יש לי יתרון של שפה בתאילנד. אמנם אינני דובר תאית, אבל גם אנגלית אני לא באמת דובר, וזה משמש כיתרון: הואיל ואני משופשף באנגלית משובשת, קל לי לתקשר עם המקומיים. אני והם דוברים את אותה אנגלית שבורה ורגילים להשלים פה ושם מילים בפנטומימה. הילדים שלי, לעומת זאת, שהאנגלית שלהם היא ברמה של שפת אם (לא ברור אגב איזו אם, כי האם שלהם לא מדברת טוב כמותם), פונים אליהם באנגלית מצוחצחת שעוברת להרבה מהתאילנדים פה מעל הראש, והם קוראים לי כדי להוריד את הרמה ולרדד את השיח כדי שיבינו מה הם רוצים. משל למה הדבר דומה? וואלה לא יודע. לא חושב שיש משל שמתאים לזה.
נאמר זאת כבר עכשיו כי זו שאלה שמרחפת מעל מי שנוסע לתאילנד. אז כן, יש מלונות שאם תצעק בלובי "נהוראי" כולם ייצאו מהחדרים. יש בכך אמת. ויש בכך מן המקריפ, כלומר זו עשויה להיות חוויה די מבלבלת, לטוס עשר שעות ביממה ולהגיע לאילת.
יש איזו אטרקציה בינונית של סנפלינג שאחד המדריכים בו למד לשיר שירים בעברית. המטיילים הישראלים לימדו אותו להיטים עדכניים, והוא שר לכולם על ה' יתברך שתמיד אוהב אותו ותמיד יהיה לו רק טוב. הישראלים מריעים לו, מצלמים, מעלים לטיקטוק, והנה נפוצה השמועה שכל ישראלי בתאילנד חייב לפגוש בתופעה. אנחנו נקלענו לשם בטעות, אבל מאוד מהר הרגשנו שהגענו לאיקאה בראשון. בהמשך, באחד המלונות שהיינו בהם בקופנגן, היה רוב ישראלי בולט. ולא, זה לא הולך להיות מהטקסטים האלה של הטפת מוסר על ישראלים בתאילנד ואיך הם מתנהגים, כי האמת שהאווירה הייתה נעימה וטובה, ובאופן כללי אני לא מתחבר לתדר הזה של "בואו נברח מישראלים". וואלה, מה יש לברוח מהצעירים האלה בחוף שמקפיצים כדור, וחלק גדול מהם נלחם עבורי בכמעט שנתיים וחצי האחרונות בעזה? האם יש כבוד גדול מלהיות במחיצתם?
אז ישראלים בתאילנד זו עובדה וזה סבבה, אבל כן חשבתי על התייר משוודיה שנקלע למלון כזה שכולם בו ישראלים. אני מניח שהדבר הראשון שהוא עשה כשהוא היה רגע לבד בחדר זה גוגל על ישראל כדי לבדוק כמה אנשים יש במדינה הזו, כי הרי לא ייתכן שמדינה של עשרה מיליון ממלאת ככה את קוסמוי או קופנגן. והוא משוכנע שיש מאה מיליון ישראלים, אבל הצ'ט אומר לו, וואלה לא, אחי, יש רק עשרה. אז הוא כועס על הצ'ט ואומר לו: שמע, אישית ראיתי היום עשרה מיליון רק בקוסמוי, אתה מתבלבל, לך תבדוק את עצמך שוב. והצ'ט חוזר אליו ואומר לו, אתה צודק, יש מאה מיליון ישראלים, טעות שלי. אבל זה כי הצ'ט הוא טיפוס מרצה.
לפרוטוקול אציין כי בהאד רין יש מסעדה שיש בה שלט שאומר שאין כניסה לתיירים מישראל. זו רק מסעדה אחת, ואולי יש להם סיבות לכאורה טובות לתלות כזה שלט, אולי אחרי איזו מסיבת פול-מון הגיעה לשם קבוצה של שיכורים שעשו שם שמות, אין לי מושג. אבל כן אומר שזו חוויה לא נעימה לראות את זה, ולא נראה שלמישהו זה נראה לא בסדר.
באחד הימים נכנסנו לעשות מסאז' משפחתי במקום שהיה נראה מסודר למשעי. אני באתי לשלם על כולם, הורים ושני ילדים, והסברתי לאחראית שיש לי כאב ספציפי בכתף שמאל ואני רוצה חצי שעה עיסוי רק על האזור הכואב. האנגלית המשובשת שלי כמעט הספיקה. כמעט, כי האחראית הבינה מה אני מבקש, אבל משום מה היא חשבה שזו בקשה לכל המשפחה. אולי הסיקה שיש לנו איזו בעיה גנטית בכתף שמאל. מפה לשם התיישבו כולם וכל אחד בזמנו החל לתהות מה הלו"ז בעצם, למה המסאז' לא מתקדם ומה האובססיה שיש למטפלת לנקודה מאוד ספציפית ליד הכתף. יצאנו אחרי חצי שעה כשהכתף שלי הפסיקה לכאוב, אבל הכאב עבר אל כל היתר.
אם בתקלות עסקינן, אציין כי לא עשיתי סקר שוק ולא בדקתי את זה רוחבית, אבל במקומות שאנחנו היינו בהם, היה איזה עניין של לא לשים דלת בשירותים בחדרים. בחלק מהמקומות הכל היה פתוח ובחלק אחר עשו טובה ושמו איזה וילון. בהתחלה חשבתי שזו טעות, אבל התברר לי שזה מקובל פה, והשאלה היא למה. כאילו, מחילה מכבודכם, אבל לתאילנדים אין ריח בקקה? למה לדעתם אדם בחדר זוגי צריך לחרבן כשאין דלת מפרידה בינו לבין האדם השני בחדר? שאלתי את הצ'ט על העניין, והוא אמר לי שאני צודק וזה לא בסדר, ואז שאל אם אני יודע כמה אנשים גרים בישראל, כי איזה שוודי טוען שיש מאה מיליון.
כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר מישהו דיבר איתי על אמילי דמארי. הוא סיפר על חטופה שבגלל ששירתה במג"ב וגם כמה מבני משפחתה בכוחות הביטחון, הסירו תוצאות הקשורות אליה מגוגל ובאופן כללי שומרים על פרופיל נמוך לגביה. מאז התפללתי עליה כל יום. באמת כל יום.
ביום שהיא שוחררה היה שמח כל כך. הרגשתי, האמת שכולנו הרגשנו, כאילו בני משפחה שלי שוחררו מהשבי. זה חלק מהיופי בעם שלנו.
והנה, באחד הימים בקופנגן הייתי בדרך לאיזה חוף שאמרו שהמים בו בצבע טורקיז (אני מחפש חופים עם מים בצבע הזה), ואמילי חולפת על פניי עם אופנוע. היא בדרך לנסיעת הסברה באוסטרליה, בהפוגה קצרה בתאילנד להתרענן. ולמרות שעברה יותר משנה מאז שוחררה, זה עדיין לא נתפס בעיניי שהילדה הזו, שהתפללתי מדי יום שתשוב, שוחה פה לידי בחוף שהמים בו בצבע טורקיז וחוגגת את חייה.
אולי יום אחד אתרגל לכך, אבל כרגע לראות אותה חופשייה ומאושרת, זה עדיין בגדר חלום. ואת, אמילי האהובה, מזכירה לכולנו שלפעמים חלומות מתגשמים. שבת שלום.
