היו לשירה זלוף יותר מדי סיבות להתייאש בדרך, אפילו לא רק ההתעללות המתמשכת שספגה בימי בית הספר והתיכון. היא כמעט תמיד הייתה קרובה, נגעה במפתחות, אבל איכשהו לא סובבה עד הסוף. הדלתות לא נפתחו, לאו דווקא במוזיקה. היא השקיעה שנים מילדות בקריירת הסיוף, הגיעה לסביבת הטופ הארצי, ניבאו לה אפילו אולימפיאדה, אבל היא פרשה רגע לפני.
לפני שבע שנים הרגישה שכבר עשתה את זה בפריצה ב'דה וויס', אפילו הגיעה לחצי הגמר, אבל אף כיסא בתעשייה לא הסתובב בהמשך. כשהוציאה אלבום בכורה יפהפה, לפני שנתיים, זלוף הייתה בטוחה שהפעם השער הובקע והשירים יושמעו, ההופעות ייפתחו. כשזה לא קרה, הייאוש כבר הצליח לחלחל. זלוף שקעה. "הוצאתי את האלבום ושום דבר בסדר גודל משמעותי לא קרה", היא מכווצת את המצח. "המשכתי להופיע במקומות קטנים, כמו לבונטין בת"א, ותוך כדי הרגשתי שאני הולכת ונכנסת לדיכאון".
דוגמה?
"פשוט לא מתפקדת, לא יוצאת מהמיטה, לא אוכלת, לא שותה. זה קרה שנה אחרי המלחמה. קצת לפני שנרצחו ששת החטופים במנהרה. הייתה אמורה להיות לי הופעה במועדון גריי, לא מכרתי כרטיסים, גם בגלל האווירה הקשה שהייתה, וביטלתי את ההופעה. הרגשתי במשבר זהות, לא הבנתי מי, מה אני, למה אני נמצאת פה, לא הצלחתי לעשות שום דבר. זוכרת איכשהו שפתחתי הופעה קטנה באותה תקופה ומכרתי כרטיסים, אבל לא באמת הצלחתי לתפקד".
כמה זמן הדיכאון נמשך?
"חצי שנה. רוב היום לא עשיתי כלום, על אוכל לא היה מה לדבר, הייתי רזה מאוד, אבל גם נכנסתי לטיפול עם פסיכולוגית, שם עברתי תהליך והבנתי על עצמי המון דברים. רונית ארבל, המנהלת שלי, העמידה אותי במקום. היא עשתה לי יום אחד שיחה: שירה, זה לא יכול לקרות שוב. את הראש, אם את נופלת, כולנו יורדים למטה אחרייך. אי-אפשר שאת תפסיקי לעבוד והמערכת תמשיך לעבוד סביבך, כי את הלב הפועם של הדבר".
מה הביא לאותה שיחה?
"זה היה אחרי שהפסקתי לכתוב שירים, להופיע, לתפקד ברשתות, הכל נפסק. גרתי אצל ההורים באותה תקופה, אבל כלום לא עזר. תחושת הכישלון הייתה נורא גדולה. אני עובדת שנים על המוזיקה הזו, זה לא רק שנה-שנתיים שאני לא מצליחה. זה אלבום הבכורה שלי, 13 שירים שלא שמעתם, לא נחשפתם אליהם. הרגשתי פצועה".
דיכאון בדרך כלל לא מגיע רק מסיבה אחת.
"זה באמת לא היה קשור רק למוזיקה. משהו בי נשבר. שילוב של הכישלון שהרגשתי עם האלבום, המלחמה, הייתי בקריסת מערכות. השיחה ההיא עם רונית הייתה קריאת השכמה לנשמה. הבנתי שאני עובדת, שכן יש לי קריירה, ואם בחיים האישיים חרא לי אז אני לא יכולה פתאום לעצור ולא לעבוד בזה. אמרו לי בחברת NMC: אנחנו מאוד מאמינים בך אבל אם אין קטר, אין רכבת. שם נקלט לי שאני צריכה להתאפס על עצמי וגם לכתוב על הדבר הזה".
"הלכתי לכל החברות, וקיבלתי רק לא. אמרו לי שזה מוזר מדי, אוונגרדי מדי. הייתה לי גם איזה תקרית כשאמרו לי שהמוזיקה שלי היא כזו שאני צריכה להיות 'יותר נרקומנית ושלוכה'. בסוף זה איזשהו אודישן. אף אחד לא רצה ללהק אותי לתפקיד האמנית שלו"
פאסט פורוורד שנה וחצי אחרי, גם שירה זלוף לא חלמה על מהפך כזה. היא אמנם לא זכתה בתוכנית 'הכוכב הבא' ולא תייצג אותנו באירוויזיון בווינה, שוב כמעט, אבל הפעם באמת כל המסכים נפלו ואפילו פריזר כמו אסף אמדורסקי נמס לחלוטין מול כישרון שנצץ בדיוק בטיימינג הנכון באופן נדיר, התגלות מהסוג הנינטי, בואכה יובל דיין. עם אפיל ולוק אפלוליים במידה, איפשהו בין אלאניס מוריסט לבילי אייליש, וקול מיוחד שבין צלול לסדוק, שירה זלוף הוכיחה שמישהי עם ווייבים של צ'אפל רואן יכולה לצמוח גם בישראל.
אלה אנחנו שכמעט החמצנו אותה. ההופעות המקצועניות ב'כוכב הבא' הזיזו אותה בבת אחת מעמדת אינדי מהוססת לקונצנזוס הישראלי. היא סגרה הופעה סולד-אאוט בסמל הסטטוס בארבי עוד לפני סיום התוכנית, משבצת שאמנים לפעמים לא יכולים למלא במשך קריירה שלמה, מכרה במהירות שתי הופעות נוספות במקדש של שאול מזרחי בנמל יפו ופתחה הופעה באמפי שוני ב-26 ביוני, שכבר כמעט מלאה, עליית מדרגה נוספת.
אם כל הגוונים האלה לא הספיקו למלא את התמונה העשירה של קריירה בנסיקה, זלוף זכתה בימים אלה להזמנה להופיע בטקס המשואות ביום העצמאות הקרוב, ניצחון מהדהד לילדה ולנערה שספגה התעללות לכל אורך שנות בית הספר, שנותרה ללא חברים, זו שמנעו ממנה לשיר בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. "ותבין שהחלום שלי היה להופיע בטקס יום הזיכרון בבית ספר, היו לזה אפילו אודישנים. זה היה ה-דבר מבחינתי".
אז למה לא הסתייע?
"פשוט הייתי ילדה שלא רואים אותה, לא הילדים, לא המורים. אהבתי לשיר, אבל המורים עשו להפך, דווקא דיכאו אותי ולא נתנו לי להשתתף בטקסים, היו עושים לי כל מיני שימועים. בתיכון במסע לפולין הייתי מאוד חולה, ואז רצו שאשיר אבל הרגשתי שאני לא יכולה. מורים שם הציבו לי אולטימטום שאם אני לא עולה לשיר בטקס בפולין, לא אשתתף בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיהיה בבית ספר. הם לא האמינו לי שהייתי חולה, עד שסיימתי בבית חולים. התעלפתי".
מה זאת אומרת לא האמינו?
"כמו שאתה שומע. חליתי באותה נסיעה, המצב שלי נהיה רע, החום עלה, ביקשתי לראות רופא והמורים לא נתנו. אמרו לי לא, את לא מדברת אמת, סתם רוצה תשומת לב. ביום החמישי של המסע התעלפתי במלון אחרי נסיעה ארוכה. הייתי צריכה אנטיביוטיקה, פינו אותי לבית חולים. המחנכת ליוותה אותי אבל אמרה שאין לה כוח להישאר בבית החולים, עזבה אותי לבד. אחרי שהתאוששתי, חזרתי למלון, התברר שהעבירו אותי לחדר אחר, שחיפשתי עד הבוקר".
סיפרת להורים? התלוננת בבית הספר על היחס כשחזרת?
"ההורים שלי הגיעו איתי, כביכול עשו שימוע, אמרו שהתנהגו אליי מאוד יפה. היה בהמשך עוד שימוע בבית הספר, ישבתי מול שתי מורות, הן הזמינו אותי ללא ידיעתה של היועצת, ללא ידיעתה של אמא שלי שטיפלה בעניין, קראו לי לחדר, הטיחו בי האשמות ואמרו לי שאני לא מופיעה בטקס יום הזיכרון. זה שבר אותי. יצאתי בוכה הביתה. עכשיו החלום שלי הוא להופיע ב'שרים בכיכר' בתל-אביב".
שנייה, מעדכנים אותי באוזנייה שהוזמנת לטקס המשואות. זה טיפה יותר גדול.
"כן! וזה מרגש מאוד. אם הייתי מספרת לשירה מכיתה י' 6 שהיא תופיע בטקס המשואות, היא הייתה צוחקת עליי בפרצוף. לא הייתי מעלה על דעתי להופיע בטקס כל כך מכובד וחשוב, שמישהו יבחר בי. אולי עכשיו יזמינו אותי בשנה הבאה ל'שרים בכיכר'. לאט-לאט".
השירים של זלוף מזקקים את הנפש שלה בכנות יוצאת דופן, מקלפים את השכבות. אין כמעט פילטרים, אין שיופי קצוות, גם לא סביב חוויות קשות במיוחד. רק צריך להקשיב למילים. "לא צריך לחדור בשביל שזה יכאב", היא כותבת בשיר 'סינר', שבו היא שואלת: "למה כשצעקת לא שאגתי חזרה. ולמה כשנגעת לא אמרתי אף מילה. איך זה שפתאום אני רק גוף חסר תנועה. תגיד לי למה? ככה".
מתי זה קרה?
"בשנת 2021. הייתי מלצרית שהומרה לתפקיד מארחת בגלל הנראות שלי. המנהל שם אמר לי, 'פנים כאלה צריכות לקבל אורחים'. קיבלתי את האישור שאני יפה בקטע לא הכי טוב. במסעדה הוטרדתי על ידי המנהל במהלך כמה חודשים טובים. אלה היו אמירות, נגיעות, צעקות, מה שאתה לא רוצה. עד שיום אחד הוא העיר לי על איך שאני נראית, אמר שהשמנתי או משהו. כששמעתי את המשפט הזה אמרתי יואו, אם הייתי עכשיו עם הפרעות אכילה, הרי לא הייתי אוכלת שבוע, אולי הייתי תולה את עצמי בחדר אחרי אמירות כאלה. פתאום נפל לי האסימון שהוטרדתי מינית. נזכרתי בכל הנגיעות שלו, בכל האמירות, הבנתי את כל הבדיחות עליי. עברתי ממש התמוטטות עצבים באותו רגע".
כלומר?
"ישבתי על הרצפה ברחוב, בכיתי את החיים, התקשרתי להורים, הם באו לקחת אותי. סיפרתי לאמא מה עברתי. כמו במקרים שהיו לי בבית הספר עם הילדים, היא שאלה 'למה לא אמרת לי?' אני חושבת שיש לי איזה קטע, אני מדחיקה - על סף מכחישה - שדברים קורים. הייתי גמורה מזה, כמובן שלא חזרתי לשם יותר".
לא רצית להתלונן?
"למה? זה יעזור לי?"
אולי יעזור לאחרות שיעבדו תחתיו בעתיד?
"לא רוצה להיות אמיצה. החלטתי שאני דואגת לעצמי, ושאני סוגרת את הפצעים של עצמי ואת החתכים שלי, שאני לא נכנסת לשום ויכוחים עם פושע לשעבר כזה או אחר שיחכה לי מתחת לבית. החלטתי שזה לא בשבילי".
הוא ניסה ליצור קשר?
"לא חושבת שהוא זוכר אפילו, בטח הייתי אחת מרבות. מקווה שאני מספיק זכירה, שהוא יגיד: אה, הנה זו שהטרדתי מופיעה בטלוויזיה. הייתי מגעיל אליה רצח. שמע, הוא מחוק אצלי ברמה של לא קיים אחרי ההרס שהוא גרם לי".
סיפרת לחברות הקרובות?
"ממש מעטות יודעות. לפסיכולוגית שלי סיפרתי כשהתחלתי את הטיפול, לפני שנתיים. ישבתי בחדר יום אחרי וכתבתי 'למה כשצעקת לא שאגתי חזרה ולמה כשנגעת לא אמרתי אף מילה'. שלחתי את זה לְאָפֵק לָאמוֹר, השותף שלי ליצירה, והוא ענה 'בואי לאולפן'. כתבנו את 'סינר' במשך 40 דקות, על גיטרה, והרגשתי ש-80 אחוז מהטראומה נעלמה באותו הרגע".
פרקת את הכאב.
"הרגשתי מסופקת ברמה שמישהו מקשיב לי. ואז השמעתי את השיר להורים שלי. אני לא רציתי להוציא את 'סינר'. היה לי תקציב מסוים, החלטתי שאפק ואני נקליט ארבעה שירים ונגיש לחברות תקליטים. סבא שלי צילצל ואמר לי, 'שירה, אני נותן לך את הכסף, תעשי את השיר הזה, זה אולי השיר הכי חשוב שיכול להיות לך אי פעם בפרויקט הזה, לעוד בנות ובנים ולכל מי שחווה חוויה כזאת או אחרת, כי יש המון".
בשיר 'ברבי' את כותבת: 'מתלבשת אוברסייז, אבל אין מה להסתיר. פשוט לא בא לי שעוד מישהו יצמיד אותי לקיר'.
"הייתי לובשת באותה מסעדה שמלות נורא צמודות, כי זה היה קוד הלבוש. באותו יום שבו הבנתי שהוטרדתי לקחתי את כל השמלות האלה, הכנסתי לתוך שקית. ולא לבשתי מאז".
זלוף לא הייתה בטוחה אם להרים את הקלפים של 'הכוכב הבא'. בדיעבד, זו ההחלטה ששינתה את חייה. "ניסו ללהק אותי כמה שנים, תמיד סירבתי כי כבר הייתי ב'דה וויס', עשיתי ריאליטי".
"במסעדה הוטרדתי על ידי המנהל במהלך כמה חודשים טובים. אלה היו אמירות, נגיעות, צעקות. עד שיום אחד הוא אמר שהשמנתי או משהו. פתאום נפל לי האסימון. נזכרתי בכל הנגיעות שלו, בכל האמירות, הבנתי את כל הבדיחות עליי. עברתי ממש התמוטטות עצבים באותו רגע"
האירוויזיון הוא ממילא לא הסגנון שלך.
"אבל אני אמן ואני יכולה להיכנס בכל דלת. זה לא משהו שירתיע אותי. יש לי חלום להופיע על כל במה גדולה. אירוויזיון זו הזדמנות מדהימה לאירופה, במה ענקית, אבל אני תמיד אמרתי ל'כוכב הבא' לא. הם התקשרו שוב. רונית ולימור פלג, שהולכת איתי אישית, עשו איתי הפעם שיחה, אולי בכל זאת ארצה להשתתף ואם כן, אז איך. אמרתי, אני לא הולכת ל'כוכב הבא' עם קאברים. אני רוצה להביא הפעם משהו ממני, שירים מקוריים. זו תהיה תעודת הזהות שלי".
כלומר, הגעת הפעם עם תנאי.
"הייתה לי פגישה עם יואב צפיר (העורך הראשי) על בחירת שיר לאודישן, הרגשתי פתאום שאני חדורת מטרה, שאני יכולה לאכול את זה אם אני באה עם שיר שלי, שזה המאני-טיים שלי. שרתי לו את 'אביר על סוס לבן באמצע פלורנטין', והוא אמר לי 'שירה, תעשי מה שאת רוצה'. בא בן אדם ובעצם אומר לך: הנה אני פותח לך דלת מול מיליון צופים, בהצלחה".
ואם יש אירוויזיון, נחמד.
"איזה כיף. באתי לנצח, כי אני לא יודעת אחרת".
בחרת לשיר בגמר את Hopelessly Devoted to You, שיר קשה, לא מוכר לדור החדש, שמאוד מזוהה עם זמרת אחת, אוליביה ניוטון ג'ון. ממש נאחזת בכל הדרכים להיכשל.
"בגמר לא הייתי מרוצה מהביצועים שלי בכלל. עדיין לא החלמתי מההתקררות הקשה בגרון, לא הגעתי לנקודה שאני מרגישה טוב פיזית".
הרגשת שאת פופולרית בחוץ במהלך התחרות?
"הייתי בבועה של התוכנית די הרבה זמן, די מנותקת, הייתי מאוד חולה במשך שבועות, גססתי תכלס, סינוסיטיס שירד למיתרים והפך להיות דלקת חריפה במיתרי הקול, המיתרים נפוחים, חום, ואני כל היום עם אינהלציה ובין רופאים לבתי חולים, מנסה לפתור את הדבר הזה. כל הפרקים שבהם הייתי צרודה צולמו באותו ערב, ואת זה הקהל הרחב לא ממש יודע. לא החלמתי גם לפני הגמר, היה לי שיעול מפלצתי עדיין".
אז כן קצת הצטערת להפסיד.
"לא, כי הרגשתי מנצחת ברמות. חשבתי שאגיע לתוכנית, אבצע את 'אביר', אולי יצליח, אולי ישתלב בגלגלצ, אולי יעלו לי עשרת אלפים עוקבים באינסטגרם ואיכשהו אמשיך לעבוד. פתאום זכיתי במופע בבארבי. בתוך שלושה ימים היה סולד-אאוט, פותחים בארבי שני, שוב סולד-אאוט".
מאוד מרשים.
"באתי לפתוח בארבי שלישי ולא שמה לב שהתאריך נקבע כמה ימים לפני גמר האירוויזיון. בקשת אמרו לרונית 'אם את פותחת הופעה בתאריך הזה, זה אומר ששירה לא מאמינה שהיא תזכה'. שינינו את התאריך, גם כאן סולד-אאוט. ואז הבנו שלא משנה מה יקרה ב'כוכב הבא'. כבר ניצחתי".
מה בכל זאת עבר לך בראש בגמר?
"רונית אמרה לי באותו יום, 'הלוואי שלא תזכי, יצאנו לדרך האמיתית. אבל אם את זוכה, נטו ביזנס'. אמרתי לה, 'אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את האירוויזיון', כי באמת ב'כוכב הבא' נכנסתי רגע לאיזו פאניקה כי הרגשתי מאוד לא טוב, הייתי כל הזמן באולפנים, היה לי מיצוי של התקופה ולא הרגשתי שאני מסוגלת לעוד תקופה כזאת. כשאתה ב'כוכב' אתה קצת במשחק מחשב, לא באמת מודע למה שקורה בחוץ".
בישורת האחרונה בעצם לא רצית לזכות.
"לא. הרגשתי שאני לא הבנאדם לזה פיזית, לעמוד בלחצים ובמתחים האלה. אני מאמינה שכן הייתי עומדת בלחץ של האירוויזיון, כי אני תמיד נאחזת בסיכויים שיש לי, אבל זה היה עולה לי במאמץ מאוד גדול".
הרגשת שיש עלייך לחץ מסוים לזכות? כי סימנו אותך מההתחלה.
"הייתה לי תחושה שנועם יזכה. הוא היה פייבוריט מאוד ברור".
טענו בטוקבקים שהוא סומן וההפקה הייתה לטובתו.
"אז כתבו. כשהייתי צרודה, כתבו לי שזו פרוטקציה שעברתי שלב בכל זאת. התחרות הייתה פתוחה מההתחלה. נועם הגיע לגמר עם הביצועים הכי טובים, אבל לא חושבת שלמישהו מהפיינליסטים של 'הכוכב הבא' עלו עשרות אלפי עוקבים, זה לא נורמלי מה שקרה בתוכנית, לפעמים בסדר גודל משנה חיים. שמע, מהנקודה הזאת אני לא ממלצרת יותר ולא ברמנית".
תתחדשי, ממתי זה?
"ממש לפני כמה ימים. לא היה לי זמן לעבוד, אבל לא הסכמתי להתפטר מהעבודה בבר. חשבתי לשמור על זה, לכל מקרה. הגעתי לא מזמן לעזור בעבודה, פתאום אנשים התחילו להימרח עליי שם וכו', המנהל שם אמר 'הבנתי, תודה, אני לא צריך אותך יותר. תיהני בבארבי'. שלשום קיבלתי טופס לעזיבתי. מזמן לא פיטרו אותי".
גרמת לשלמה ארצי לדמוע כששרת מולו את 'איסלנד'. זה כמעט לא קורה לו, האיש ראה הכל על הבמות.
"אמרתי לו שכתבתי תשובה לשיר, הוספתי בית משלי, שרנו ביחד, ואז הוא פתאום הפסיק לשיר, לא הבנתי למה, אבל המשכתי. סיימתי. פתאום בן אדם מתחיל לבכות ואני חושבת 'יכול להיות שקרה כאן משהו'. זה רגע מכונן, סליחה. אתה רואה אגדה שבוכה מולך. התחבקנו, והוא אמר 'את לא מבינה מה עשית לי'. רותם גם בכתה. סיפרו לי שבבאלנס בבארבי שלמה ארצי אמר 'מי זאת שריגשה אותי כל כך, הייתה שם אחת, היא שרה שיר שלי' אז המתופפת קרן טפרברג הזכירה לו".
יש כבר מועד לאירוח בקיסריה?
"חלום, אבל לא בלחץ".
טוב, גם קרן פלס הזמינה אותך. מתי לסמן ביומן?
"כרגע יש לה הופעות רק עם מירי מסיקה, אבל הם יודעים איפה אני".
× × ×
נולדה בשנת 2000 בתל-אביב, גדלה בשכונת בבלי. אמה דפנה היא מהנדסת תעשייה וניהול. אביה, רובי זלוף, הוא משנה למנכ"ל עיריית תל-אביב. לא היו לה חיי חברה בבית הספר. גם את הפרק הזה חשפה בשיר, 'מעריב לנוער'. "היה לי אף גדול צוואר ארוך חזה שטוח", היא כותבת. "גוש שיער שחור ואפס ביטחון. בכל ארוחה אמרתי לא לכל קינוח, בכיתה עניין אותי רק השעון. הבנים משכו לי בצמות ולא בקטע טוב".
באותו שיר, 'מעריב לנוער', את כותבת: "שרתי שורה, הם עצרו ואמרו לי תודה את אחלה, תחתמי לנו כאן והכל כבר מוכן, רק תורידי 6 קילוגרם".
"רציתי להיות יפה, אז דברים השתבשו קצת בדרך. הלכתי לכל מיני סוכנויות של דוגמניות, אמרו לי שאני צריכה לרדת במשקל, שזה לא ילך לכיוון של דוגמנות מסלול, ואני בכלל באתי עם גיטרה".
את המפלט מצאה בסיוף מגיל צעיר מאוד. שם הצטיינה, שם קיבלה מחמאות מהמאמנים, מצאה חברות, חברים. "מבית הספר הייתי ישר הולכת לאימונים, זו הייתה הבריחה שלי".
ויתרת על חלום האולימפיאדה רגע לפני, אחרי שנים של הקדשה.
"כי ידעתי שזה לא אני. בבית לימדו אותי לנסות להיות הכי טובה במה שאני עושה וידעתי שבסיוף זה לא ככה, וזה בסדר. מצד שני, אני מרגישה שאם לא הייתי בסיף, הייתי פורשת בסיבוב הראשון של 'הכוכב הבא לאירוויזיון".
כי?
"הרגשתי שכל מה שחונכתי עליו בסיוף מגיע לידי ביטוי בתוכנית. אם לא היה לי בדם את התמה הזו של לא לוותר, שתמיד אפשר למצוא אור ותמיד אפשר לקום, הייתי פורשת מהתוכנית בגלל הצרידות. אפילו המאמן שלי כתב לי אחרי הפרק הזה: 'ראיתי את מה שגידלתי'. זו הייתה סגירת המעגל עם הסיוף".
אז לא הסתכלת על הסייף יובל פרייליך באולימפיאדה בפריז בקנאה?
"אני עושה בארבי, כן?"
היא התגייסה לחיל החינוך, אבל עוד לפני ניסתה את מסלול ההמראה בתוכנית 'דה וויס' בשנת 2019. היא הגיעה לחצי הגמר, אבל 'דה וויס' כבר הייתה הרבה אחרי שיא כוחה וכשהקורונה נכנסה, זלוף לא היבהבה על הרדאר של תעשיית המוזיקה. במהלך השירות היא החלה ליצור. "כבר כתבתי שירים באופן רציני, רציתי לקחת את הדבר הזה צעד קדימה, לא היה לי כלום, לא עוקבים באינסטגרם או קהל. 'דה וויס' לא הייתה עם הרייטינג של ההתחלה, אבל פגשתי שם את אפק, דלת עיקרית וחשובה, שעשה איתי את האלבום הראשון".
והכיסאות הסתובבו בדה-וייס, אי-אפשר לזלזל גם בזה.
"פתאום קיבלתי איזשהו אישור שאני יודעת לשיר. לא היו לי אז מספיק שירים מקוריים וביקשו בתוכנית רק קאברים. לא הייתה לי אז דמות מוזיקלית, פרסונה הופעתית בנויה ויציבה כדי לרוץ איתה. הייתי ילדה שאהבה לשיר, עם אישור שיודעת שיש בה משהו, וזה היה לי מספיק כדי לצאת לדרך. החלטתי שאני מתחילה לכתוב עם אפק באולפן שלו. היה איזה יום שבו רציתי לחתום בחברת תקליטים, הם אמרו שישקיעו בי כסף, שאני אוכל לעשות את השירים, אבל זה נפל".
זלוף החליטה שאם לא רוצים אותה, היא תמצא דרך עצמאית. "אמרתי לאפק: 'אני אקח את כל השירים, נביא אותם למפיק, אהיה אמנית עצמאית, אני לא צריכה אף אחד, אני אעבוד, אני אשלם'. הוא אמר לי, 'תקשיבי, אני יודע להפיק, בואי ניתן לנו צ'אנס, נראה אם אנחנו אוהבים את זה'. עשינו את השיר הראשון, 'מישהי של מישהו', שנכנס לאלבום.
זלוף התפרנסה כבריסטה, מארחת, מלצרית, ותוך כדי התעקשה להמשיך לחרוש את השטח. "הלכתי לכל החברות, וקיבלתי רק לא. אמרו לי שזה מוזר מדי, אוונגרדי מדי. הייתה לי גם איזה תקרית שבגללה כתבתי את 'ברבי', כשאמרו לי שהמוזיקה שלי היא כזו שאני צריכה להיות יותר נרקומנית ושלוכה, כדי שזה יעבוד. אז אמרתי לאותו בנאדם: 'אתה לא מכיר אותי בכלל, אז נעים להכיר'. למעשה, בגלל זה כל האלבום הזה נוצר. הוא רצה שאהיה יותר גרנג'ית, עם בקבוק וודקה ביד, אבל הרי עברתי חוויות עמוקות גם בלי משני תודעה. בסוף, כשאתה בא ואתה מבקש שישקיעו בך, זה איזשהו אודישן. אף אחד לא רצה ללהק אותי לתפקיד האמנית שלו".
גם כאן היא לא הרימה ידיים. "ממשיכה לעשות במות פתוחות, אבל קרה משהו מעניין. התחלתי לצבור קהל בשטח, לא ברשתות. ואז קיבלתי פרס: להופיע בבר גיורא בפתיחת הערב במקום לעלות בשלוש לפנות בוקר, כשיש שני אנשים. קיבלתי אפשרות לעשות שני שירים, במקום שלוש דקות נתנו לי שש דקות. קניתי בגדים חדשים, הרגשתי שזה קורה לי".
עבד?
"אני עולה. שרה את 'סינר' ואת 'קומקום', יורדת מהבמה אל הקהל ויושב שם רון שחר, מהדיגיטל של NMC. הוא מגיע לשורה מאחורה ואומר היי. אני מסתובבת עם עוד זמרת והוא אומר לי, 'את, מי את?' אמרתי לו, 'אני שירה זלוף'. הוא ענה 'אני רון, NMC. כמו ג'יימס בונד, באתי לפרגן לחבר שהופיע, אני רואה אותך ואני רוצה את החומרים האלה במשרד מחר על הבוקר'. הוא חיכה שם עד שלוש בבוקר, וידא שאשלח לו את החומרים. אמרתי לאפק, צריך להקליט בתוך שבוע ארבעה מאסטרים. ישבנו ימים ולילות, לא ישנו, בקושי אכלנו".
האי.פי הראשון של זלוף הגיע למנהל האמנים אסף דרעי. "הוא ביקש פגישה אבל לא חזר אליי. כל יום סימסתי לו במשך שלושה שבועות: 'היי, מתי פגישה?' בסוף הוא הפנה אותי לרונית ארבל. עשינו פגישה, רונית לחצה לי את היד, לא נתנה לי חיבוק בהתחלה. הקשיבה, אמרה 'טוב, בלי יותר מדי מילים, את תצליחי איתי או בלעדיי, ואני רוצה שזה יהיה איתי, בואי נעשה עוד פגישה, נכיר את פנינה אדרי (בעלי NMC), נשמע עוד שירים'. רונית אמרה שחסר לה משהו אחד, שהיא לא יודעת איך אני מופיעה, ואם יש לי קהל, אם יש לה משהו שהיא יכולה לרוץ איתו. אמרתי בטח, יש לי הופעה".
ברור.
"כמובן שלא הייתה לי הופעה, אז מיד קבעתי אחת ל-7 במרץ 2022 במועדון ג'וני בוי. שילמתי לנגנים שלא ידעו לנגן בכלל, אספתי אנשים מהשטח, הגיעו 127 איש. היו אמורים להגיע 128, אבל רונית לא הגיעה, חטפה קורונה. הייתי בשוק שבאו 127 איש לשמוע אותי. רונית ראתה כמה סרטונים מההופעה ואז החלטנו להתקדם. התחלנו לעבוד על הפרסונה, הבנתי שאני מחוברת לעולמות שהם בילי אייליש, אוליביה רודריגו, פיבי ברידג'רס וכל מיני זמרות אינדי שאני מאוד מעריכה".
את יכולה ללכת היום ברחוב?
"לא, זה ייגמר בעליהום, גם לא בקניונים. אני תמיד נחמדה, מחבקת, קופצת לתמונות, תמיד שואלת איך קוראים למי שמגיע, יוצרת קשר עין".
"הייתי בזוגיות מאוד טובה. זה נגמר כי הייתי ממש בת זוג לא טובה, לא הייתי עונה, יש לי את הקטע הזה שאני נעלמת לפעמים. לא מדברת, מסתובבת בשלי, עפיפון. אחרי הזוגיות הזו לא הבנתי למה אני לא מצליחה להרגיש שום דבר"
מחזרים?
"המון".
איך מחזרים?
"כמעט בכל מקום, מתחילים איתי בכל הסגנונות. באחת ההופעות מעריצה הכניסה לי פתק למכנס. אבל לא, אני לא אצא עם מעריץ. לא חושבת שזה בריא".
אז גם בחורות מחזרות.
"המון, אבל אני אומרת שפחות מתאים. יש פה משהו שהוא קצת לא כיף. אני אוהבת שיש לי זיקה למישהו, התעניינות בו, ליצור רגש מסוים שהוא לא ישר 'אני מת עלייך'. אז מעריצים הם משהו מחוץ לתחום, זה גם רעיל בעיניי".
אחרי ההטרדות המיניות שחווית, ייתכן שאיבדת אמון בגברים?
"הייתה לי תקופה מאוד קשה, אבל אז גם הייתי בזוגיות מאוד טובה, איזה שנתיים אחרי, 2023, במשך כמה חודשים. זה נגמר כי הייתי ממש בת זוג לא טובה, לא הייתי עונה, יש לי את הקטע הזה שאני נעלמת לפעמים. לא מדברת, מסתובבת בשלי, עפיפון. אחרי הזוגיות הזו לא הבנתי למה אני לא מצליחה להרגיש שום דבר. על זה נכתב 'אביר לבן באמצע פלורנטין'. למה אני מאוכזבת שאף אחד לא רודף אחריי בשדה ועוצר את הטיסה, כמו בסרטים".
איך מתמודדים עם המעמד החדש?
"עוד לא יודעת. כשלא מתחשק לי שיזהו אותי, אני לא יוצאת, אבל זה כן מוזר כי לא האמנתי שזה עוד יכול לקרות, שההצלחה יכולה להגיע למקומות של 'אני הולכת ברחוב וכולם מסתכלים'".
חלק מנסים להתקרב אלייך אחרי ההצלחה?
"חברים הולכים, חברים באים, אתה מבין מי נשאר כי הוא אוהב אותך ומי רק מחפש את תשומת הלב. יש לי את הגרעין שלי שהולך איתי שלוש שנים. עושים איתי דרך בהייז, בלואוז, הם שם. הם רצו את זה כמו שאני, אם לא יותר".
איך מתמודדים עם התקפי החרדה?
"כל הזמן יש לי התקפי חרדה. כבר מגיל שבע. יש לי פחד מהקאות, זה מחריד בעיניי, לא שותה אלכוהול, גם לא אוהבת לאבד שליטה, מקסימום קצת בירה. בחיים לא עישנתי ג'וינט, סיגריה פה ושם חברתית. במהלך התוכנית היו לי טריגרים לימי בית הספר, כשהעלו את 'מעריב לנוער'. קיבלתי התקף חרדה של כמה ימים עם הכל: הכאבים בחזה, הרעידות, הבחילות. אבל אני יודעת כבר לחיות עם זה".
השיתוף עוזר?
"אני יכולה לשבת עם חברות ולומר 'יש לי משהו לשתף אתכן, אני בהתקף חרדה עכשיו. תנו לי רגע'. אני מודעת מאוד, התבגרתי לזה, כמעט לא יודעת מי אני בלי החרדה".
ובמלחמה?
"הצלחתי לאסוף את עצמי ולעזור. נסעתי לדרום, לצפון, הייתי בהר דב, באזעקות שהיו בלבנון, לא עשה לי יותר מדי".
הרגשת דג במים כי כולנו בחרדות.
"בדיוק".
