דנה סמו זוכרת היטב את הערב ההוא, בדצמבר 2024, שבו עלתה לבמה רגע אחרי הודעה משתקת. "אבא כתב לי שאמא הייתה מעורבת בתאונת דרכים עם חזיר בר ושהוא נוסע לבית החולים", היא משחזרת, ״הם בצפון, אני רגע לפני הצגה באריאל מול מאות אנשים. עליתי לבמה. עשיתי הכל על אוטומט, שהקהל לא ירגיש שום דבר, זו הייתה חוויה חוץ-גופית כזאת, את מנותקת לגמרי. ואז כשאני יורדת מהבמה לחדר ההלבשה, אחיינית שלי מתקשרת אליי ואומרת 'סבתא מתה'. אמרתי לה, 'את עובדת עליי'. היא אמרה 'למה שאני אעבוד עלייך?' שם נפל האסימון. מרוב הלם יצא לי משהו כמו 'איך אמא שלי חייבת שזה יהיה גם קומי, תאונה עם חזיר בר'. ואני באריאל וצריכה להגיע לנהריה. ובדרך יש פקקים ועבודות בכביש, וכל המשפחה מחכה לי בבית החולים שעות כדי שאפרד ממנה, מעכבים את הכניסה לחדר המתים. הגעתי ב-1:00 בלילה ונפרדתי ממנה. אני לא מאמינה גדולה במיסטיקה, אבל באותו יום, ב-18:30, הרגשתי עצבות מטורפת. אני זוכרת שיובל (סמו, בן זוגה ואבי ילדיה, ר"א) ניגש אליי ורצה לחבק אותי והדפתי אותו, אמרתי לו אני עצובה, לא יודעת למה. בדיעבד הבנתי שזו הייתה השעה של התאונה. כנראה זו הייתה הנשמה שלה".
איזה סיפור.
״כן, הייתה שם התנגשות של שתי מכוניות שעלו עליו. אמא הייתה בן אדם טוב, כל הזמן עזרה וטיפלה, היא הייתה אחות 40 שנה, באמת בן אדם שרק נותן, ובאיזשהו אופן זה מתאים שלא היה אדם בתאונה. כי מה תגידי על חזיר? הוא מכוער, הוא מטומטם, אבל זה לא מישהו שאפשר להאשים. אני מרגישה שהיה לי יותר קשה אם זה היה בן אדם. והחיים משתנים. אני לא חושבת שמבינים את הקשר בין אמא לילדים עד שזה נעלם מהחיים. אני מרגישה שזה החזיר אותי אחורה".
תסבירי.
״לחזור אחורה במובן של לבחון דברים שוב. זה גרם לי לשים בצד המון רעשים ודברים שחשבתי שהם אולי הרצונות או המטרות שלי. מאז המוות אני מנסה קצת לבנות את עצמי מחדש. יש לי מלא רעיונות ושאיפות, ואני בעיקר רוצה לגלות מה באמת עושה לי טוב. כשחקנית אומרים לך שאת צריכה להיות פרודוקטיבית כל הזמן, ואני מוצאת שהרצון האמיתי שלי הוא הפוך. אני רוצה ליהנות שנייה מהשקט, לא מהמרדף, לא מתחרות".
אולי כי הטלטלה האישית הזו שמתרחשת באמצע טלטלה לאומית מחזקת את ההבנה שהחיים שבריריים.
״נכון, יש אנשים שלוקחים את זה למקום של 'אני מבין שאני צריך לחיות עכשיו, שאין הרבה זמן' ואז יש להם איזה מנוע אדיר. ואני אומרת - אולי את פשוט רוצה לשבת ולהיות עם אנשים שאת אוהבת? אז תמותי ולא תשאירי אחרייך משהו, זה בסדר".
"בלידה הראשונה הכניסו אותי לקיסרי, האחות הכניסה את יובל לחדר והוא ראה לי את המעיים או משהו, ועד היום הוא בטראומה. אבל הוא ראה אחר כך משחק כדורגל בחוץ. עד היום כשחברים שלי אובר-אמפתיים לאישה ההרה שלהם אני מתנצלת בפניהם ואומרת ׳סליחה שאני לא יכולה לגמרי לפרגן לזה, זה קצת קנאה וקצת דוחה אותי'"
זהו לא ראיון פרישה. סמו, 48, משחקת בימים אלה בסרט חדש לצד פבלו רוזנברג, 'הולה צ'או'. "צילמנו חודש אחרי 7 באוקטובר, הקפיצו אותי לסרט כי השחקנית שהייתה אמורה לשחק כבר לא הייתה בארץ", היא חושפת; "הרגשנו שאנחנו חיילים, שאנחנו עושים משהו לטובת הקולנוע הישראלי".
במקביל היא עמלה על פרויקטים משלה. אפשר לקרוא לזה התפתחות, אפשר לקרוא לזה צמיחה ממשבר, ואפשר לקרוא לזה העשור הזה בחייה של אישה שבו תש כוחה מלקבל הנחיות מאחרים. "כשחקנית המון דברים לא בשליטתך, את משחקת שורות של אחרים, וזה מקום שפחות מתאים לי היום", היא מודה, "אני הרבה יותר רוצה לכתוב את הדברים שלי. יש סדרה על מורים שאני עובדת עליה כי אני מחוברת לעולם הזה, אני מורה לאנגלית כבר תשע שנים. אנשים לא מבינים כמה המורים חשובים. אני רוצה לכתוב על זה, אבל אני מודה שלא פשוט למכור סדרה כזו".
מה זאת אומרת?
״כבר הייתי בקשר עם זכיינים והפקות, אבל הטלוויזיה לא רוצה דברים לא-סקסיים, ובית ספר זה משהו שקשה למכור כסקסי. זה לא 'פאודה'. אני לא רוצה לעשות 'דגראסי' או להביא משהו קומי מהצד של התלמידים, אני רוצה לדבר על העולם של המורים. סדרה למבוגרים שתפתח את הדלת לעולם הזה".
כמי שפוגשת תלמידים, מה את מבינה על הדור הזה?
״מצד אחד הם ילדים אינטליגנטיים, מבריקים, ציניים, אבל הכל נורא מבולבל. הם המון מול המסכים. בטבע שלהם הם רגישים וטובים, אבל הם לא מפתחים הרבה את האינטראקציה הבין-אישית. ויש המון כשל אמפתי גם בגלל זה״.
איפה את פוגשת את זה?
״קשה מאוד גם להורים וגם לתלמידים להבין את הדבר הזה שנקרא קולקטיב. יש ממש סגידה לאינדיבידואליזם, שזה בסדר, זה העידן הזה שהתחיל בסוף המאה הקודמת. אבל המערכת הציבורית דורשת למידה קולקטיבית. אתה צריך לדעת להתאים את עצמך למסגרת, וזה דבר שגם ההורים עצמם לא כל כך מבינים - איך מתפשרים על צרכים אישיים ומקריבים אותם למען קבוצה״.
תני דוגמה.
״את מבקשת שקט, דבר הכי טריוויאלי, וזה יכול לקחת 10 דקות עד שתקבלי שקט. גם הדרך שבה הם עונים. הרבה מאוד תלמידים לא מבינים בכלל מה זה יחסי מורה-תלמיד, הם רגילים שהם יכולים להגיד הכל לכל אחד, או להמשיך לדבר, כי זה ברור שהצורך האישי שלהם יותר חשוב. זה לא באשמתם, הם נהדרים, אבל הם לא קיבלו את הכלים בכלל להבין את זה.
"להורים יותר קשה היום לשים בצד את הצורך הפרטי של הילד שלהם ולהתייחס למה שהמערכת צריכה. יש שיעורי העשרה, למשל, ובית הספר החליט ששיעור ההעשרה הוא, סתם לדוגמה, משחקי ילדות, קלאס, גומי. אז יש הורה שיכול לבוא ולהגיד ׳אני לא מבין למה בחרו בזה, הילד שלי לא אוהב את זה׳״.
בקיצור, אנשים נהיו קקות.
״אבל אז תדייקי מה זה קקה, מה זה אומר?״
שהם חושבים רק על טובתם האישית המיידית.
״בדיוק. אתה לא חושב על איך מנהלים את הדבר הזה ביחד. זה באמת קשה, כי לכל ילד ולכל הורה יש צרכים אחרים. אבל מה לעשות שבתי הספר הם עדיין משהו קולקטיבי? כולם נאבקים לפצח את הדבר הזה, גם מול ההורים וגם מול התלמידים. אבל מי שנשאר למטה זה הפועלים, המורים שקמים בבוקר וצריכים להתמודד עם הדבר הזה, ואף אחד לא רואה אותם״.
מה משאיר אותך בתוך מערכת החינוך? אין תהילה, אין כפיים בסוף ההצגה, אין תגמול כלכלי. ״בסוף כשאת מצליחה ליצור את הקשר עם התיכוניסטים, את מרגישה שאת משפיעה ועושה משהו משמעותי. זה התגמול. הרבה פעמים הרגשתי שזה יותר מתגמל אותי מאשר יום צילום, או אפילו מלעלות על במה. אי-אפשר לתאר את התחושה הזו. ואל תשכחי שמורה באיזשהו מקום הוא שחקן. את נכנסת לכיתה, לקהל. אוקיי, אז זה לא הבמה, אבל זו עבודת השחקן הכי גדולה שיכולה להיות״.
איך התלמידים מתמודדים עם זה שאת שחקנית מוכרת?
״הם מתלהבים, אבל זה יורד מהר מאוד. צועקים ׳שקשוקה, שקשוקה׳ אבל שם זה נגמר״.
מבקשים סלפי בסוף שיעור?
״כן״.
את זורמת?
״לא״.
"מה תגידי על חזיר? הוא מכוער, הוא מטומטם, אבל זה לא מישהו שאפשר להאשים. אני מרגישה שהיה לי יותר קשה אם זה היה בן אדם שמעורב בתאונה"
ויש עוד תפקיד, והוא כרגע הגדול מכולם: סמו היא השריף של 'גינת הבנים' בגבעתיים. מבוטקה הקפה שבגינה היא מתצפתת מדי יום על המתרחש בין המגלשות, הנדנדות והספסלים. יש דרמה, יש תסיסה, יש קתרזיס. לא שמעתן על כל זה רק כי יש כאן שריף בתפקוד מלא. ״נגיד לפני שבוע הלך כאן ילד לאיבוד והתחיל לבכות. במשך 40 דקות הייתי עם החבר והילד, הרמנו את המשטרה, אופנועים, דאגתי שימצא את ההורים״, היא אומרת תוך כדי עוד משמרת לא רשמית; ״אם יש כאן ריב, אני אטפל בריב״.
כלומר בפוליטיקת הזהויות שלך, לפני שאת אישה, אמא, רעיה…
״אני השריף, כן. החלום שלי הוא שזה יהיה על מדים. משהו בוקרי כזה. אבל זה קצת תלוש מהמציאות״.
אולי זה צורך פנימי שלך בשליטה, בתפקיד שנותן ביטחון?
״אני חושבת שתמיד רציתי להיות קצת שוטרת. זה מתוך זה שאני חווה את עצמי פחדנית ורציתי לעטות על עצמי איזה משהו אמיץ כזה. מ-7 באוקטובר נורא רציתי להיות במילואים".
מה רצית לעשות במילואים?
״להילחם. להיות כמה שיותר אקטיבית בדבר הזה. למרות שאני מפחדת מנשק״.
עכשיו את גם בעשור שבו אישה מתחילה לראות מעבר לתפקידיה החברתיים. הילדים קצת גדלים, פתאום יש זמן לשבת ולבהות.
״כן. יש לי בן בן 20 בצבא, בת תיכוניסטית וילד בכיתה ג׳. אני קצת נאחזת בשנים האלה שלו״.
ואלה השנים שפתאום נשים גם מסתכלות הצידה על בן הזוג ותוהות מה האינטרס מולו עכשיו.
״נכון, אבל זה מעניין, כי דווקא בשנים האלה, ויכול להיות שגם בעקבות המלחמה וגם בעקבות המוות של אמא שלי והמוות של אבא של יובל, המקום הזה של הבית הוא יותר בטוח. אני מרגישה שזה ככה גם לי וגם ליובל".
כמה שנים אתם ביחד?
״מלא. התחתנו ב-2004. אני צוחקת על זה שאני צריכה חוויית חתונה מתקנת, כי זו הייתה חתונה כזאת פח".
למה? מה קרה שם?
״הייתי נורא צינית ונורא התביישתי. עשינו את זה במסעדה בזכרון רק עם האנשים הכי קרובים ועוד כמה בני דודים. נשפך יין על השמלה שלי בתחילת החתונה. הרמתי את השיער עם סיכה פח מההצגות. באותו יום נסעתי להביא בעצמי את העוגה מבצק סוכר. שחיתי בבריכה באותו בוקר ונשרפתי. היום לא תראי כלות כאלו מטומטמות״.
נו, אתם יכולים לתקן בחתונת הכסף.
״אני חושבת על חוויה מתקנת והאם זה יהיה פתטי, כי אני אלך על משהו הרבה יותר מוחצן״.
יובל ייצא מתוך צדפה?
״לא, הוא לא יגיע. אולי זה יהיה עם בובה שלו״.
שמעי, גבר מצחיק זה סקסי.
״זה נכון. אם אין הסתכלות קומית - איך תצאו מריבים? ממשברים? נגיד הלידות שלי. יובל הלך בלידה השנייה לאסוף חבר משדה התעופה. לא היה לו כוח להיות לידי. זה יכול היה להיות פצע, אבל אנחנו מסתכלים על זה בהומור".
הוא לא היה בלידה כי הוא אסף חבר?
״וגם כי הוא היה עייף. באופן כללי הוא לא היה בלידות. בלידה הראשונה הכניסו אותי לקיסרי, האחות הכניסה אותו והוא ראה לי את המעיים או משהו, ועד היום הוא בטראומה. אבל הוא ראה אחר כך משחק כדורגל בחוץ. עד היום כשחברים שלי אובר-אמפתיים לאישה ההרה שלהם אני מתנצלת בפניהם ואומרת ׳סליחה שאני לא יכולה לגמרי לפרגן לזה, זה קצת קנאה וקצת דוחה אותי׳. יש לנו חברים טובים שהגבר התקשר אליי כשאשתו ילדה כדי שאעזור לו לבחור טבעת יהלום. צד אחד של המוח שלי ממש רצה להגיד לו איזה מותק, וצד שני פשוט אמר לו, ׳אתה לא מתקשר לבן אדם הנכון, זה דוחה אותי׳״.
מה יובל הביא לך ללידה?
הוא אמר ׳קיבלת ילד׳״.
