גם הפעם זה היה פיל (Pill) - כדור - כחול. הסיפור המקורי מוכר, לפני 20 שנה עבר לירון אטיה (39) תאונת סקי בחרמון שריתקה אותו לכיסא גלגלים. בשיקום שארך שנה, שבמהלכה קיבל הרבה מאוד כדורים כחולים, הוא ניגן עם חברים שהגיעו לבקר, והקבוצה הפכה ללהקה. הפעם, המפגש שלו עם כדור כחול כמעט הסתיים אחרת, וכמעט עלה לו בחייו.
"אני חי עם כאבים נורא-נורא חזקים כבר המון שנים", הוא מספר בשישי שמשי בגינת הבית שלו באשקלון, "כשאנחנו יושבים בבית ספר או בעבודה כמה שעות רצופות ביום על כיסא יש כאבי גב, אז דמייני ככה 20 שנה רצוף על כיסא. יש כאבים מאוד-מאוד חזקים שהצלחתי במשך המון זמן לחיות איתם בשלום, לא לתת להם מקום ולהמשיך את החיים כרגיל ובלי כדורים. אבל ככל שהזמן עבר הצטרפו עוד כאבים לחגיגה, כאבים עצביים, ולפני שנתיים נהיה לי כבר קשה והרגשתי שזה משפיע עליי, שאני מקבל החלטות על החיים שלי על סמך הכאבים. ואני לא אוהב כדורים, לא רציתי, רציתי להתמודד, רציתי שיכאב לי".
לא רצית לאלחש.
"בדיוק, רציתי להיות נוכח. אבל זה כבר נהיה יותר מדי, וזהו, התחלתי עם כדור במינון מאוד נמוך. כדור כחול".
בגינה של הבית באשקלון יש צמחים שהוא מגדל ובריכת דגים קטנה. שם ממוקמים גם המשרד שלו, ושני כלבים שהולכים לאן שהוא מתגלגל. קשה להאמין שהוא עבר סאגה רפואית שהייתה יכולה לחסל הכל. או כמו שהוא מגדיר את זה: יש לי הרבה מזל גרוע והרבה מזל טוב.
"זה היה בתקופה של הופעת ה-20 שנה שלנו. יום אחר כך התחילה המלחמה עם איראן, וגם הכאבים. התחילו כאבי ראש שעולים ועולים ועולים, ואני לא מאמין שיש עוצמות כאלה לכאבי ראש. ואז הם נעלמים, ואז חוזרים שוב. אני מתקשר לרופאה והיא אומרת למדוד לחץ דם. התוצאה היא 220 על 190, והיא אומרת לי 'טוס למיון, טוס למיון עכשיו', והגלים של הכאבים האלה נמשכים.
"כל הזמן הזה מלווים אותי מיכל בת הזוג, אחי מורן, חברה טובה, המשפחה שלי, המעגל שלי. הגעתי למיון באשקלון ואני שוב בסדר, בלי כאב ראש, והלחץ דם לא תקין, אבל בפעם השנייה שבודקים הוא יורד. אני אומר שאני יחסית בסדר כי כאב הראש חלף, ומשחררים אותי מהמיון הביתה עם אנטיביוטיקה. עובר יום, כלום לא משתנה. עוד התקפים ועוד התקפים. ואני רק במיטה. וכל מי שסביבי גם לא מבין מה קורה, הראש כאילו מתפוצץ לי ואני מתחיל לבכות".
מה עושים?
"חברה מציעה ללכת לבית חולים אחר, ואנחנו נוסעים לתל השומר. הרופא במיון אומר לי 'למה באת רק עכשיו?', ואני מסביר להם שהייתי כבר בבית חולים אחר ושחררו אותי. וישר צועקים שם 'סי-טי דחוף, דחוף, תכניסו אותו לסי-טי'. ואז עושים עוד אחד ועוד אחד. ואני בטירוף של כאבים, וההתקפים נהיים יותר תכופים. ואחרי הסי-טי הרופאה באה ואומרת לי 'אנחנו כרגע חושדים במשהו, ואם זה מה שאנחנו חושדים שזה, אז כאב הראש שאתה חווה זה כאב הראש הכי חזק שידוע ברפואה'.
אחרי כמה זמן היא באה ואומרת לי שאבחנו אותי עם RCVS. ואני אין לי מושג אפילו מה זה. היא אומרת שלא ידוע למה, אבל כל כלי הדם במוח שלי התכווצו, והדם שמנסה להגיע למוח לא מצליח כמעט לעבור שם, כי הכול נורא-נורא מכווץ. ומכאן לחץ הדם הנורא גבוה. ומה קורה כשיש משהו נורא צר ומשהו נורא חזק שרוצה לעבור? היא הסבירה שיכולים להיות נימים שיתפוצצו, ואני מבין שאני בסכנה של דימום מוחי ואז בעצם - חפשו אותי. מאשפזים אותי, ובינתיים יש נון-סטופ אזעקות. בכל גל של כאב, עם האזעקה ברקע, במרחב מוגן צפוף במיון, אני מרגיש שזהו, אולי תכף הכל בראש מתפוצץ וזה הסוף. אלה ימים שרצים כמו סרט".
הוא מאושפז בבית החולים שמפונה כולו לחניון. "פינו אותי עם אמבולנס לקומה מינוס ארבע, אני רואה חניון עם אוהלים ענקיים, שם לב שמובילים אותי למחלקת שבץ מוחי, ולא מבין מה הקשר ביני לבין זה. לא הבנתי על מה מדברים איתי. פתאום מאשפזים אותי במחלקת שבץ מוחי באוהל עם עוד שישה אנשים, וכל הזמן יש את הכאבים האלה".
ואיך מסבירים את זה?
"הרופאים עשו לי שיחה ואמרו לי 'בדרך כלל הדבר הזה קורה לנשים בלידה, משהו הורמונלי והלחץ עם הלידה עצמה, אבל לא נראה לנו שילדת. אז תגיד את האמת, היית בזמן האחרון באיזושהי מסיבה ועשית סמים קשים או משהו כזה?', ואני אומר להם שלא. 'אתה מעשן הרבה וויד? כי זה גם עלול לגרום לדבר הזה ספציפית', אבל אני לא מעשן בכלל. אני מנסה להבין עם הרופאה מה השתנה בחיים שלי, ואני אומר שהתחלתי לקחת איזה כדור לכאבים לא מזמן, ומסתבר שבאותיות הקטנות כתוב על אפס פסיק אפס אחוז של סיכוי לתופעה הזו. זו אזהרה שיש כנראה גם באקמול, אבל מי מתייחס. הפסקתי את הכדור עוד קודם כי הייתה לי תחושת בטן לא טובה לגביו, וכנראה שזה מה שהציל אותי, ואם לא הייתי מפסיק איתו, מי יודע. הביאו לי כדורים שמרחיבים לחץ דם, ואני שם באוהל חמישה ימים. לא יכול לצאת בכל רגע, אני עם כיסא גלגלים ולך תעלה עכשיו מהחניון".
אותו חוסר האונים של אז, של השיקום בגיל 18?
"זה עשה לי פלאשבק לתקופה ההיא, שאני מאושפז על מיטה ופתאום כולם מבקרים ובאים והולכים. השנה הזאת בבית לוינשטיין נתפסת אצלי כאחת השנים הכי יפות שהיו לי בחיים, וגם עכשיו כשהתאשפזתי, יש איזשהו קסם בבית חולים, מלא אנשים הכי רנדומליים בעולם ששמים ביחד והם במצב דומה לשלך, ויש שם איזה בסיס למשהו מאוד אנושי ויפה, ותמיד מצחיק לי שם בטירוף".
וזה גם כי אתה עדיין לא מעכל עד הסוף מה קורה לך.
"כן, ההבנה שכל גל כזה של כאב יכול להיות הסוף. והחרדה, כפרה עליה, לא מוסיפה שום דבר טוב. אחרי כמה ימים אומרים לי 'טוב, אנחנו משחררים אותך, אין מה לעשות יותר. מה, אתה רוצה להישאר פה לחצי שנה עכשיו? אתה צריך ללכת הביתה ולא לעשות שום דבר שעלול לגרום לעליית לחץ דם. אסור לך להיות בלחץ, אסור לך לריב עם אף אחד, לא לעשות פיזיותרפיה, לא לעבוד אם זה מלחיץ. אתה לא עושה כלום עכשיו, כי כל התקף כזה לך תדע איך הוא ייגמר'. וככה שחררו אותי הביתה. היה חודש של פחד אלוהים. מישהי כתבה לי אחרי שפרסמתי על זה פוסט שהחברה הכי טובה שלה מתה מזה שלושה שבועות קודם, תוך מעט זמן מהאבחנה. זה מטלטל כל כך. החרדה מתה להשתלט על הכל, ואני מדחיק לגמרי, עד שלאט-לאט כאבי הראש יורדים. עשיתי שוב סי-טי, וזה נעלם כאילו לא היה. אולי הייתי צריך לשים לזה לב, שהכדור ההוא היה כחול".
יש נתון שספוטיפיי שולחים לאמנים של 'באיזו שעה הכי הרבה מאזינים לשירים שלך'. אז לנו מאזינים הכי הרבה בין שתיים לשלוש בלילה. אז אתה מבין שאתה תופס בן אדם לבד, כשהוא לא ישן, וכנראה אתה מלווה אותו באיזשהו רגע"
× × ×
לא סתם זה הרגיש לאטיה שמישהו הוריד אותו לחניון של החיים. כי לפני זה הוא היה על גג העולם. הלהקה חגגה 20 שנה בהופעה עם אביתר בנאי וברי סחרוף, שמלווים אותה עוד מאז תקופת השיקום שלו. הם עשו סולד-אאוט, וכל הכרטיסים נמכרו חודש קודם. "האולם מפוצץ בקהל מכל הגלגולים שלנו, כאלה מההתחלה, כאלה צעירים שגילו אותנו בצבא, כאלה שגילו אותנו אחרי שהשמיעו את 'יסמין' באח הגדול, דתיים-לאומיים, שזה קהל שהצטרף בדרך. עברנו הרבה, התחלנו כמה שנקרא רוק אלטרנטיבי, פרצנו קצת למיינסטרים ואז נהיינו יותר אינדי".
שתי סגירות מעגל, עם בנאי ועם סחרוף, הטעינו אותו בשביל כל מה שעבר לא הרבה אחר כך. "אביתר אמר לי 'אנחנו שומעים אתכם כל הזמן בבית, באוטו'. ומה? אביתר בנאי שומע אותי? הסתבר שכשהבן שלו היה באיזו תקופה לא פשוטה, הוא הביא את השירים הביתה ואמר להם 'ככה אני מרגיש, תקשיבו'. הם היו שומעים את השירים בנסיעות. לפני 20 שנה הייתי עם אביתר בנאי באוזניים. במיטה, בבית חולים, בלילה, בלופים. עם השיר 'מתנות' בעיקר. אביתר הגיע לבית חולים לבקר אותי אחרי שהתקשרו אליו ואמרו שיש מישהו צעיר שנפצע. הוא הגיע בלי רעש, בלי 'אכפת לך שיצלמו את זה לאינסטגרם?', פשוט בא עם הגיטרה. וישבנו וניגנו.
"למופע של ה-20 שנה המנהלת שלנו התקשרה אליו, והוא ישר אמר 'אני בא' ולא דיבר על כסף, ובא גם לחזרות. בבאלנס תפסתי את הרגע הזה והייתה סגירת מעגל מטורפת. כאילו, מה? מה? לא הייתי מאמין, כששכבתי על המיטה והבן אדם בא לעודד אותי, שיום אחד נופיע ביחד, הוא שר שירים שלך, אתה שר שירים שלו, והקהל שר עם שנינו".
גם ברי סחרוף הוא מהאנשים שהאמינו ב"פיל הכחול" עוד מההתחלה. "בשיקום התקשרו גם לברי, והיינו קצת חוצפנים ואמרנו לו שיש לנו כמה שירים ואולי נשמיע לו? והחמוד הזה, אחרי שהמפגש נגמר, יצר קשר עם אחי ואמר לו, 'שומע, סגרתי לכם אולפן להקליט את השירים. שירים מדהימים, תלכו תקליטו, עליי, רק תגיעו לאולפן’. באותו זמן בכלל היה אסור לי היה לצאת מבית החולים. אסור לי לשבת, הייתי עוד במיטה. ומצד שני אתה בן 19 וברי סחרוף סגר לך ולחברים שלך אולפן, ואתה לא רואה בעיניים בכלל. הזמנו אמבולנס, עלינו עליו כולנו ונסענו לאולפן, שם הקלטנו את השירים הראשונים של הפיל הכחול, בזכות ברי. כשראיתי אותו נכנס לחדר בחזרות התרגשתי כמו ילד".
× × ×
בהופעה הראשונה שלהם אחרי ההתאוששות מהדרמה הרפואית האחרונה, מוצאי שבת של ולנטיינז ברדינג 3 בנמל תל-אביב, יש הרבה צעירים עם נשק על לבוש אזרחי וסנדלי שורש, ומבוגרים שהיו לפני 20 שנה הצעירים האלה. בין השירים מספר אטיה על הטלטלה הרפואית, כפאנץ' קומי.
"הלהקה התפרקה, ואני המשכתי לעשות מוזיקה ולהוציא אותה, אבל בלי שהיו הופעות במשך תקופה ארוכה. נכנסנו לאיזה לופ כזה של חיים רגילים, שאחד עובד באיזו מסעדה והשני הולך ולומד תואר, ואין את הדבר הזה שלנו. גם בסך הכול אנחנו להקה די מוזרה, כאילו אנחנו חברים שמנגנים, שזה דבר כל כך ישן. אין להקות בנים, זה לא קורה יותר. אין להקות בכלל. הגל האחרון של להקות זה היה ‘התקווה שש', אנחנו, 'בית הבובות', 'סינרגיה', 'מוניקה סקס', היו מלא להקות ואז הפסיקו לקום כאלה. אצלנו זה היה כל כך פריפריאלי, כמה חברים שהכירו בים, אחד מנגן על תופים, אחד על בס, אחד שר קצת".
מה שחיבר אותם היה ההלם החד מהתפנית שהחיים יכולים לקחת ברגע אחד. "הלהקה נוצרה סביב השיקום. היינו עוד קודם מנגנים קצת ביחד שירים של אחרים, אבל באשפוז זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי שיר. במבט לאחור זה היה כזה חמוד. כמה ילדים שרוצים למצוא מה לעשות עם החיים אחרי המכה הזאת. גם לי לקח הרבה זמן להבין שלא רק אני עברתי טלטלה, אלא גם החברים והמשפחה וההורים".
מאז ה-7 באוקטובר, מספר המאזינים לשירי הפיל הכחול הוכפל פי חמישה. "בעיקר שירים מהאלבומים האחרונים, היותר שקטים. הדבר שהכי הסביר לי את זה, זה הנתון שספוטיפיי שולחים לאמנים של 'באיזו שעה הכי הרבה מאזינים לשירים שלך'. אז לפיל הכחול מאזינים הכי הרבה בין שתיים לשלוש בלילה. אז אתה מבין שאתה תופס בן אדם לבד. והוא לא ישן איפה שהוא נמצא, וכנראה אתה מלווה אותו שם באיזשהו רגע".
אתם פחות להקה של גוד וייבס.
"אלו לא שירים ששמים כשנכנסים לאוטו ורוצים לצחוק כולם ביחד ולשיר. בגלל זה כנראה גם הדרך שלהם להגיע לאנשים הייתה יותר איטית. כי כשיש שיר כיפי נכנסים חמישה חבר'ה לאוטו, ובום, חמישה אנשים מכירים את זה. ופה זה כזה אישי, ומישהו אחד מספר על השיר למישהו שהוא מרגיש אליו מאוד קרוב, וככה זה קרה, בלי ששמנו לב. כשחזרנו להופיע, אנחנו מגיעים להופעה הראשונה עם שירים שבחיים לא שרנו על במה, ומהשיר הראשון עד האחרון, אלף איש שרים איתנו מילה במילה. הייתי בשוק. אנחנו גם לא מופיעים הרבה, זה גם חלק מהכיף שלנו".
מה אתם עושים היום?
"לאחד יש פאב, לאחר בית ספר למוזיקה, לאחד הייתה מסעדה. המוזיקה היא אצל כולנו תחביב שיצא משליטה. בהתחלה אחרי הפציעה שלי היה איזשהו רצון מאוד-מאוד חזק להצליח, בגלל תחושה שליוותה אותי שרק בגלל הסיפור שלי הדבר הזה של הלהקה מצליח. הייתה לי אש בגוף לנסות להצליח בלי הקונטקסט הזה של מה שקרה לי, גם אם זה אומר לעשות דברים מחוץ למוזיקה ולהצליח בהם מאוד. היום, אחרי כל כך הרבה שנים, זה ברור שהשירים האלה רצים ואוהבים אותם, ואני כועס על עצמי שהיו לי בכלל מחשבות כאלה. איזה בזבוז של זמן ואנרגיה".
אחרי כמה ימים בבית החולים אומרים לי, 'אין מה לעשות יותר. אתה צריך ללכת הביתה ולא לעשות שום דבר שעלול לגרום לעליית לחץ דם. אסור לך להיות בלחץ, אסור לך לריב עם אף אחד, כי כל התקף כזה לך תדע איך הוא ייגמר'. חודש של פחד אלוהים"
× × ×
באמצע ההופעה ברדינג עולה וינו, המטפל ההודי השרירי של לירון, שמכיר את המילים לכל השירים ומוזמן לשיר על הבמה יחד עם לירון. וינו גר איתו כבר שש שנים בבית באשקלון, כולל טיסות לחו"ל שבקונסטלציה של אטיה תמיד הופכות להרפתקה. עכשיו הוא טס לסרי-לנקה לחודש, עם בת הזוג מיכל ועם המטפל. "לו יש חדר ולנו יש חדר. זה לא כמו שזה נשמע. אני לא טס הרבה כי זה סיוט. אין שירותים במטוס לנכים, הכל צריך להיות בטיסות קצרות וקונקשנים, אבל לא תשמעי אותי מתלונן על זה בחיים, ואני מנסה לקחת את כל הההתמודדויות עליי כדי שמי שטס איתי לא יסבול. יש לי בטיולים נאחס רציני, בפעם הקודמת שלי בסרי-לנקה נתקעתי חמישה ימים בחדר במלון בקומה רביעית כי המעלית הושבתה. בואי נראה שהטיול הזה עובר בשלום".
ביומיום הוא מתפרנס מעסק שהקים לעריכת וידאו, כתיבה והפקה. הוא מכותבי הדמות ברקוני, שסדרת טלוויזיה בכיכובה, יחד עם רועי מישר ויפתח חוצב, תצטלם ל"כאן". "בתקופה ששכבתי בבית בלי להתאמץ כתבנו את הסדרה וערכתי את האלבום של הפיל שאני הכי אוהב. כמו שאנחנו שרים, הופכים צרות למוזיקה".
היה קשה בתקופה הזו לא ליפול לרחמים עצמיים, או לפחות לתת להם כיף מדי פעם?
"יש איזו מין שיחה כזאת של 'כאילו די, אלוהים, בבקשה, כמה משקל אפשר לשים על בן אדם, גם ככה לא קל, כן? אז גם זה? ועד שהחלטתי לעזור לעצמי עם כדור שיקל על הכאב, זו התוצאה? אני אוהב את החיים, אני נהנה, אני שלם עם עצמי, כיף לי, הכול בסדר, אבל אל תיקח לי עוד משהו'. ואתה אומר לעצמך תמיד 'אם יקרה לי משהו, אני מת, אני לא אתמודד עם זה'. ואז קורה משהו ואתה פתאום מוצא כוח מאיפשהו, שאני לא יודע מאיפה הוא מאוחסן בגוף, ואתה ממשיך לחיות גם אחריו ואיתו".
את הדברים האלה הוא אומר גם לחיילים במחלקות שיקום שהוא פוגש אחרי ה-7 באוקטובר. "השיחות נהיות נורא אישיות. אנשים שהכרת הרגע שואלים אותך, אז איך כל העניין עם השירותים עובד? מדברים פתאום על הכל. וגם ביקרתי מישהו שרצה שנבוא לבית חולים כי הוא אוהב את השירים, והוא כאילו במיטה, כיסא הגלגלים ליד, ואנחנו שומרים על קשר, ואני בא לבקר אותו שוב, אחרי כמה חודשים, הוא מקבל אותי עם קביים... ואיפשהו אני פתאום כזה קצת מקנא".
שאצלך לא הייתה ההתקדמות הזאת.
"כן, ועדיין זו תחושה מאוד מוזרה, אתה שלם עם עצמך, בא לשמח מישהו, לעודד אותו, להגיד לו שהכל יהיה בסדר, והוא מקבל אותך כאילו ככה, והוא עדיין שבור, ועדיין התפקיד שלך הוא לחזק אותו. וכאילו, למה אני מקנא? האנשים הראשונים ששיתפתי איתם את התחושה הזאת שחוויתי היו ההורים של יעל לייבושור, שהייתה תצפיתנית בנחל עוז. התחברנו מאוד ויצאנו למסעדה יום אחד, והרגשתי מאוד בנוח להגיד להם את זה. ואמא שלה מסתכלת עליי ואומרת לי, 'זה בול מה שאני מרגישה. התרגשתי שכולם חזרו, אבל גם אני רוצה'. זה רגש מורכב מאוד. נכנסתי לשיחה פנימית עם עצמי מחדש".
בהופעות שלהם (הקרובות ב-26.3 בצוללת הצהובה, 30.4 באולם המופעים גבעת ברנר ו-16.5 בגריי תל-אביב) יש במה נגישה, גם ללהקה וגם למי שמתגלגל להופעה על כיסא ועדיין רוצה ליהנות. "זו הייתה הכוכבית כשחזרנו להופיע. אמרתי לכולם שאם אני חוזר להופיע, זה רק במקומות נגישים. ואין מקומות נגישים, אז בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, אנחנו מנגישים אותו - גם את הבמה וגם את הרחבה לקהל. לפעמים אתה מגיע להופעות וזה סיוט של החיים, כי גם אם אין מדרגות - זה מופע עמידה וכולם מסתירים לך. אצלנו בכל הופעה יש אזור נגיש מקדימה, וכולם עומדים מאחוריו. ואת נגנבת, אנשים באים עם קביים, עם כיסאות גלגלים, להופעה האחרונה מישהו הגיע באמבולנס עם מיטה מורמת".
אטיה הפך לשגריר נגישות שכבר שנים מתגלגל לוועדות בכנסת, וגם קיבל פרסים על פועלו. "אני זוכר איך זה היה פעם, ארבעה אנשים מרימים אותך עם הכיסא, זה מביך נורא וגם מסוכן. ולא. די. לא יקרה יותר. לא שווה את זה. בפסטיבל ג'נסיס האחרון אמרו לנו, 'חבר'ה, היה שאלון ויש קהל שממש רוצה שתופיעו'. אמרנו שנבוא, אבל התנאי הוא נגישות. עשו במה עצומה ועשו לנו איזה מאה מטר רמפה. הכי התרגשתי בעולם”.
בזמנים שהיה צריך לא להתרגש או להתעצבן מכלום, הוא ברח לאולפן למוזיקה ונכנס לזון, ערך אלבום לייב מההופעה האחרונה בברבי עם בנאי וסחרוף. "שוב, בפעם הלא יודע כמה בחיים האלה, אני אומר לעצמי שאיזה מזל שיש בעולם מוזיקה, והנה שוב פעם היא מצילה אותי".
מעבר לכעס על המיון הראשון שהיית בו ושיחררו אותך, היה כעס על מי שרשם את הכדור?
"לא, זה כל כך נדיר. מי יכול היה לדעת? אני בן אדם שלא שומר טינה. גם האישה שנתקעה בי בחרמון לפני 20 שנה? אני לא כועס עליה".
אתה יודע איפה היא היום?
"לא יודע מי זאת, לא יודע כלום. הייתה תביעה, אבל של החרמון, וגם אם אני אפגוש אותה, אין לי כעס. היא לא יצרה איתי קשר מעולם, ואם היא תרצה לעשות את זה - אני אשמח. זה שינה לי את החיים לנצח, אבל לא הייתה פה שום כוונה רעה, רק צירוף מקרים מזעזע. וככה גם עם הכדור הכחול הפעם".
