אני בעד מערכות יחסים ארוכות / אשתי ואני יחד מ-1996. מאותה שנה אני עם הדג נחש. אף פעם לא מפסיקים ללמוד שם, לא בזוגיות ולא ב'דגיות'. בסיפור שלי זה שווה את זה. אני אוהב שמשהו מתפתח ושאפשר להישען על האתמול ועל השלשום. מכל האפשרויות זה מה שנכון לי.
להקות רבות, כמו מערכות יחסים, לא שרדו כל כך הרבה שנים. מה הסוד?
להשקיע בזה. להבין שאתה רוצה שזה יהיה חזק וטוב, ולהבין שהכל נשען על יחסים. הרבה על איך ולא רק על מה.
הלכתם מכות פעם בלהקה?
מכות לא. הייתה השחתת רכוש.
נא לספר.
הייתה השלכת טלפון בזעם לכיוון קיר וניפוצו. לא את שלי, אבל עליי התעצבנו. אני לא אגיד מי זה היה.
אין לי בעיה עם התבגרות / אני בסדר עם הגיל שלי. סביב המראה יש לי פחות סרטים, אבל יש לי את זה סביב רלוונטיות. הז'רגון השתנה, התודעה הקולקטיבית השתנתה, וכמה שאני לא מנסה להיות חלק מזה, לא נולדתי לתוך זה, אני נולדתי לתוך ההוא, אז יש פה פער שאתה לא תמיד מרגיש שגישרת עליו במלואו, אז פה יש איזה עניין עם הרלוונטיות. חוץ מזה, באופן טבעי, בואנה, זה 54. האיחול הוא עד מאה ועשרים. זאת אומרת, אני מדגדג את נקודת האמצע של העניין הזה, במופע הכי אופטימי של האיחול, לא של הסטטיסטיקה. אז יש גם מחשבות כאלה. אף אחד לא מחוסן מהשיט הזה, אבל זה חלק מהמסע והכל לגיטימי.
עשית כבר קעקוע ענק? רכשת אופנוע כבד?
אני מקווה יום אחד פשוט לא לנהוג. אבל אם אני כן נוהג, שזה יהיה רכב בנזונה פתוח. וקעקועים עשיתי כבר קודם.
אז אין איזה מופע חיצוני קלישאתי של הגיל?
תראי, חברי הלהקה קנו לי מעשנה ליום הולדת 50. אי-אפשר להגיד שאין מופעים.
הייתי אבא מפדח / יש לי שלושה ילדים, בני 22, 19 ו-16. בגיל שבו הילדים מתפדחים מההורים שלהם הם לגמרי התפדחו. הם יודעים מה העולם חושב, רק שהם לא חושבים ככה. קיבלתי רשימה של עשה ואל תעשה. נגיד אם אתה מקפיץ איזה ילד הביתה עם חברים, אתה לא יכול להיות עצמך. מאוד לא מומלץ לפנות לחבר ולשאול אותו שאלות, אין לך מצב לצאת מזה טוב, כי אתם לא מדברים אותה שפה. בעיני הילד שלך זו שפת הזקנים, ואני לא רוצה לחשוף את החבר שלי לשפת הזקנים. אז אסור לי גם להגיב על דברים, או לבחור את המוזיקה באוטו, או פשוט להיות עצמי.
כמה שנים המשיך הדבר הזה?
תראי, בסוף הם מוציאים רישיון. היום אני הורה למבוגרים צעירים, גם זה עניין. אם אני צריך לנחש הייתי אומר שהילדים שלי די גאים בי. הם שומעים לא רק את השירים של הדג נחש ושלי, את אלבום הסולו, אלא גם את הסקיצות. ויש להם דעות, ולפעמים אני גם עושה מה שהם אומרים.
אפשר למחות במקביל לבידור / אפשר לעשות מחאה וגם לבדר. כשהלכתי במלחמה למפונים הבנתי שהם רוצים בידור. אתה לא בא עכשיו לחנך אף אחד, הם רוצים לשכוח לרגע את השיט הפסיכי שהם עברו. אני איש במה 30 שנה ועוד לפני, אני מהגן עושה את ׳דירה להשכיר׳. אני החזיר: 'נאה המטבח אבל לא מספיק מלוכלך'. אבל בקריירה שלי, זה היה משני לסיפור שאני רוצה לספר ולהעביר, ובמלחמה זה השתנה. תודה רבה על כל הסיפור והחשיבות ויוקר המחיה ויופי. החבר'ה פה עכשיו צריכים גוד טיים. וזה מקור השם של האלבום המשותף עם די ג'יי מש שעזר לי לצלוח את התקופה הזאת ויצא לפני שלושה חודשים, 'באתי לבדר'. את כל הביטים עשינו על בסיס סימפולים משירים ישראליים משנות ה-80 וה-90: אהוד בנאי, פרסקי, שימי תבורי, קורין אלאל ועוד. וב-25.3 אערוך מופע השקה ב'המרץ2' בתל-אביב עם אורחים מיוחדים.
בסוף יש את המתח הזה בין לעשות מוזיקה שהיא גוד טיים ופופית ויורדת בגרון וכיפית, לבין שירי מחאה.
אין פה סתירה, אבל במלחמה באמת הייתי בתודעה אחרת. זאת אומרת לא שרתי שירים אחרים, לא שיניתי טקסטים, האלבום הזה מלא חרבות וסכינים: 'ישראל 2025 התחתנה עם נתניהו וקיבלה טבעת אש', למשל. משפט של די ג'יי מש.
זה בידור?
ברגע שבפזמון אנשים מרימים את היד ועושים ׳והם הביאו מכתזית לשטוף אותנו, אנחנו לא נכנעים אנחנו לא נשברים' זה בסדר. צריך את הווייב הזה של ההיפ הופ, של להזיז את העכוז. כן, זו תעשיית הבידור.
איזה אמנים צעירים אתה מעריך?
בשבוע שעבר עדן דרסו הוציאה שיר משובח. כמובן שאני וכל הדג נחש מעריצים את פלד. ג‘ימבו הוציא אלבום מטלטל ממש לפני כמה שבועות. אנחנו בעידן שאין הרבה שרידות לאלבומים, ועדיין יש לי הרגשה שזה אלבום שידברו עליו גם בעוד שנים.
מה לגבי פופ?
פופ אני פחות אוהב. אני מקבל בספוטיפיי מוזיקה בשפות שאני לא מדבר, בזמן האחרון קיבלתי הרבה מוזיקה פרסית. האלגוריתם מזהה כנראה איפה הלב שלי אמור להיות, ואני מנחש שזו מוזיקת מחאה פרסית אבל אני לא טורח להכניס את זה לתרגום.
"הייתי לוחם נח"ל בעזה. ידענו שיש ועידת מדריד, ראינו בטלוויזיה, אבל לא חשבנו שתהיה השפעה עלינו ויצאנו לפטרול. עם קסדות, נשקים, אפודים, הולכים במבנה, יום רגיל. אבל איך שהגענו לרחוב הראשי הבנו שזה לא יום רגיל. היו עשרות מכוניות מקושטות עם אנשים שיושבים עליהן וצופרים וזורקים ענפי זית ופרחים ואורז"
תנסה, אולי זה שירת הלל לחמינאי.
אם כן, אני מוריד את הכובע כי זה עשוי היטב.
כמו שהקבוצה המפסידה אומרת: תמיד יש עוד משחק / ראיתי את התקווה מרימה ראש כשהייתי בצבא ב-1991, אחרי ועידת מדריד. הייתי לוחם נח"ל בעזה. ידענו שיש ועידת מדריד, ראינו בטלוויזיה, הייתה איזו טלוויזיה במאהל אבל לא חשבנו שתהיה השפעה עלינו ויצאנו לפטרול. עם קסדות, נשקים, אפודים, הולכים במבנה, כמו יום רגיל. אבל איך שהגענו לרחוב הראשי הבנו שזה לא יום רגיל. היו עשרות מכוניות מקושטות עם אנשים שיושבים עליהן וצופרים וזורקים ענפי זית ופרחים ואורז. לקח לנו שנייה להבין. אנשים נסעו במכוניות והתקרבו ועשו מחוות אוהבות וחיוכים. לא הייתה שום אינטראקציה שדומה לזה, לא לפני ולא אחרי זה. אני זוכר שכשחזרנו למאהל חייל אחד שאל אותי אם אני חושב שנהיה האחרונים שם. זה היה בנובמבר 91'. לא היינו האחרונים שם. אמרנו אם הם כבר יושבים שם ומדברים במדריד, בכירי העולם הערבי והבכירים שלנו, בנוכחות מעצמות ומדינות אירופה ומצרים, בטח כל המלחמה הזו תיגמר.
היא לא נגמרה. איפה זה שם אותך, המצב הזה שאין יונה ואין עלי זית וגם הילדים שלך משעתקים במידת מה את הטראומה?
אני חושב שזה זוועה שהטראומה ממשיכה עוד דור ועוד דור ועוד דור בצד שלנו ובצד שלהם. הייתה בי אמונה שאני אראה את הסוף של זה, אבל מה אגיד לך? כנראה זה כמו כדורגל שבו הקבוצה שמפסידה אומרת: תמיד יש עוד משחק.
הבן הבכור שלי היה בהגנה אווירית בחיל האוויר, ביחידה שהתפקיד שלה זה התראות ואזעקות. הוא מאוד שמח להתקבל לשם כי הוא הרגיש שהוא מגן על כל אזרחי המדינה ואהב את זה שהוא לא צריך לירות באף אחד. אבל מלחמה זו מלחמה וזה לא היה לו קל בשום צורה. בשיר 'אין יותר פחד' באלבום החדש (במקור של ׳מוניקה סקס׳) הוא שר את הבית השני, מספר קצת על הצבא, על מה היה לו. הבן השני שלי, בן 19, בחר בדרך של שירות לאומי בתיכון שהוא למד בו.
תרבות היא חמצן / פרויקט ׳100 דגים׳ זה הגלגול הנוכחי של הפעילות החברתית של הדג נחש, וזה התחיל בתור הופעות למפונים, ועם הזמן הבנו שהמשימה היא כיתות אמן. כל חברי הדג נחש העבירו כבר סדנאות אמן, חלק בעוטף, חלק בצפון, אני מעביר עכשיו בחיפה, בסדנה יהודית-ערבית. ואנשים כותבים שירים בליווי אמנותי-מוזיקלי של חבר להקת הדג נחש, וכמובן עם מישהו שהוא מנחה קבוצות ומישהו מתחום בריאות הנפש, כי הרעיון זה לדבר, להוציא את המשקעים.
פתחתם מימון המונים.
כן. גייסנו כמה מאות אלפי שקלים בשביל להמשיך את הסדנאות. המימון המונים לא מספיק. יש גם תורמים פרטיים שתרמו ממש מהחודשים הראשונים. לאט-לאט הייתה פחות התנדבות והבנו שהשטח עוד חייב את ההופעות האלה והקמנו עמותה לצורך העניין הזה. אז אנחנו רוצים לתת ויודעים לתת, ורק צריך לאפשר לזה לקרות.
מצד אחד אמני ישראל נדרשו אחרי 7 באוקטובר להיות עזרה ראשונה נפשית, מצד שני, כשהם מתבטאים בעצמם או דרך היצירה שלהם - אומרים להם "סתמו".
כן, 'סתמו את הפה'. זה התחיל בקורונה כשהנציגים של עולם התרבות הלכו ואמרו 'הלו, ממה נאכל?' ואמרו לנו שאנחנו לא חיוניים. בגלל זה הקמנו את ׳100 דגים׳ כי זה חיוני לנשמה ולבריאות הנפשית של החברה הזאת.
אני מאמין רק בשלום / לא מאמין במצב של מלחמה מתמדת. לא בטוח שמי שחבר שלך היום בזירה הפוליטית יהיה חבר שלך מחר, ואתה גם לא יודע מי יבוא אחריו. ולכן חייבים להגיע קודם כל למצב של הפסקת מלחמה וחתימה על חוזים של שלום. אני גם מבין שקשה להגיע לשם עכשיו, במיוחד עכשיו. אנחנו נמצאים עדיין בטראומה מכל מה שקרה פה. מרצח של אלפים וממלחמה שגבתה חיים. וזה לא היה נגד חוצנים, זה היה נגד אותם אלה שאני אומר פה בחוצפתי, שאיתם צריך לעשות שלום. אז אני מבין, אכלתי את הכאב הזה יום-יום חודשים וזה שובר. אבל באמת, כשאני מסתכל קר, זאת המסקנה שאני מגיע אליה. ככה גם אי-אפשר. נורא קל להגיד שאי-אפשר שלום עם אנשים כאלה וכל הדברים האלה, אבל למצב הזה כיום אין שרידות.
אבל מאז 7 באוקטובר אנחנו בווייב של ׳חרבו דרבו׳.
אז אני אומר ׳חברו ודברו׳. זו המשימה. אגב יש לי ריספקט לנס וסטילה, גם הופענו איתם.
אתה והדג נחש יכולים להופיע היום מול חיילים? אתם לא נתפסים כשמאלנים מדי בתוך אווירת ה׳יאללה לקרב׳?
אנחנו מופיעים לחיילים, הופענו המון פעמים למילואימניקים, למפונים, לפצועים, לכולם. ברגע שאומרים לנו 'בואו' אנחנו באים ועושים את השירים שלנו. אנשים עולים לבמה ושרים איתנו.
"יש לי שלושה ילדים. בגיל שבו הילדים מתפדחים מההורים שלהם הם לגמרי התפדחו. קיבלתי רשימה של עשה ואל תעשה. נגיד אם אתה מקפיץ איזה ילד הביתה עם חברים, לא מומלץ לפנות לחבר ולשאול אותו שאלות. אסור לי גם להגיב על דברים, או לבחור את המוזיקה באוטו, או פשוט להיות עצמי"
יש הופעות שאתה מרגיש בהן את הפער באג׳נדה ביניכם לבין הקהל?
אני מרגיש את הפער, וגם את החיבור. בתור פרפורמר אתה מסתכל על הפרופיל של הקהל, זה טבוע בך. לפעמים אתה רואה פרופיל ביחידות מסוימות שאתה יכול להגיד ׳פאק׳. אבל אחר כך מתחילים לנגן ולשיר, ו-וואלה, זה קסם שיש למוזיקה.
אתה חובש עכשיו כובע עם המילה ׳שלום׳. זה נהיה רדיקלי.
לא חבשתי אותו הרבה זמן. היום החלטתי לשים אותו להופעה. ויש כובעים שאני כבר לא שם. יש לי כובע שקיבלתי מחבר שכתוב עליו ׳חוב׳ בערבית. ׳חוב׳ זה אהבה. אני לא חובש אותו כבר. זה מעציב, כי בסך הכל כתוב פה אהבה. ולשיטתי כל היהודים צריכים לדעת ערבית ולדעת שחוב זה אהבה. ובכל זאת קשה נורא פה וכואב, ולהכאיב זה לא משהו שאתה רוצה לעשות.
