ניסיון טשטוש / אני אוהב לעשות כביסה. יש לנו בבית מכונת כביסה נהדרת שאני דלוק עליה. יש גם אבקות שמסירות כתמים, במיוחד של שמן טונה שלא פעם מטפטף לי על החולצה. טוב, זה הגיל. בשבוע שעבר, כשניסו לכבס את המילה טבח, היינו עדים לניסיון טשטוש של המשמעות האמיתית, ובעיקר ניסיון להפחית את עוצמתה. אבל ברור לכולנו מעל לכל ספק שהמילה טבח שמתארת מה שהיה שם היא חלק מאנדרטה פנימית למה שקרה לנו. אנשים רבים מבני הארץ, לוחמיה, גיבוריה, חטופיה, המשפחות השכולות שאין עצב גדול מעיצבונן, מתיישבים עדיין לפנות בוקר על קצה המיטה ובוכים טראומטית על מה שקרה להם אישית. אני מכיר כמה.
תרגיל במכבסת מילים / שפה נושאת איתה היסטוריה, וכשמציאות נעשית קשוחה גם מילים אמיתיות מתקשות להיאמר. אז בשביל התרגיל (להבדיל אלף אלפי הבדלות) בואו נעלה על שולחן כביסתנו את המילה אובך שתפסה אותנו בשבת האחרונה שעה שהאוויר נעשה עכור ומטושטש בגלל חלקיקי אבק זעירים שכיסו את השמיים. אחרי מכבסת מילים קלה אפשר היה לכנות את האובך ערפול קל או שינוי אטמוספרי מתון. אפשר היה גם לכבס את המילה טראמפ ששולטת בחיינו לדמות פוליטית בלתי קונבנציונלית, את המהומות הקשות נגד החיילות בבני-ברק לכבס למפגש בין שתי זהויות ישראליות שמוביל לקצר חשמלי. ואשר למשא ומתן בין איראן לארצות-הברית, בכיבוס מילים זה איך לא להסכים עם כלום ולהיראות אחראים.
תנועות הנוער / ארץ הפלאות שלנו עוברת המון שינויים. אבל דבר אחד יציב עדיין יש, וזה תנועות הנוער. לאחרונה, כשחלפתי ליד שבט הצופים, הבחנתי בעשרות חניכים וחניכות שסחבו סנדות (ענפי עצים) והנחתי מזה שבקרוב יש להם טקסי אש, הטקסים שהכי אהבתי כשהייתי חניך ומדריך בצופים. נזכרתי השבוע בסנטימנט גדול איך פעם בשעת לילה מאוחרת הבערנו מדורה בצופים ושרנו את "אם עוד החושך רב ואין כוכב לי ואם הים גועש, על תורן ספינתי הדליקי, אמא, שושנה של אש" (התרנגולים), שיר שמילותיו מתאימות גם לעת הזו.
סיפור הפרברים הישראלי / המילה שבט מעיפה אותי לזיכרון של סצנה שחצייה אמת חצייה דמיון ותיראה לכם כמו נלקחה מהסרט "נערי הכרך" או "סיפור הפרברים". הם היו נערים ונערות שהשתייכו למה שכונה החברות הסלוניות של צפון תל-אביב באמצע שנות ה-60, בחורים עם בלוריות מפונפנות רכובים על וספות לבנות שרכבו ברייסים מטורפים (מהירויות נסיעה) כשחברותיהם בנות ה-16 ישבו מאחור בתנועה צידית. למול אלה רכבנו אנחנו, הסחים משבט הצופים, על אופני ה-ICM הפשוטים שלנו באיטיות, שמרנו באדיקות על הפשטות והיינו (במטפורה כמובן) אלה שאכלו דייסות שיבולת שועל בבקרים. היה מתח בין אלה לאלה בצפון תל-אביב של שנות ה-60, מעין מאבק על הגמוניית הנעורים, על ערכיות, סלוניים מגניבים מול צופיים חננות.
האירוע הבא החל בשישי אחר הצהריים, כשנכנסה לפתע לרחוב שיירה של וספות, כשפניהם מועדות לשער חצר השבט שלנו. הם נעצרו מול השער. האם רצו לעשות רושם? ואולי להיכנס לשבט ולהראות לנו למי יש יותר גדול. אני זוכר שכל מי שהיה בשבט שלנו יצא להביט במתרחש, כולל כמה חבר'ה כמוני ששהו בפינת החי על גג הבניין והאכילו ארנבות ושפנים. המתח נהיה בשיאו, רק לא על רקע פוליטי כמו היום. הרי את רובם הכרנו מבית הספר, ילדים טובים. הם היו משלנו, אותה מדינה, אותה העיר, אותו החדר. האם עמד להתרחש פה מאבק ריקודים כמו בסרט "סיפור הפרברים"? זו הייתה השאלה.
מי שהציל את המצב היו אז שני לאנגרים (גבוהים) מהשכבה שלנו שנראו כמו שתי נושאות מטוסים. הם ניגשו לווספאים כדי לייצר מו"מ (משא ומתן). נהיו שם דיבור, תנועות ידיים, ג'ורג' בוש התקרבה לאזור. טוב, אני צוחק.
הסוף היה שכולם ויתרו לכולם. החבר'ה מהווספות התניעו והטיסו את עצמם משם, ואילו אצלנו בשבט פרצה אנחת רווחה כמו מדינה שניצלת ממלחמת אזרחים.
השבת נכנסה וכבר החשיך כשהתכנסנו לריקודי הורה בחצר השבט על פי השירים "הצופים והצופות צ'רלי קצ'רלי" ו"אני עומדת במעגל ומביטה סביבי". האם כל זה התרחש או חלמתי חלום? השד יודע. "זה סיפור טוב", אמרה כשסיפרתי לה.
המילים ששר מתי / כשמתי כספי מת הלב נשבר - עליו, עלינו ועל מות המוזיקה הטובה. "דה דיי דה מיוזיק דייד", כך הספיד את מותה דון מקליין בשירו "אמריקן פאי". זמרת אחת מהגדולות שלנו שהתכתבתי איתה השבוע בכאב כתבה לי שכולנו מוכים והציעה לחבק את אהובינו וילדינו.
מתי הלחין כמה פסגות, מ"לא ידעתי שתלכי ממני" (היפה בשיריו לטעמי) ועד "פנקס הקטן" ששר ששי קשת. כל שיר מורכב ממילים ומנגינה. מילים לבד הן מחשבה. מנגינה לבד היא רגש. כשמילה פוגשת צליל נהיה משהו מסתורי. מתי היה מלחין אדיר, אבל בל נשכח שהמילים ששר, מ"אלוהים אמר בפעם הראשונה" ועד "איך זה שכוכב אחד מעז", נכתבו למשל על ידי המשורר נתן זך, את "נח" כתב יורם טהרלב המופלא, וכמובן רוב הזכויות לאהוד מנור שכתב לו שלל מילים נפלאות. זה היה הכישוף של ברית העולם המופלאה של איחוד בין מוזיקה למילים.
פרק מ"טהרן" לזכר דנה / בני אדם תמיד מחכים למשהו שעוזב, אפילו לנצח. השבט הישן ההוא עזב ועדיין יש געגועים אליו. רבים מדברים בשמו, מתיימרים, מתווכחים בקולי קולות עד שכמעט לא שומעים מה הם אומרים. אני מחליש את הטלוויזיה. רק בלילה עצוב השבוע ביום שני, כשהקרינו בכאן 11 פרק מהסדרה "טהרן" לזכר דנה עדן ז"ל, אחת המפיקות של הסדרה המצליחה שנפטרה בדמי ימיה בצילומים באתונה, הבטתי בפרק המצוין. "צריך להתפלל", אמר מישהו, "שהמשטר האיראני יתרסק, שהשמש תדייק". בינתיים נשמעה מרחוק צווחת כאב. עוד אזרח ערבי נרצח.
אולסטאר אחד / מישהי הייתה משאירה פתקאות אהבה בכוסות של בית קפה כדי שמישהו שלא הכירה ייתקל בהן. אנחנו כתבנו כל השבוע פתקאות אהבה כאלה לדני אבדיה. ובחצות של יום ראשון התייצבנו עם ברק ומישל אובמה, ד"ר ג'יי ושימי ריגר הנהדר למשחק האולסטאר שבו השתתף. דני זה דני, ייחודי, ספורטאי בחסד עם ביטחון עצמי ללא יוהרה, מתאים בול להערצה ולישראליות מימי השבט הישן. לרגעים היה נדמה שהוא נבוך מהאירוע המוזר בין הגדולים והמפורסמים, כאילו זמר צעיר יעלה לשיר עם הרולינג סטונז. לא ממש הבנתי את משחק האולסטאר, שהתנהל בעצלתיים. שעתיים קודם שיחקו מכבי תל-אביב והפועל ירושלים והמתח היה פי אלף בשיאו. אבל אז, בערך ב-12 וחצי בלילה, כשדני קלע שלשה מטורפת, חיבקתי את הילד המיוחד הזה מטפורית והלכתי לישון מאושר, כאילו בגלל דני השבט שוב אמר את דברו.
