפה - 15 שקל אספרסו קטן - או לקחת לך את האוטו ולהשאיר במקומו רפורט, או ללכת לטיפול פסיכולוגי על חשבונך כדי לפסל בעזרת דמיון מודרך ושקרים את הטענות שלהם כלפייך. משפחה מלשון שפוך: שפוך חמתך על ההורים.
יום המשפחה. רק שלא ברור לך מי הדמויות שמרכיבות את הקונספט. זה עניין די נזיל. המרכזית התחתנה, הבכור עושה תנועות של בדרך וגם לקטנה יש חבר יציב, כך שבמקום שלושה, יש לך עכשיו שישה גוזלים. כלומר הכפלת את מצבת הגוזלים שאכפת לך מהם. ומהחדשים אכפת לך יותר, כי הם כמו טראמפ - פקודה אחת שלהם והילדים שלך מתקדמים לעברך עם דיביזיה ונשק. את יודעת את זה, את מפוכחת בקשר לזה ואת מפחדת מזה, בין השאר כי את זוכרת היטב איך את בעצמך פיתחת כישרון להשחרת חמות.
ופתאום ה”קן המתרוקן” מתמלא בעוד משפחה - המשפחה של בני ובנות הזוג של הילדים שלך. ולמשפחה החדשה יש עוד משפחה, וכמו בתמונות של שלוחי חב"ד בכינוס השנתי בקראון הייטס, ברוקלין, מסתבר לך שאת כבר עַם. ומתחילה משיכת החבל של ימי שישי והחגים. ואת עלולה להפסיד. כלומר, את כבר מפסידה. הרי את עצמך רוצה לעזוב אותך וללכת לאכול אצל שליח חב"ד החביב עלייך מהרצליה פיתוח.
המשפחה משנה את פניה. גם את משנה את פנייך, וזה חבל מאוד. כי אין לך כסף להרים אותם כשאת צריכה לשלם שלוש פעמים שכר לימוד אוניברסיטאי בשנה. ואם לא היית דואגת כל כך לעתידם, לאושרם, לבריאותם, אולי יכולת ברווח הצר שבין ה"קן המתרוקן" לסבתאות להתעסק סוף-סוף בעצמך אחרי 30 שנות גידול ילדים. יכולת לנסוע להודו לחבק פילים, לעשות תואר בלימודי יפן והמזרח, לעבור לגור בפלופונסוס. יכולת. ברור שיכולת. יש גם כאלה שעושות את זה, אבל לא את. את מעדיפה להאמין בכל ליבך שהילדים שלך עדיין צריכים אותך וצריכים שתהיי הבית שאליו הם יכולים לחזור. ואת כבר יודעת שאת מצפה, בניגוד לרצונך ובכיליון עיניים, לבואם של הנכדים. משפחה מהשורש פח.
