כמה ימים לפני סוף השנה גילתה הדר מרקס שחגיגות הסילבסטר לא יכללו הפעם ספירה לאחור שתסתיים בנשיקה. המסיבה היחידה שתוכננה הייתה עגומה במיוחד, מסיבת פרידה: סגירת גלצ, מקום העבודה שלה ב-23 השנים האחרונות. במקום שימוע, מכתב או שיחה, קיבלה שדרנית הרדיו את ההודעה יחד עם כל ישראל. "גילית פעם שפיטרו אותך דרך ynet? זה יצא בפוש" היא אומרת. "ככה היה. התקשרתי לבוסית שלי ושאלתי אותה 'אז לא לבוא ביום ראשון? להזמין כבר טיסה לטיול של אחרי הצבא?'"
מעליב.
"מאוד מעליב, יש דרך לעשות את זה. נעלבתי בשמי, נעלבתי בשם הטכנאים, בשם עובדי מטבח. נעלבתי. ואז ניסינו להבין מה קורה. הרגשתי כמו ילדה שמדברים מעליה באנגלית. אני לא מבינה בזה וכל כך מתרחקת מפוליטיקה כדי שאני אוכל להיות בשביל הדבר עצמו - המאזינים של גלגלצ".
בינתיים דחו את הסגירה עד להחלטה בבג"ץ, יהיה דיון במרץ. את חוששת ליום שאחרי?
"אני לא לבד שם, יש שם עוד המון אנשים שאני דואגת להם. מה יהיה עם אלברט, ומה עם בני, ומה עם ג'ולי, ומה עם שירה, ומה עם דנה".
ובאופן אישי?
"אני מאמינה שאני אמצא תחנת רדיו שתסכים לקבל אותי. אבל מה אני אשדר שם? למי? אני חושבת שגם כשאנחנו לא במלחמה, העבודה שלנו חשובה. את חושבת שבתחנה פרטית אני אוכל להגיע לחיילים או לדבר ככה על מה שקורה בכבישים?"
כבר עשור שמרקס קמה בכל בוקר בחמש ונוסעת לתחנת הרדיו ביפו. היא נחשבת למגישה אהובה מאוד, בלתי אמצעית, חברה של כולם מהבית. זוכרת היטב שמות של מאזינים שפנו אליה פעם. גולשים ששלחו הודעות ברשתות עם סיפור או סתם תודה על שהרימה להם את הבוקר. לפי סקר TGI האחרון, התוכנית שלה, 'מדינה בדרך', היא המואזנת ביותר בישראל, עם למעלה מ-1.1 מיליון מאזינים ושיא רייטינג של 435 אלף מאזינים בשבע בבוקר. זו גם התוכנית המואזנת ביותר בפריפריה, עם מעל 50 אחוזי האזנה בנגב ובצפון. בתקופת המלחמה נסעה לשדר בבסיסים ברחבי המדינה, הנחתה לוויות של חיילים, הייתה בקשר עם משפחות החטופים וגילתה שאמילי דמארי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע הקשיבו לה כמעט בכל בוקר בשבי. מרקס הייתה כל כך מושקעת בכל מה שאפקט 7 באוקטובר עשה לאנשים, שרק בשלב מסוים הבינה שמשהו נכנס לה חזק מדי מתחת לעור. בטיפול היא גילתה שיש לזה שם. האבחנה היא פוסט-טראומה.
"לכולם היה עצוב, כל ׳הותר לפרסום׳ שבר לנו את הלב. אז אני חשבתי שכולם מרגישים ככה. כמוני. היו ימים שלא זיהיתי את עצמי במראה. הייתי כל כך עצובה שכמעט לא תיפקדתי, אבל הייתי חייבת לקום מהמיטה כי הייתי חייבת ללכת לרדיו. אני חייבת את זה למאזינות ולמאזינים. הייתי חייבת לקום ולהתלבש ולצאת, אחרת הייתי שוכבת במיטה".
מה זה חייבת? למה לא להתקשר ולהגיד שהיום את לא מגיעה?
"כי ידעתי שמחכים לי. הבנתי שיש לנו המון מאזינים בעזה, אחרי זה בלבנון, בסוריה, באיו"ש, היה לי מאוד כבד על הלב וחשבתי שלכולם כבד בדיוק כמוני. הרי אני לא שונה מאף אחד. ענברי, החברה הכי טובה שלי מגיל 15, היא קב"נית בצבא. היום, בדיעבד, אני יודעת שהיא ממש החזיקה אותי. היו לנו שיחות בלילות והיא הייתה עושה לי עיבוד. לא ידעתי את זה, אבל היא הייתה משחררת ממני, ולה תמיד סיפרתי הכל, מה אני מרגישה וכמה זה כואב לי. אחרי שמשפחת ביבס חזרה בארון, לא הצלחתי להרים את הראש. משהו שם נשבר בי. אמרתי לה שאני חושבת שאני צריכה לקבל עזרה וללכת לטיפול. היא אמרה לי, ׳אני יודעת׳, כאילו היא חיכתה".
למי פנית?
"היא שלחה לי את המספר של ד"ר יעל שובל-צוקרמן, מומחית לטראומה, ואמרה שהיא מתפללת שהיא תוכל לקבל אותי. סימסתי ליעל והיא ענתה 'אני מצטערת, אני בצו 8. אני כרגע בקליטה של החטופים שחוזרים. אחשוב בשבילך על מישהו שיעזור לך'. אחרי יומיים היא התקשרה ואמרה 'אני אטפל בך'. זה עוד יותר הבהיל אותי, כי אמרתי, וואי, למה היא מפנה לי זמן?"
ומה קרה אז?
"הייתה התובנה שכולם מרגישים נורא ואיום, אבל כנראה שאצלי משהו לא בסדר. האבחון היה איטי ומאוד מסודר. ברגע שהיה לזה שם - כשהיא אמרה כן, יש לך פוסט-טראומה (PTSD) - אפשר היה לטפל בזה. איזו תחושת הקלה. באבחון הייתה שאלה שהכי דפקה לי את המוח: אם אני נמנעת מפגישות עם אנשים שלא קשורים במלחמה? בהתחלה עניתי לה 'מה פתאום?' ואז נזכרתי שיש לי חבר נורא טוב שנולדה לו בת לפני שנה וחצי ועוד לא ביקרתי אותו, אבל אחות שכולה שילדה, הלכתי לבקר. היו חברים ששנה וחצי לא נפגשתי איתם כי הם לא מילואימניקים, הם לא מפונים, הם לא משפחות שכולות, הם לא משפחות פצועים".
הרגשת שזה גובה ממך גם מחירים בריאותיים?
"זו זכות מטורפת לשבת מאחורי המיקרופון. הייתי עושה את זה עוד אלף פעם, למרות המחירים שזה גבה. בנובמבר 2023, היה איזה ערב ששיחקתי עם הבן שלי, עמוס, והרגשתי כאבים מטורפים בבטן. הילדים נבהלו, עמוס אמר לי, 'אמא תתקשרי לרופא'. חברה לקחה אותי לבית החולים ובדקו אותי. גילו שהיה לי גידול של שמונה ס"מ שסגר על איבר פנימי וזה הרגיש כמו התקף לב. אני יודעת שכמה חודשים לפני כן, ביוני, הגידול לא היה. הייתי נקייה. ברוך השם הגידול היה שפיר. הוציאו לי אותו ביום שני וביום חמישי כבר שידרתי מכפר עזה. עכשיו אני מתמקדת מאוד חזק בלהביא כמה שיותר אנשים להיבדק. אני לא סובלת שאומרים 'המדינה על פוסט-טראומה'. תודה לאל, לא כולם בפוסט-טראומה. המון אנשים סובלים, אבל זו קשת מאוד רחבה. יש כל מיני תסמינים, יש חרדות, אבל לא כולם בפוסט-טראומה. אבל כל מי שמרגיש שהוא צריך טיפול, גם אם זו לא פוסט-טראומה אלא כל קושי אחר, חייב ללכת לבדוק ולקבל עזרה. אמרנו כל הזמן שכשהם יחזרו נטפל, נקום - אז קדימה. הפרק הזה הגיע. צריך להתחיל לקפל את הכביסה שזרקנו על הספה שנתיים".
שיחקתי עם הבן שלי באיזה ערב והרגשתי כאבים מטורפים בבטן. הילדים נבהלו. חברה לקחה אותי לבית החולים וגילו שהיה לי גידול של שמונה ס"מ שסגר על איבר פנימי, וזה הרגיש כמו התקף לב. הוציאו לי אותו ביום שני. ביום חמישי כבר שידרתי מכפר עזה"
איזה אירועים את זוכרת למשל?
"שבועיים אחרי תחילת המלחמה, זה היה בערך ב-20 באוקטובר, נסעתי עם ריטה לשדר במלון המלך שלמה באילת. היו שם מפונים והיה שידור של חמש שעות מהלובי עם הספדים ועדויות. נאמרו דברים מאוד קשים, אנשים סיפרו בדיוק מה קרה להם, כמו 'זזתי הצידה מהחלון והם רצחו את אבא שלי'. משם טסנו חזרה לתל-אביב בלילה, כי בבוקר היה לי שידור מיפו, ובשדה התעופה של אילת נכנסתי לשירותים והקאתי. מישהי באה ושאלה אם אני בסדר, אז אמרתי לה שאני חושבת שהיום הזה עלה לי, ויצאתי החוצה. היא חיכתה לי בחוץ עם בקבוק מים ואמרה 'נעים מאוד, אני רבקה, אני מנהלת מרכז חוסן ארצי'. צריך לדעת ליד מי להקיא".
לגמרי.
"שאלתי אותה אם היא יודעת להסביר את מה שקרה לי, אז היא אמרה שזו תגובה שמתאימה, למשל, לעובדות סוציאליות שמטפלות במסות של אנשים. אמרתי לה, 'אבל לא טיפלתי באף אחד, היה לי שידור'. היא אמרה 'אבל שמעת במשך חמש שעות סיפורים מאוד קשים והגוף כאילו מוציא את זה החוצה'. חשבתי שהיא קצת מגזימה וזהו, נסענו הביתה. מאז היו לי שידורים כאלה בכל שבוע. בכל פעם משהו מת בי עוד. אני חושבת שהדבר הכי נורא שקרה לנו, חוץ מהמובן, זה שהמון אנשים הרגישו שקופים: נשות המילואימניקים ונשות אנשי הקבע, המפונים בצפון ומשפחות הלוחמים, המשפחות השכולות ומשפחות הפצועים שבמחלקות שיקום, אף אחד לא מדבר איתם. באיזשהו מקום, עבורם אני החברה הזאת, מהאוטו בבוקר. ואני מרגישה שהרבה אנשים אמרו 'אני אדבר עם החברה הזאת שלי, והיא תצעק את הצעקה שלי'. בסוף אני יושבת בכיסא שהוא שלכם, של הציבור. הייתי בהזדהות מוחלטת. כאב לי בכל הגוף מההודעות שהייתי מקבלת, והיה לי חשוב לענות להודעות, לתת לאנשים קול. לקחתי על עצמי לנסות ולהנציח כל מי שביקש, זה התור הכי ארוך ועצוב. אני חושבת שכמעט טבעתי בשכול, אבל מבחינתי זה היה כבוד להמשיך".
איך הגבת לכותרת שהייתה במעריב עלייך: 'מגישת גלגלצ שהצילה את החטופים'?
"זו כותרת נוראית. טוב עשה מעריב שהחליף אותה באחת אחרת. תזכורת: גיבורים הצילו חטופים, חלקם שילמו בחייהם. עסקה הצילה חטופים. לכותרת ההיא היו תגובות מאוד קשות. מישהו כתב 'היא גם שיחררה את הכותל', ואז כתבתי לו בפרטי 'אתה יודע מי הציל את החטופים? חיילים שלנו. חלקם שילמו על זה בחיים שלהם'".
באיזה שלב שמעת שהחטופות האזינו לך בשבי?
"תם, אח של אמילי דמארי, הפך להיות חבר קרוב. כשאמילי חזרה, אמרתי לו, 'תם, אני חייבת לראות אותך, אני לא מכירה אותך שמח. לא ראיתי אותך בחיים מחייך'. אז הוא אמר לי, 'בואי אחרי השידור לשיבא, אני ארד למטה'. נסעתי לשיבא. התחבקנו. ראיתי אותו מחייך. זה היה החיבוק הכי מטורף שהיה לי בחיים. ואז הוא אמר לי, 'יאללה, תעלי. אמילי רוצה לפגוש אותך'. אמרתי לו, 'אני לא עולה, באתי אליך'. הוא אמר לי, 'לא, תעלי'. ואז עליתי והכרנו. זה היה יומיים אחרי שהיא חזרה. פתאום מישהי עברה במסדרון וצעקה, 'אני מכירה את הקול הזה, אני מכירה את הקול הזה'. ואז היא אמרה 'הדר מרקס'. זאת הייתה דורון שטיינברכר. היא אמרה לי, 'שמעתי אותך הרבה לפני המלחמה ושמעתי אותך בשבי מלא'".
מה זה עשה לך?
"אני חושבת שלא כל כך הבנתי מה היא אמרה. רגעים של הלם טוטאלי מכל הסיטואציה. ראיתי כרגע את אמילי בחיים. דורון מדברת אליי. היפה מהתמונה, מדברת, היא חיה, היא עומדת מולי, האינפורמציה שהיא אמרה לא באמת נכנסה לי למוח. ואז היא אמרה 'איך קרינה אוהבת לשמוע אותך. היינו שומעות אותך בכל בוקר. היינו מחכות לך ורק אז היינו קמות'. ואז קרינה ודניאלה ביקשו לבוא לשידור ואמרנו בטח. הייתה החלטה בגלגלצ שאנחנו לא מתקשרים לחטופים שחזרו וגם לא למשפחות להגיד להם לבוא. הם ידעו שהדלת שלנו פתוחה, אבל אני לא מתקשרת להזמין. אין לי שום עניין לעשות על זה רייטינג או קליקים. כשהן סיפרו ברדיו שהן היו שומעות אותי בכל בוקר, זה היה דבר גדול. אני שמחה שהמילים והמוזיקה שלנו עודדו אותן. קרינה אמרה, 'כשאת לא שידרת בחמישי, זה היה נורא'. זה עורר בי אשמה נוראית'".
איך את היום?
"מתמודדת! זה לא עובר, אבל אפשר ללמוד לחיות עם זה. אני לומדת להבין טוב יותר את הקשיים שלי ואיך אפשר להתמודד. יש כל מיני טריקים כאלה שיעל מלמדת אותי. למשל אם אני הולכת לבקר מישהו בהקשר של המלחמה, אז לקבוע משהו חשוב שעה אחרי, כדי שאני אהיה חייבת לקום ולא אשאב לשעות".
× × ×
לפני כחודשיים הצביעו חברי הממשלה בעד הצעתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ, לסגור את התחנה. כ"ץ טען כי תחנת רדיו אקטואלית אינה צריכה לפעול במסגרת צבאית. בכוונתו היה לסגור את גלצ עד מרץ לכל המאוחר, אך בג"ץ הוציא צו על תנאי שמורה לממשלה להסביר עד 15.3 מדוע לא תבוטל ההחלטה לסגור. לגבי גלגלצ, האחות הקטנה המופעלת על ידי תחנת האם, נאמר שיבחנו את עתידה תוך שמירת צביונה.
אמרו ששומרים על גלגלצ, אז ממה את דואגת?
"גלגלצ היא חלק מגלי צה"ל והיא לא יודעת להתקיים מחר בבוקר בלעדיה. רוב כוח האדם שלנו משותף. אנחנו משדרים מאולפני גלצ. הנכסים והתקציבים משותפים, הכל, כולל התדר. אני דואגת שאף אחד לא באמת בדק בשום שלב איך גלגלצ אמורה להתקיים ללא גלצ. זה כמו לסגור אוניברסיטה ולהשאיר פקולטה אחת. אני דואגת שיפריטו אותה או שנשתנה, שלא ישרתו פה חיילים, שלא נהיה חלק מהצבא ולא נוכל להמשיך להיות מה שאנחנו, תחנה ציבורית צבאית והכי ישראלית שמגיעה לכל חור ולכל בסיס, שנותנת קול למי שמגיע לו. בקצב הזה נהפוך לעוד רדיו מסחרי של מוזיקה ברצף ללא ערך מוסף מלבד כסף. דואגת. ממש דואגת".
אבל למה בעצם צריכים להשאיר את גלצ? המתנגדים חושבים שאין מה להשאיר תחנה צבאית שמשדרת אקטואליה.
"כשחיים במדינה של שירות חובה והצבא הוא הלב של העם והחוט המקשר בין כל כך הרבה אוכלוסיות, אז תחנת רדיו צבאית הופכת להיות משהו קצת פחות מוזר ממה שנדמה. יצאנו לשטח מתחילת המלחמה ארבע פעמים בשבוע בממוצע. ביקרנו בבסיסים הכי מרוחקים, ישבנו עם משפחות החטופים, עם קהילות שפונו, עם כוחות הביטחון ועם אמהות מודאגות. בחרמון, בשטחי כינוס מחוץ לעזה, בלבנון, באיו"ש, ים המלח, אילת, בכל מקום. אין עוד כלי תקשורת אחד שהגיע לשטח בהיקפים כאלה. זו דוגמה אחת".
יו"ר הוועדה לבחינת סגירת גלצ, דליה זליקוביץ, לא הכירה את שמך או ידעה שהתוכנית מואזנת. זה פגע? מוזר בעינייך?
"גם אני לא ידעתי מי היא".
אבל היא יו״ר הוועדה, מן הראוי שתדע מי את, לא?
"מודה שאין לי את הכלים המקצועיים להעריך מה חברי הוועדה צריכים או לא צריכים לעשות או לדעת. אני מבינה מהתגובה של דליה בעניין הזה, שלאחר שנכנסה לוועדה היא למדה להכיר אותי ואת התוכנית שלי. ואם היא קוראת את המילים האלה, אז אולי זו הזדמנות להזמין אותה להכיר בשידור-חוץ שלנו ביום שני הקרוב באור הנר שבעוטף, גם ג׳ימבו ג׳יי יהיה".
מישהו עם תמונה סופר–נורמטיבית כתב באינסטגרם שהוא ישמח לתמונות מיום שידור שעשיתי עם חייל, האחיין שלו שמת. כמובן שהסכמתי לזה, כי משפחות שכולות הן קדושות, ואז הבנתי שהוא קצת מתחיל איתי. הבנתי שהוא לא עצוב כל כך. הייתה לי פתאום הרגשה שלא ככה מתנהג מישהו שהאחיין שלו מת"
ואם עתידה של גלצ עוד לא ברור, דווקא במישור האישי היא במקום מאוד בטוח. לפני חמש שנים התגרשה מאבי שלושת ילדיה. בשנה האחרונה היא מאושרת בזוגיות עם אסף מנחם, בן 50 מגדרה. הם הכירו באינסטגרם. "הוא התחיל איתי שם, אפילו שהוא טוען שלא".
מה הוא כתב?
"'היי, רק רציתי להגיד לך תודה שאת שומרת לנו על השפיות'. יש הודעות כאלה, אבל הוא היה נורא חתיך אז כתבתי לו כדי לוודא שזה לא בוט ועובדים עליי".
הזכרת לי שבראיון הקודם סיפרת על כל מיני מתחזים ברשת שהתחילו איתך.
"זה קרה לי עוד פעמיים מאז וארבע פעמים בסך הכל. הכי קיצוני היה מישהו התחזה לדוד שכול של חייל שהכרתי. הייתי בקשר עם המשפחה והכרתי את החייל לפני שנפל. קיבלתי הודעה ממישהו עם תמונה סופר-נורמטיבית. כתב לי שהוא ישמח לתמונות מיום שידור שבו האחיין שלו השתתף. עניתי לו מאוד יפה ובסבלנות והוא ביקש לעבור לווטסאפ כי הוא היה צריך שאעביר לו את הקבצים טוב יותר. כמובן שהסכמתי לזה, כי משפחות שכולות הן באמת קדושות, ואז הבנתי שהוא קצת מתחיל איתי".
מוזר.
"הבנתי שהוא לא עצוב כל כך. הייתה לי פתאום הרגשה שלא ככה מתנהג מישהו שהאחיין שלו מת. לא מתכתב בכמות כזו, ואיך יש לו זמן בכלל לפלרטט או להיות נחמד? תביני איזה ניצול ציני של זה. ואז הוא הציע לי לבוא לפגוש אותו בשבעה. זה היה שבוע מאוד עמוס אבל עשיתי מאמץ, ואז הוא אמר לי ברגע האחרון, 'אני לא אהיה אבל אני אשמח להיפגש איתך במקום אחר'. אמרתי משהו פה לא בסדר. כתבתי לו, 'תתקשר אליי רגע בווידיאו'. ואז הוא אמר לי, 'אני לא יכול'. אמרתי לו, 'אתה לא אמיתי' והוא נעלם כמובן. זה היה רגע השבר. הרגשתי מחוללת, מנוצלת".
כשאסף כתב לך לא פחדת ששוב זה מתחזה?
"מה שקרה לי עם המתחזים באמת דפק אותי. בהתחלה לא האמנתי שהוא אמיתי. לא חשבתי שאחרי הגירושים זה יקרה לי. חשבתי שאשאר לבד. יש דברים שאני לא טובה בהם. אני אמא מהממת, אני שדרנית טובה, אני חברה נהדרת וחשבתי שאני לא טובה בזוגיות. אבל אסף הוא שפיות ושמחה ואושר ואור, והוא שותף וחבר שלי".
עוד שינוי גדול בחייך זה המגורים. עזבת את הבית בגבעת שפירא לטובת דירה בנתניה. למה?
"אני חושבת שזה גם היה חלק מהפוסט-מלחמה. בנובמבר האחרון קמתי ואמרתי שאני לא רוצה לגור בבית הגדול הזה. בערב ראיתי את הדירה בנתניה, היא הייתה ריקה וחתמתי. אני חושבת שלמרות שהבית שלי היה מאוד יפה וגדול, לא הייתי צריכה את הבית הזה. אם הייתי נהנית מהבית ומארחת ומבלה בו, אז סבבה, אבל לעבוד בשביל קירות היה נראה לי מצחיק. הדירה הזאת מאוד קרובה לבית הקודם והילדים הולכים לאותן המסגרות ונעים לי, ואסף ואני נוסעים אחד לשני. אנחנו לא גרים ביחד, כי הילדים שלו שם והילדים שלי פה. הם אוהבים את אסף מאוד ואני אוהבת את הילדים שלו. לא ידעתי שאפשר ככה לאהוב ולדאוג לילדים שהם לא שלי".
את מאוד חזקה באינסטגרם. כמה מבחינתך זאת פלטפורמה גם לפרנסה?
"אינסטגרם זה פלא. עוזר לי להישאר הכי מחוברת למה שקורה. במלחמה זה בא לידי ביטוי באופן פנומנלי. זה משמש גם כהשלמה לרדיו והמון פעמים אני סוגרת את המיקרופון ומקבלת תגובות ישר באינסטגרם, וזה גם משמש כמקור פרנסה. יש לי יחסי אהבה שנאה עם זה. אני בחיים לא משקרת שם. אני לא מוכנה לפרסם משהו שאני לא משתמשת בו בעצמי. נגיד אמרו לי, 'מה, את לא תעשי שגרת טיפוח של בוקר?' אמרתי שגרת בוקר שלי זה מקלחת ודאודורנט. מה, שאני אגיד שאני סתם שמה קרמים כדי שיקנו? בוטוקס זו שגרת טיפוח שלי. פעם בתשעה חודשים".
עד כמה את מרגישה אחריות במקום שיש לך?
"כשהתקבלתי לגלי צה"ל, הזמינו את כל ההורים שלנו, ואז אבי בניהו, שהיה מפקד גלצ, אמר, היום הילדים שלכם מקבלים את הנשק הכי חזק שיש לצבא. עכשיו מי מספר לו שזה גלצ? איזה נשק? ואז הוא הרים גבוה את המיקרופון ואמר 'זה הנשק הכי חזק'. הוא דיבר על הכוח שיש למילה. מילים יכולות לרצוח. מילים יכולות להרוג, לפורר, להרחיק. ואז אמרתי לעצמי, רגע, אז אם מילים יכולות לעשות כאלה דברים נוראים, אז מילים יכולות גם לחבר ולהצחיק ולשמח ולהרים ולעודד ולשבח ולעשות טוב. אז זו המטרה שלי. זה הדבר עצמו".
