בשבועות האחרונים אני מרגיש שהגעתי לקצה. אני מתכוון לקצה הסבלנות. קצה התקווה. קצה הרצון להמשיך עם האופטימיות.
אני גולל בחוסר חשק מוחלט את הפיד שלי ברשת וכבר כמעט לא נעצר על שום דבר פוליטי. הכל נאמר, נלעס, נטחן כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה דרכים, הכל נכתב, הכל ידוע מראש – רבאק, הגענו בשעה טובה למצב שאסור ללוסי אהריש להגיד "אינשאללה" מבלי שציבור עם קלשונים ולפידים ינסה להעלות אותה על המוקד בסעיף בגידה.
אין לזה סוף, ואין תחתית.
לא חשוב בכלל כמה הצדק וההיגיון והכוונות הטובות ורצונות השיקום והאיתחול מחדש שלנו מנוסחים באיזה פוסט מעורר תקווה והשראה; או כמה האיוולת, הרוע, הזדון, חוסר האחריות, העבריינות, הבוז, העילגות ורמיסת הערכים של הצד הממשלתי מנוסחים בפוסט אחר באופן כמעט לא עילג – קראתי הכל, וכבר ברור לי, עוד לפני שקראתי, בדיוק מה ייאמר: אותו דבר.
הפוסטים האלה, משני הצדדים, הם כמו לקרוא משהו של AI; הכל נכתב נכון, אבל מדובר ברצף מילים מוכתב, מוּכני, שרק מסודר בצורה נוחה לקריאה ועיכול.
ואני יודע שלא משנה בכלל מה עוד יקרה או ייחשף – ממלחמה ובה אלפי הרוגים וחטופים, דרך מוות בפעוטון ועד בגידה במדינה בזמן מלחמה – הממשלה תתנער מאחריות, תתנהל בבריונות, תתחבק עם המרדכי דוד התורן, תאמץ לחיקה את הזיני התורן, תכריז על מדינת אויב כבעצם ידידותית, הכל בהתאם לפוזיציה היחידה: מה יכניס את האצבע לעין עמוק יותר לכל מי שאיננו תומך ישיר.
ואתם יודעים שלא חשוב כמה נזק ייגרם לישראל ולתושביה, הם ימשיכו להעביר חוקים ולנהל מדיניות מתוך עוד פוזיציה ידועה מראש: מה יכניס עוד אצבע, לעוד עין, עוד יותר עמוק.
הכל ידוע, ועוד יותר ידוע.
ובינתיים המדינה הולכת ועוד יותר נשמטת.
חבר שלי שלקח את אביו למיון בהול באמצע הלילה באיכילוב מצא את עצמו ממתין 12 שעות כי אין כוח אדם לביצוע בדיקת סי.טי. חברה שהילדה שלה לומדת רק חצאי ימים כי אין מורים מחפשת איך לצמצם עבודה כדי לעבור לחינוך ביתי. על יוקר המחיה משעמם כבר לדבר, פשוט תשלמו, זה לא שיש דרך אחרת להשיג כאן מזון ומחסה. על איכות הסביבה מופקדת שרה שמערכת הנשימה שלה מתפקדת רק בסביבה רעילה. ותסתכלו לרגע על העיר שלכם, על השכונה, על המקום שבו אתם גרים; זה מוכרח להיות ככה?
כולנו שקועים עד צוואר בשגרת סערות חסרות חשיבות – לפני שבועיים שנאנו את גל הירש, לפני שבוע את יעל פוליאקוב – הכל מציף ואז נשטף באסלה לטובת הסרק הבא, וכל הדיונים בכל הרשתות ובכל האולפנים נמשכים כאילו לא נאמר כבר הכל מיליון פעמים. כאילו הדיון עצמו הוא לא צעצוע שבור, שלא חשוב כמה תנערו אותו, כל מה שתשמעו הוא, שוב, את קרקוש החלקים השבורים בפנים.
זה אולי מתדלק את השנאה – אם אתם עדיין מתודלקים ממשהו שנאמר באולפנים – אבל זה לא ישנה שום דבר בכלל. זה שבור. ייתכן שהמטוטלת הישראלית הגדולה פשוט נתקעה בצד אחד – לא הצד שלי – והפסיקה לנוע.
כל זה מצטבר ומייאש מאוד. עד לא מזמן הייתי מגיע למחאות, מוסיף תגובות, סופר לאחור את הימים לקראת הבחירות המשוערות. אבל בזמן האחרון הלהט מתפוגג; הליכוד יציב או מתרומם לאיטו בסקרים, כל פוסט מתחסד של מירי רגב או מתרפס של ביסמוט מביאים כמויות לייקים (גם אם קנויים) חסרות תקדים, והנה נתניהו כבר מפריח לאוויר עוד בלון עשוי אוויר שיישא אותו בבטחה מעל אסון ה-7 באוקטובר וטוען שהיי, זה הכל רונן בר שארגן מרד! זה מאה אחוז רונן, תחפשו אותו, אני לא בבית וגם לא קשור!
עוד לבנה בחומה.
ומסביבי, ישראל הולכת לאן שהיא הולכת. אמרו שהמילואימניקים יחזרו כועסים. חלקם חזרו מורעלים. הגבריות הישראלית – אני קורא ב-ynet – הפכה שוב מאצ'ואיסטית וימנית, נשים מחפשות "זכר אלפא", מודל-העל הוא עידן עמדי, האיש שיורה ולא בוכה וגם מפטיר "אפסים" לעבר מי שקראו לסיום המלחמה.
חוק ההשתמטות יעבור או שלא, ובכל מקרה ההשתמטות עצמה בתוקף, אל דאגה, היא לא הולכת לשום מקום, בטח לא לבקו"ם. הדת עצמה כבר קדושה יותר מדת; גרעינים תורניים הם עכשיו הסוג המועדף על כל סוגי המפצחים, כיפה היא נשק יום הדין מול כל ניסיון אכיפה.
צריכים להיות עיוורים מבחירה כדי לא לראות לאן הכל זז, וצריכים להיות אילמים כדי לא להגיד לעצמך, לפחות בשקט, בראש, בינך לבינך, את צירוף המילים שאסור בכלל להשמיע:
המדינה הזאת גמורה.
כי היא לא גמורה, נכון? יהיו בחירות ואחריהן שינוי גדול ותנופה מחודשת, לא ככה? למה אני לא שומע אתכם שם ביציע?
אה, כי גם אתם, איכשהו, לא בטוחים שהמדינה הזו – לפחות כמקום דמוקרטי יחסית, ליברלי יחסית, משגשג יחסית, סולידרי במידה, מכיל בערך – עומדת לשרוד ככזו?
רובנו מאמינים שבבחירות הקרובות תינתן איזו תשובה דפיניטיבית. אם נתניהו נבחר שוב – כולם לסירות ההצלה. אם לא, אנחנו נכנסים לרמונט כללי, שיפוצים, תיקונים ואיתחול מחדש. נשמע כמו הוראות הפעלה די פשוטות, ועם לו"ז ידוע, אבל מה אם גם הבחירות לא יביאו איתן שום בהירות חדשה? למעשה סביר יותר שיביאו עוד בחירות – זו אותה ההתפלגות כל הזמן – ואחריהן, ובכן, עוד יום שבו ישראל תלך למקומות שאליהם היא הולכת, וזהו.
האם המדינה הזו "גמורה"? אני רוצה – מוכרח – להאמין שלא. אבל משבוע לשבוע זה הופך קשה להחזיק את התקווה גבוה באוויר, ומיום ליום מצטברות ההוכחות שאומרות לי: מה פתאום גמורה, יא גמור! תקשיב לאורית סטרוק: המדינה רק נולדה עכשיו, ובנס, וקודם כל חג שמח, ואיפה בעזה היית שמח לקבל מגרש?
מדי בוקר אני יוצא לעוד יום ישראלי כמו חוקר פרטי שמחפש רמזים; האם זה נכון מה שאומרים, שהמדינה הזו גמורה? אני אוסף, ככל יכולתי, ראיות הפוכות; הנה, דיווחים כלכליים על אקזיטים והנפקות בהייטק ב-80 מיליארד דולר ב-2025 – מספר עצום – ויתרות מט"ח של 231 מיליארד דולר – מספר מרשים – והשקל חזק, כמעט בריון, ודני אבדיה חזר בגדול, והשמש זורחת, ויש עם מה להרגיש טוב.
ואז ערוץ 14 מעלה צילום של ג'פרי אפשטיין בהודעה על מותו של מתי כספי; ונתניהו לא מעלה כלום כי מה שווה יוצר לאומי ענק וקאנוני אם הוא לא תמך בך; ועמית סגל והלהקה מסתערים בשיניים חשופות על אהוד ברק – בסדר, השתכנעתי, אני לא אצביע לו בבחירות; ואני הולך לקנות גבינה, חומר ניקוי ושישיית נייר סופג ויוצא עם מאה שקל.
נדמה לי שהשאלה אם "המדינה הזאת גמורה" פשוט לא נכונה; השאלה היא אם המדינה הזו עוד יודעת, או מסוגלת, או רוצה בכלל, להשתנות לטובת אזרחיה. ואין תשובה.
בטח בבחירות יגידו משהו. אבל עד אז, לפעמים, לעיתים קרובות מדי עכשיו, אני פשוט מתיישב בצד הדרך, משתדל לא לגעת בנייד – הכל שם מדכא מדי – וגם לא לחשוב; רק לקוות. אומרים שהתקווה מתה אחרונה. בינתיים היא מחוברת למכשירים.
