איזה יום עצוב / היה המון זמן עצוב ביום ראשון השבוע. אולי הייתה גם אפשרות אחרת, רק לא ידענו אותה כי אנחנו ממילא חיים בעצבות רדומה. מתי כספי, דיוויד פדרמן ואלי אלאלוף הלכו מהעולם. הכרתי את אלאלוף, ח"כ לשעבר וחתן פרס ישראל שעסק שנים בטיפול בעוני ובאוכלוסייה חלשה, וכשניסה לעזור לנו בהקמת "עמותת צימאון" בתחילת דרכה לא היה שני לו. פדרמן היה מעמודי התווך של מכבי תל-אביב, איש מיוחד, ומתי כספי היה מתי כספי מחניתה עם כל גאוניותו המוזיקלית.
ביום ראשון כתב לי נעם סמל, גיסי, שהיה מפיק שלו איזו תקופה, מתי כספי מת. פעם שניהם באו להופעה שלי בצוותא ומתי די כיסח אותי בהומור-מתי כזה על יכולת הנגינה שלי בגיטרה. "ואותך אני חולם", שרתי בערב לכבודו ברעננה. וכך הייתה לי זכות לגעת בקלאסיקה שיצר עבורנו האיש עם העיניים העצובות שסיפר בדיחות, שהצחיק ב"מוריס והיונים". נפלה אבן דרך קלאסית יוצאת דופן במוזיקה שלנו. וגם, להבדיל, כשהשיבר שלנו התפוצץ ביום ראשון ופלט מים זה נראה כמו מיליון דמעות.
אבו-רודס / יום אחד לפני המון שנים נתקעה להקת חיל הים שאליה השתייכתי ליומיים הופעות לחיילים באבו-רודס שבסיני. זו הייתה רוטציה בין הלהקות שכן שבוע קודם הופיעה שם להקת פיקוד דרום. רק שכשהם שבו הביתה, איש אחד לא נסע איתם ונשאר בינינו. אולי התאהב, אולי סתם כך. קראו לו מתי (לא ידעתי אז את שם משפחתו). ביומיים שהיינו יחד שר לנו משיריו המהממים הלא-ידועים עדיין. "יש לי שיר בשבילך", אמר לי, "בשם 'מכשפה על מטאטא'" (אני חושב שאהוד מנור כתב את המילים). השנים חלפו, מעולם לא הקלטתי את שיר המכשפה והמטאטא שלה, אבל אני זוכר ממנו כל צליל בשפה המשותפת שפיתח בין המילים של אהוד מנור הנפלא למוזיקה הנפלאה שלו. הם היו לנון ומקרטני שלנו.
מסלולי הערך / "בל נניח לטיפשים לקבוע לנו את מסלולי הערך. בוא רק נשתוק כשאני מקוררת", ככה אמרה כשהלכנו בדרך, טיילנו בין הבתים בשכונה. "הכמעט שנתיים וחצי האלה הפילו עליי עייפות", אמרה, "יש פה אנשים שקמים מוקדם כדי להספיק לדאוג למה יהיה שלהם וחוזרים מאוחר כדי לא להרגיש את הטראומה של מה שהיה". תתעודדי, אמרתי לה, אני בטוח שיש פה גם אהבה אבל היא הולכת כפופה, שומרת על עצמה שלא תיפגע, חלילה.
אבא היה רועה פרות / "האם יש לך הסבר למה הזמר הלטיני באד באני כל כך מצליח (זכה בגראמי בשבוע שעבר ושר בסופרבול)?" אני חושב שבגלל שהעולם הפך לעולם של מהגרים, עניתי ונזכרתי שגם הוריי הגיעו כמהגרים פליטי שואה לקיבוץ אלוני אבא בעמק יזרעאל, שם נולדתי ושם בין השאר הייתה רפת ענקית. וכשהוריי וחבריהם התמקמו באדמת המקום כל אחד קיבל תפקיד. לא יודע למה נתנו לאבא את התפקיד הזה של רועה הפרות, שהרי בעצם שאף לעסוק בשליחות ציבורית. היום מכנים את זה פוליטיקה.
וכך נעמד אבא בוקר-בוקר עם סיגריה ומקל רועים ודאג שהפרות לא תתפזרנה, כמו מנהיג שלא רוצה שעמו יתפזר. "בעצם העדפתי לחלוב אבל היו לי ידיים שמאליות", הסביר (אז חלבו בידיים). ולמה אני מספר את זה? כי כשהחלה מחאת חקלאי הפרות והחלב ישר הזדהיתי איתם בתור הבן של רועה הפרות ההוא. נחושים עמדו חקלאי מדינת ישראל ונלחמו על זכותם להתפרנס בכבוד. כי מאיפה מביאים חלב אֵם אם לא מהאם עצמה (המדינה)?
החברים חוזרים / "כל החברים שהיו לי עוברים לי בראש עכשיו", כתבתי בשיר "שישה". והנה, כשהם באו לי השבוע בחלום בצרורות, הבנתי שחזרו להזכיר לי את השפה המשותפת שלנו מאז. אלוהים, איך הבנו אז אחד את השני. "דבר דוגרי, יהיה בסדר. אל תדאג, מחר חג", "אני הולך לישון, תישאר ער ותשמור עלינו ראשון", כך דיברו. "אם אלעדיק היה יודע שלקחתי כלב לא היה מאמין", אמרה אשתו אלמנתו כשסעדנו יחד בליל שבת. ואילו אני חשבתי שאלעדיק, שכה חסר לי דווקא בימים אלה, היה מביט בנו ומהרהר כדרכו: איך מדינה עם כל כך הרבה זיכרון הצליחה לאבד אותו כל כך מהר? ותגיד, היה שואל, מה זה טראמפ? שם של בירה?
עצבות ומנהיגות / "האם עצבות ומנהיגות בכלל הולכות ביחד?" תהתה שכשראינו את גדי א’ מחזיק דמעה עצובה בעין למול רוני ק’ בתוכנית "פגישה". זה היה נדיר, שמנהיג דומע ככה בפרהסיה. אז סיפרתי לה שלפני שנים הייתה לי שיחה עם מנהיג ישראלי שסיפר לי על בדידותו אחרי מות אשתו. וגם זה היה נדיר, שדיבר איתי בכזה גילוי לב. אז לשאלה "האם עצבות ומנהיגות בכלל הולכות ביחד?" עניתי לה שעצב אמיתי וכנות לא מבטלים אחריות. להפך, הם רק מוסיפים לה עומק.
בוסקילה בן 60 / הזמר והמלחין שמעון בוסקילה הוא משל לפריפריה (הוא גדל בנתיבות) שהצליחה לכבוש בהצלחה מוזיקלית היסטרית את פני כל הארץ. נכון שהיה לי בהתחלה חלק בזיהוי שלו, אבל הכישרון המולד של שמעון לכתוב מנגינות נפלאות מלאות רגש ולמוואל אותן (מלשון מוואלים) היה שם ביג-טיים. שרנו יחד בחצי מרוקאית על אמו שנפטרה את "עלש, יא רוחי, עלש". לקח לי זמן לשיר נכון את "חליתיני ומשיתי, עלש". ועכשיו כשאתה בן 60, שמעון (לא ייאמן), אני רוצה להודות לך על ההזדמנות הישראלית שהייתה לי איתך לייצר יחד שפה משותפת. צניעות הייתה שם המשחק, היית הזמר היחיד שהכרתי שהגיע לאולפן באוטובוס. תמשיך, תמשיך, אחי הטוב.
זיכרון בעקבות אולימפיאדת החורף / יום אחד בתחילת שנות ה-90 טסתי עם בתי לנסות לעשות סקי בשווייץ. לא הצלחנו וכשישבנו קפואים, מאוכזבים וזרוקי תחת על השלג אמרתי: אין לנו שפה משותפת עם שלג. נולדנו מדי בארץ השמש. "ותגיד, באבא", תהתה אז, "יש לנו בכלל שפה משותפת נוכח ההבדל הבין-דורי בינינו?"
רק כששבנו מאולמפיאדת השלג הפרטית שלנו (שהסתיימה בקרוס קאנטרי במקום סקי הרים) כתבתי לה הארה: אב ובתו לא צריכים להסכים כדי להבין, רק להישאר באותו החדר של החיים.
עוד על כבוד / נסענו השבוע לטייל בנופי הארץ. ותיקי הארץ שפגשנו ישבו בשמש בדיור המוגן וחייכו קצת כי הטילים טרם נפלו עלינו. ראש הממשלה נסע לנשיא שלו לברר את עומק הפער. הוויכוחים המעייפים נמשכו. האיראנים איימו. הפרשנים פירשנו. "ערב טוב", אמרה השכנה. עופר תיקן את השיבר.
"יש לך עוד משהו על כבוד?" שאלה, "נגע לליבי האייטם מלפני שבוע על הכבוד שאבד לנו".
אני חושב שכבוד נולד בהשהיה וכיוון שהיום אין השהיה לפני שאתה עונה הכבוד פשוט איבד את סמכותו. מי שצועק חזק נראה יותר לעין, מי שמקלל זוכה לאלגוריתם ומי שמכבד פשוט נבלע בחשיכה. וזה כל הסיפור על שפת הכבוד המשותפת.
נח / שעות אחרי שמתי נפטר שמעתי ברדיו את "נח", שהלחין למילים של יורם טהרלב (עוד גאון), ועפה שם שאלה נצחית.
"נח - כמה זמן נמשיך לשוט על פני המים?
נח - כל החלונות סגורים כמעט חודשיים.
וכבר אין לנו אוויר..."
והתשובה? הנפש שתציל אותנו היא בסוף שלנו, הדמעה בעין היא המים, והשפה המשותפת? עליה צריך לעבוד, אפילו ברפת.
